סוף השבוע הקודם היה מר. יותר מר מסופי השבוע שלפניו, שאף הם לא גרמו שמחה למי שסובל ממתקפות היום הישראלי. עמוס עוז עזב את ארץ החיים, ומותו קעקע אמונה פנימית ילדותית. איזו אופטימיות, מנותקת מסטירות המציאות, עדיין שמרה עד מותו על חוסן כל עוד האיר את הדרך אל שלום הכרחי. מותו אמר משהו נורא יותר מאשר מותה של אישיות ישראלית נדירה. הרי בשבועות האחרונים הלכו לעולמם עוד אנשים טובים ואהודים, ואפילו באותו סוף שבוע אחרון, שהיה רצוף יגון. הדבר הנורא במותו של עוז, לתחושתי, הוא שהאור לפני המחנה כבה מרוב ייאוש. המחשבה המייסרת, שאולי הסופר, שכתב את "שלום לקנאים", הרים ידיים לא רק נוכח הסרטן, אלא גם נוכח העיקשות הישראלית ללכת לעבר אובדן.

זאת הייתה מחשבה מפחידה ומדכאת, וייתכן שהיא נבעה מאזור רגשי נרחב מדי. שהרי איש הרוח, הסופר, המורה, המסאי הגדול, נפטר ממחלה קשה, ואת הסמליות וההיקשים המיתיים יש להשאיר מחוץ למעגל ההתייחסות לאבֶל הזה. אבל לדיכאון יש היגיון משלו, ויש להתבונן בו ממרחק מדוד, בלי לבטלו.

לתוך הלך רוח זה נכנסת המסה הסרקסטית של אריק ויאר. במשך שבעת הימים שקדמו לקריאת הספר הדק והחזק הזה, התחלתי לקרוא כותרים אחדים מתוך רצון למצוא עניין באחד מהם כדי לכתוב עליו. רק "סדר היום" תאם את הרגע בזמן הציבורי והאישי. ויאר הצרפתי, יליד ליון (1968), מתאר בנגיעות מנתח מהורהר, מפגשים מהסוג הנאצי בשני שלבים תפניתיים בעליית הנאצים לשלטון. באביב 1933, ערב הניצחון האלקטורלי שלהם, ובמרץ 1938, עם פלישתם לאוסטריה.

הסופר, איש קולנוע שזכה על ספרו זה בפרס גונקור היוקרתי, פותח ומסיים בהתייחסות ל"כמרי התעשייה" הגרמנים. לבעלי המפעלים הגדולים, שנרתמו למימון תעמולת המפלגה הנאצית ערב בחירות 1933. הסופר בחר להתבונן במפגש מכריע של המיליונרים הזחוחים עם גרינג ועם היטלר ב–20 בפברואר 1933, שבו התבקשו התעשיינים לשלוף פנקסי המחאות. ויאר מונה את שמות כולם ואת שמות מפעליהם. הוא מתייחס לכמה מהם בעיקר, ומתמקד בגוסטב קרוּפּ, שתרם באותו מעמד יותר מכולם, מיליון מרקים. שנים אחדות לאחר מכן נהנו כל 24 התעשיינים האלה מעבודת אסירי מחנות הריכוז, כוח עבודה מתכלה, אומנם, אבל זול ובר–תחלופה. קרופ ואופל וסימנס ורעיהם חברו למנהיגים העתידיים של הרייך השלישי בהתלהבות רבה. "פוליטיקאים ותעשיינים רגילים להתרועע יחד", כותב ויאר.

העשירים האלה התעשרו עוד יותר מתעשיית המלחמה, והמשיכו לחיות ולשגשג אחריה. בני הדור הבא של התעשייה הגרמנית יצרו קונצרנים עצומים המתקיימים עד היום ומספקים את רצונם של צרכני העולם. ויאר מדגיש זאת. הטענה המרכזית שלו, שבני אדם חולפים מן העולם, אבל התעשיות שהוקמו ותפחו בחסות ובשיתוף פעולה עם שלטון הרוע, מוסיפות להתקיים. רצפות הייצור שלהם משוטחות היטב על יסודות של פשעים נגד המין האנושי. ויאר רוצה שלא נשכח זאת. "היומיום שלנו שייך להם. הם דואגים לנו, מלבישים אותנו, מאירים אותנו, מסיעים אותנו בכבישי העולם, מערסלים אותנו".

הכותב מתבונן בתמונות שהנציחו את המעמדים ההיסטוריים ומייחס משמעות לפרטים השוליים. הוא איש החזותיות: "זוהי אמנות הסיפור: שום דבר אינו תמים", הוא כותב. בסגנון אירוני אלגנטי, בזעם כבוש להתקפה מעודנת, מכוונת היטב, הטקסט שלו טעון עוקצים מפתיעים ושופע הקשרים תרבותיים. הסופר מתמקד, למשל, במפגש הזוי בין היטלר לשושניג, קנצלר אוסטריה, ערב הפלישה לווינה. התיאורים מתבססים על עדויות ומסמכים, והסופר נצמד לעובדות בעודו ממריא מ"קן הנשרים" אל המחשבות שהמעמדים ההיסטוריים מעלים בו. הוא חריף, לעגני וקטלני כלפי הפיונים במשחק הגדול של המטורף יליד אוסטריה. אל הדפים עולים מגוחכים לנצח: צ'מברליין, ריבנטרופ, לורד האליפקס, גרינג, כמובן, וכל חדלי האישים שנכנעו בווינה.

"משעה לשעה מכתיב גרינג את סדר היום שלו" לשלוחו הנאצי האוסטרי זייס–אינקווארט. ויאר שולה ציטטות מדיאלוגים רדודים, עגלוניים, שגזרו גורלות של מיליוני בני אדם. הוא מבליט את המופרעויות, נמיכות המצח, הנהנתנות, הראוותנות. הוא מתייחס לתפאורה שסבבה את השחקנים האטומים בשעה שהעולם עמד להתהפך. התעשיינים התארחו בארמונו של גרינג, האליפקס יצא לטייל בחברת גרינג בחוות הביזונים של חובב הציד הנאצי, ריבנטרופ סעד ארוחת ערב חגיגית בביתו של צ'מברליין בלונדון בערב שבו חדרו הפאנצרים לשטח אוסטריה. התמונה האחרונה שוויאר מעלה לקוחה מטרקלין ארמונו של גוסטב קרופ, באביב 1944. הצבא הגרמני בנסיגה המונית, ולמחרת תימלט המשפחה להרים. התעשיין הזקן השיטיוני רואה לפתע בהזייתו המוני גופות של אסירים מתים בירכתי האולם. הוא שואל את אשתו ובנו: "מיהם כל האנשים האלה?".

הספר יצא לאור בסדרה איכותית, שאינה מתחשבת בפופולריות. עורכיה הם אברם קנטור ונגה אלבלך. עם פרישת עוזי שביט ממשרתו, מונתה אלבלך בשבוע שחלף למנכ"לית ועורכת של הוצאת הקיבוץ המאוחד–ספריית פועלים. לא מכבר זכתה בפרס ברנר על ספרה "האיש הזקן". די בהיכרות עם פועלה של אלבלך כדי לברכה ולהודות לה על אחריותה לחדשות שמצמיחות אופטימיות, לפחות בגזרה הספרותית.

* "סדר היום", אריק ויאר, מצרפתית: רמה איילון, סיפורת, ספרית פועלים, 125 עמ'