ב־28 בספטמבר 2016 הלך שמעון פרס לעולמו. הוא היה אופטימיסט עד רגע מותו, אך היה מודאג מאד מהדרך שבה הלכה ישראל בשנים האחרונות לחייו. ניהלנו שיחות ארוכות רבות בשנה האחרונה לחייו. הן מעולם לא נסבו על בריאותו או מצבו, שעליהם מעולם לא התלונן. אבל הוא היה אחוז דאגה שכמוה לא ראיתי אצלו מעולם, במשך שלושה עשורים של עבודה משותפת. בחודשים לאחר מותו חשתי צורך לכתוב ספר זה כדי לחלוק עם קוראי את שמעון פרס - האדם כפי שהכרתי אותו.

כל יום לצדו היה הרפתקה: בדרך כלל מרתקת, לפעמים קשה. אפשר לומר שהכרתי את שמעון פרס היטב. זו היתה אחת הפריבילגיות הגדולות ביותר בחיי, אשר עיצבה במידה רבה את תפיסת עולמי הפוליטית ותרמה רבות לניסיון חיי ולערכיי. תמיד חשתי יראת כבוד כלפיו, אבל זמן לא רב לאחר שהתחלתי לעבוד איתו, באוקטובר 1984, גילינו שיש לנו שפה משותפת. שנינו נטינו לחשיבה מופשטת, נרתענו מגילויים אישיים, ושאבנו אנרגיות מהפעילות סביב השעון. ההידברות בינינו התאפיינה בהרבה הומור ומעט מאד ציניות. במשך השנים התקרבתי אליו - שימשתי כמעין יד ימינו, אך מעולם לא אבד לי הכבוד הרב שרחשתי לו, ושמרתי על הדיסטנס הראוי למדינאי גדול.

בראשית הדרך אמר לי פרס בנימה דידקטית: "אורי, כשאתה עובד איתי תהיה שמח, אבל לעולם לא מרוצה! לאנשים מרוצים חסר הרעב לסקרנות ולעשייה".

ואכן, אפשר לומר שפרס בדרך כלל היה אדם שמח אך תמיד חסר נחת, מחפש במרץ, ולפעמים בזעם, פתרונות חדשים למצוקותיה של ישראל.

אילו היה עליי לאפיין את פרס בתכונה אחת בלבד, הייתי אומר שלפרס היתה יכולת יוצאת דופן לחיות בעתיד. הוא לא כרע תחת נטל ההיסטוריה אלא היה מהופנט מהמחר. כשהעליתי דוגמאות מההיסטוריה היהודית, הוא היה אומר לי להניח את ההיסטוריה להיסטוריונים - שההיסטוריה היא מעין "ניבוי העבר", וכי בכל מקרה היא נכתבה בדיו אדום של דם. במובן זה היה פרס יהודי לא טיפוסי. הוא הכיר היטב את התנ"ך, שהיה מונח תמיד על שולחן עבודתו, ואת ההיסטוריה היהודית לפרטי פרטיה. הוא היה מודע מאד לזהותו היהודית ונהג לספר על גורלה הנורא של משפחתו בשואה. אך הוא לא התייחס אל העבר היהודי הטרגי כאל טראומה, אלא כלקח על אודות הצורך בעתיד טוב יותר. הוא האמין שיש בכוחה של ישראל לרפא את הפצע היהודי. הוא סבר כי בעוד שאת העבר לא ניתן לשנות, הרי שהעתיד תלוי במעשיהם של הישראלים, והוא היה להוט לתרום לאותו עתיד. הדבר, לדידו, לא היה תלוי בריבונו של עולם. כשהתייחס אל העתיד, הוא לא אמר "אם ירצה השם". הוא ראה בישראל נס מעשה ידי אדם.

"העתיד על פי פרס": אורי סביר. עטיפה"העתיד על פי פרס": אורי סביר. עטיפה

לעבר, פרס רחש כמעט בוז. הדמיון היה חשוב לו יותר מהזיכרון. בראיון לשבועון "דר שפיגל", ב־10 בדצמבר 2012, הוא אמר: "לחזור אלפיים שנה אחורה? למען השם, השאירו זאת להיסטוריונים".

