פרולוג

אנחנו נפרדים היום מאדם אמיץ, חכם, עקשן, גלוי עיניים. אחד הראשונים שהבחינו בכך שכיבוש וסיפוח מובילים לאסון ובכך שהעוול החברתי הולך והורס את החברה הישראלית. כבר בפגישה הראשונה בינינו ראיתי בו מה שראיתי בו כל השנים: מחנך. הוא היה בראש ובראשונה דמות של מחנך מובהק. חינך כאשר כתב, וחינך כאשר פרסם מאמרים שנונים וחריפים בעיתונות. לא מחנך של מתק שפתיים, כמו שנהוג עכשיו. אלא מחנך עם אירוניה, עם ספקנות, עם ביקורת. גם עם ביקורת עצמית.

אני אסיים בארבע שורות מתוך "אני מאמין", מאת שאול טשרניחובסקי. ארבע שורות אשר בהן אולי מקופלת תמצית עולמו של חברנו:

כי עוד נפשי דרור שואפת

לא מכרתיה לעגל פז

כי עוד אאמין גם באדם

גם ברוחו. רוח עז





ההספד הזה נישא לפני שלוש שנים. נשא אותו עמוס עוז על קברו של יוסי שריד, ידידו הטוב. יוסי שריד נפטר ב–4 בדצמבר שנת 2015. עמוס עוז הלך לעולמו ב–28 בדצמבר שנת 2018.





לא עלינו לסיים את המלאכה. יבואו אחרים. יבואו אנשים ונשים צעירים מאיתנו. יבוא דור חדש של אנשי שלום וצדק חברתי. ולדור הזה אולי תהיה שפה אחרת ואולי גם דרכי ויכוח שונות ונימוקים שונים משלנו. והם אולי ימצאו את הדרך הנכונה אל לבותיהם של מיליוני ישראלים שעד היום לא הלכו איתנו.





עברה בי מחשבה שההספד הזה היה יכול להיאמר עם חילוף שם הנפטר בשם המספיד.




תמונה ראשונה

אני לא זוכר שאי־פעם בחיי שמעתי את הורי רבים ביניהם. אולי קצת מתווכחים ועוברים מהר ליידיש. הוויכוחים היו קצרים מאוד ושקטים מאוד ומסתיימים כמו שהתחילו, בקול דממה דקה. אני יודע מה שלכל פסיכולוג מתחיל יש להגיד על זה: שבמקום שבו אין מריבות אז כנראה שאין גם הרבה אהבה.

אבל כשזה קרה בין עמוס עוז לנעמי שמר, היה שם משהו טעון שחרג מעבר לוויכוח. זו הייתה מריבה ממש. והשניים הכל כך אהובים ונערצים עלי, כאילו אילצו אותי לבחור: אתה הולך עם אמא או עם אבא. התייסרתי מאוד. לבי ואהבתי היו נתונים לנעמי שמר, אבל בכל מהותי ודעותי הייתי מזוהה עם דרכו של עמוס עוז. מי ידע אז, ב–1967, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, שזו בסך הכל שריטה קלה והיא רק ההתחלה של השברים העמוקים, כאבי הלב הנוראים והפצעים שעוד ייפערו בנו ולא יחדלו לדמם עד עצם היום הזה.

ועל מה היה הוויכוח? על שיר. לא סתם שיר. שיר שהפך לשיר השירים. שיר שהושמע לראשונה בערב מלחמת ששת הימים על במת בנייני האומה. נעמי שמר ביטאה בשיר שכתבה את הכאב והכיסופים שהיו משותפים לרבים מאיתנו.





איכה יבשו בורות המים,

כיכר השוק ריקה.

