מותר להניח שיש יותר מסיבה אחת להתקף סקרנות זה. מציצנות מהסוג הטריוויאלי מובאת פה בחשבון, וכך גם הרצון הליברלי להכיר את "האחר" הישראלי, וזאת לאחר שנים ארוכות שבהן התנחל הקולנוע הישראלי אצל האחר–הפלסטיני. יש להניח גם כי הקריסה המסתמנת של הציונות, הדת האלטרנטיבית שפותחה במרוצת המאה החולפת, תורמת אף היא לרצון המתעורר להכיר חלופות אחרות לקיום היהודי, ולא רק אותן התכנסויות שבועיות, פולחניות בעליל, ליד הגדר, לשם צליפה והרג באזרחים.
החלל הרגשי הזה שפערה הציונות המעשית אצל פלחים באוכלוסייה המקומית התמלא בשני העשורים האחרונים בסרטים דוגמת "חופשת קיץ", "תיקון", "למלא את החלל", "לעבור את הקיר", "אושפיזין", "ההר" ועוד רבים, שהמכנה המשותף להם היה העובדה שהם תצפתו על הציבור החרדי וגוללו סיפורים שהתרחשותם אפשרית רק בחברה דתית מסתגרת ומבודדת.
לא כך המצב ב"גאולה" שביים יוסי מדמוני. אומנם מדמוני עוקב אחר פולקנפליק בעל הפאות העטוף בקפוטה ובמגבעת תואמת, ואומנם העלילה מתחוללת בבני ברק, מעוזם של שומרי אמוני ישראל. אבל בשינויים קלים בלבד ניתן היה ליישם אותה גם בתוככי העולם החילוני.
גיבור הסיפור הוא זמר רוק שפרש מחיי החולין לטובת חיי אמונה וקיום מצוות, ומתקשה לכלכל את צורכי בתו. הסיבה: טיפולים רפואיים יקרים, שאותם היא עוברת על מנת לבלום את מחלת הסרטן המקננת בגופה. לשם הרחבת התזרים הפיננסי החודשי שלו, הוא מקבץ מחדש את הלהקה שנטש, והצוות עושה קאמבק ומופיע בחתונותיהן של בנות העדה החרדית. המזומנים שזורמים אל הכיסים, מועברים לרשויות הרפואיות המתאימות.
כאמור, הסיפור הזה אינו חייב להתחולל בהקשרים יהודיים אורתודוקסיים. אפילו השימוש בשם המניפולטיבי "גאולה", שמה הפרטי של הילדה החולה, וכמובן גם ההגדרה הכוללת לתהליך ההתנקות המוסרית כביכול, שעובר על חברי הלהקה, יכול היה להתקבל באופן טבעי גם אצל החילונים. מכאן נובע שסרטו של מדמוני ניזון קודם כל מהצורך המציצני, ולא מהכרח עלילתי או נפשי דחוף. ככזה הוא סרט קביל, לא תמיד סביר מהבחינה העלילתית, אך מצולם כהלכה (ומסוגנן יתר על המידה), עם פולקנפליק, כמתבקש.
התרעות פיקוד העורף