ואין פוקד את הר הבית

בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע

מייללות רוחות

ואין יורד אל ים המלח

בדרך יריחו





תוך ימים ספורים חזרה ירושלים להיות כולה שלנו, והשיר, כמו העיר, עשה היסטוריה. נעמי שמר שהייתה עם להקת הנח"ל באל־עריש, שמעה את הבשורה בטרנזיסטור ומיהרה לעדכן את הבית שנוסף ל"ירושלים של זהב":





חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה

ובמערות אשר בסלע

אלפי שמשות זורחות

נשוב נרד אל ים המלח

בדרך יריחו





אבל יום אחרי מלחמת ששת הימים עמוס עוז כבר פרסם בעיתון "דבר" מאמר שסימן את הקרב הגדול בינו לבין נעמי שמר, ואת ראשיתו של השבר שנפער בין ימין לשמאל.

"הוא אמר: מה זאת אומרת יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה? היא מלאה במים ומלאה בערבים. מה זה: אין יורד אל ים המלח? בעיני ראיתי ערביות יורדות", סיפרה נעמי שמר ב"אל בורות המים", תוכנית המופת של מוטי קירשנבאום שצולמה 15 שנה אחרי שהחל הריב ההוא. ואז הוסיפה ואמרה: "זה עורר בי זעם נורא הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע אל אהובתו, והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז. אז הפסיכיאטר אומר לו: אל תדאג, היא לא לבד במיטה. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי. בשבילי עולם שהוא ריק מיהודים הוא כוכב מת. אני נורא מצטערת".

ועמוס עוז, האם גם הוא נורא הצטער? לפני שנה, כשנערך בצוותא אירוע חגיגי לרגל צאת הספר שלו "שלום לקנאים", העדיף לצטט מספרו את הקטע הזה:





ודאי לא כל מי שמרימה את קולה בעד או נגד משהו, חשודה בפנאטיות. ולא כל מי שמוחה בזעם על עוול, הופך בעצם מחאתו ובעצם זעמו לפנאט. לא כל אדם בעל השקפות מושחזות וחריפות אשם בנטייה פנאטית. גם לא כשהוא מבטא את השקפותיו ואת רגשותיו בקולי קולות. לא גובה קולך הוא המגדיר אותך כפנאט, אלא בעיקר סובלנותך, או היעדר סובלנותך כלפי קולותיהם של מתנגדיך.





האם אני מזהה פה פיוס? אני רוצה להאמין שכן.






תמונה שנייה

בספר שלו "מתחילים סיפור", שאני חוזר אליו המון, יש משפט אחד שאותו אני לוקח איתי תמיד.





פתיחת סיפור היא כמעט תמיד התקשרות חוזית בין הכותב לבין הקורא.





את המשפט הזה אני זוכר תמיד. גם כשאני פותח ספר ומתחיל לקרוא בו. למשל משפט הפתיחה של "מיכאל שלי".





אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות.

המשפט הזה המיס לי את הלב מהמילה הראשונה. אבל היו כנראה גם כאלה שלא עמדו בתנאי החוזה ולא מילאו את כל סעיפיו. אליהם נאלץ הסופר לשלוח מכתב התראה בזו הלשון:





שחררו קצת. ציונות ופוסט–ציונות, מיזוגיניה ואוריינטליזם, החפצה והגמוניה וחתרנות ואינטרסים ופריבילגיות, פסיכוזה ודפרסיה, ירושלים מאוחדת או מחולקת. דמות הערבי בספרות העברית - כל אלה נושאים נכבדים הראויים לדיון מעמיק... אבל אנא, אל תרתמו את הרומן הזה, אל תרתמו שום רומן, למשוך כמו פרד צולע את כל העגלות המלאות או הריקות האלה. שחררו קצת.





ויש גם ב"מתחילים סיפור" הוראת הפעלה חשובה לאיש הכותב שיושב לפני דף לבן שפוער עליו פה בלי שיניים ולועג: בבקשה, בוא נראה אותך, רק תיגע בי.





הדף הריק עומד ריק ולא אומר לך במה להתחיל. דף לבן זה בעצם קיר אטום מסויד. בלי דלת ובלי חלון. קצת כמו להתחיל קשר עם איש זר או אישה זרה בבית קפה.





26 שנה אחרי שיצא "מיכאל שלי", כש"מתחילים סיפור" ראה אור, גיליתי שיש לנו גם אהבה סודית משותפת.





בדמי ימיה מתה אמי. כבת שלושים שנה ושנה הייתה אמי במותה. מעט ורעים היו ימי שני חייה ומן הבית לא יצאה.

("בדמי ימיה" / ש"י עגנון)





לפני שאני משחרר קצת, כבקשתו של עמוס עוז, אני חייב לשתף בהרהור אחד שלא מניח לי. גם חנה של "מיכאל שלי" של עמוס עוז וגם תרצה של "בדמי ימיה" של ש"י עגנון הן נשים שמספרות את סיפורן בגוף ראשון (או גוף ראשונה). שתיהן נכתבו בידי סופרים זכרים, וכבר בשני משפטי הפתיחה של שני הרומנים מופיע המוות.

עמוס עוז כותב ש"חוזה הפתיחה" שבין הסיפור "בדמי ימיה" לבין הקורא תובע מהקורא בין היתר לחזור אל ההתחלה. ש"י עגנון לעומתו טען, בהומור כנראה, שספר שאינו ראוי שיקראו בו פעם שנייה אפשר לוותר עליו עוד לפני קריאה ראשונה.






אפילוג

את ספרו החדש של עמוס עוז נמנעתי מלקרוא בעקבות השמועות על פשטותו ומספרם המועט של עמודיו. "הוא מקבל משכורת חודשית מ'כתר' ולכן הוא חייב להוציא מפעם לפעם איזה ספרון", סחו אנשים ומבקרים.





הפתיחה הזו לביקורת שכתב שבתאי קור ב"מעריב" לפני 14 שנה על ספר חדש של עמוס עוז, לא הבטיחה טובות. אבל כנראה שמשפט הפתיחה בביקורות לא דומה לחוזה ההבטחה בספרות.





לפיכך קראתי את הספר, ומכיוון שכחוט השערה הפרידה ביני לבין ההנאה הצרופה, החלטתי לשתף אתכם במדריך לקריאה נכונה בספרו של עוז.





נו, טוב. כבר כמעט הנאה צרופה. ספר שמתחיל ככה:





ואלה הן השאלות העיקריות: למה אתה כותב. למה אתה כותב דווקא בצורה כזאת. האם אתה מעוניין להשפיע על הקוראים שלך, ואם כן - באיזה כיוון אתה מנסה להשפיע עליהם.





ההתקשרות החוזית בין הסופר לביני עבדה עוד לפני שפתחתי בעמוד הראשון וקראתי את משפט הפתיחה. השם של הספר משך אותי לבלוע אותו בשקיקה על 102 עמודיו. נכון שיש גם כמה תיאורים של התעלסות, אבל זה לא משהו שצריך אפילו להסתיר מהילדים. אה, כן, שמו של הספר - "חרוזי החיים והמוות".





תפוח נפל לרגלי העץ

עומד לו העץ למראשות התפוח

העץ כבר מצהיב. התפוח מעוך

העץ כבר השיל עלים צהובים

מכסים העלים את קמילת התפוח

ורוח קרה מעלעלת בהם

בא כבר החורף, תם כבר הסתיו

העץ כבר אכול, התפוח נרקב

עוד מעט זה יבוא. זה כמעט לא יכאב

("חרוזי החיים והמוות" / עמוס עוז)





בראיון שהעניק לפני חודש ב"הארץ" לגילי איזיקוביץ אמר בין השאר:





אני לא יכול שלא לנשום. אני לא יכול שלא לשתות, אני לא יכול שלא לכתוב... אני הייתי כותב את אותם ספרים גם אם היו מטילים עלי קנס אחרי כל ספר, ויש אנשים שרוצים לעשות את זה, אני יודע.