ישבתי איתו שעות רבות מספור במושב האחורי של מכונית השרד שלו ורק לעיתים רחוקות שמעתי ממנו דברי נוסטלגיה, לקחים היסטוריים, או זיכרונות. כמו בנימין זאב הרצל ודוד בן־גוריון לפניו, הוא שאף לעצב עתיד אחר לעם היהודי. הוא חשב שקל יותר להוציא את היהודים מהגטו מאשר להוציא את הגטו מהיהודים. הוא היה זן נדיר: יהודי אופטימיסט.

שמעון פרס היה איש שיחה שובה לב, הוא יצר בקלות שותפויות וחברויות. אך בענייני המדינה התייעץ עם מעטים בלבד מחברי צוותו, בני משפחתו וחבריו הקרובים. אחד מאלה היה הסופר עמוס עוז. התכונות האנושיות שהיו החשובות ביותר לפרס היו אמינות, כושר שיפוט נכון ונאמנות. לא היתה לו סבלנות לטיפשים.

הוא קרא ללא הרף, כמעט ספר ביום: "הקריאה היא בשבילי נסיעה ומנוחה - אני לעולם לא יוצא לחופשה". ואכן רק לעיתים נדירות הוא יצא לחופשה, וגם אז הוא לא נותק אף לרגע משטף האירועים.

לי פרס לרוב נראה בודד. הוא עצמו סיפר לנו שלמד מדוד בן־גוריון שמנהיג נמדד ביכולתו להיות לבד ברגעי הכרעה. פעם, במאי 1993, כשתיארתי בפניו את שותפי למשא ומתן על תהליך אוסלו, אחמד קריע (המכונה אבו עלא), כזאב בודד הפועל למען השלום, הוא ביקש ממני להעביר לו ציטוט מאת משורר הודי: "אני לבד, אתה לבד, בוא נהיה לבד ביחד".

***

החזון של שמעון פרס מזוהה בעיקר עם השגת שלום לישראל. בשיחותינו הוא דיבר לעיתים קרובות במונחים של עשור קדימה. הוא אהב לדמיין ארכיטקטורה של העתיד. בו בזמן הקפיד פרס על פרטי ההווה, היה מנהל קפדן, מאד דייקן, ממושמע. בגיל צעיר ניהל, לצד בן גוריון, את משרד הביטחון. כמנכ"ל וכסגן שר הביטחון היה אחראי על רכישת נשק לצה"ל שזה עתה הוקם. כשהתחלתי לעבוד איתו באוקטובר 1984 התרגלתי במהירות לסגנון הניהולי שלו כראש הממשלה. כמו בן־גוריון בשעתו, הוא גיבש צוות יועצים צעירים בלבד לתהליך קבלת ההחלטות של ישראל. מאחר שהוכרחנו לעטות ז'קטים, הכינוי שלנו בעיתונות היה "הבלייזרים", רמיזה לאנשים צעירים, מוכשרים ויהירים. פרס פגש אותנו על בסיס יומי, נתן הוראות פרטניות, ומעולם לא שכח לעקוב אחר הפרט הקטן ביותר.

השם שמעון פרס הוא שם נרדף ל"יוזמה". לא היה תחום שבו הניח לאירועים החשובים לישראל להכתיב את סדר יומו מבלי שניסה להשפיע עליהם, ובשום מקרה לא המתין שמישהו אחר ייטול את היוזמה, כך הוא תפס את מהות הריבונות הישראלית.

הדחף ליזום נבע מכך שהאמין שהסטטוס קוו לא יימשך לעד, להבדיל מפוליטיקאים ישראלים אחרים שטענו כי "הזמן פועל לטובתנו", וכי אין סיבה לחתור לשינוי המציאות הקיימת, פרס סירב לנוח על זרי הסטטוס של הסכסוך, הוא התקומם נגדו וביקש להתקדם לקראת מימוש חזון רחב יותר: שלום לישראל. אפשר לקבוע שפרס ממש בז לאנשים שהתבוססו בסטטוס קוו ובפטליזם.

בשנתיים האחרונות לחייו נפגשנו לעיתים קרובות. על סמך שיחותיו עם ההנהגה הפלסטינית, עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה ועם מזכיר המדינה ג'ון קרי, הוא ניתח באוזניי את היוזמה הישראלית הרצויה מבחינתנו בעתיד. בעיקרון, הוא היה מוכן להכיר ביוזמת השלום הערבית משנת 2002 כבסיס למשא ומתן, אך האמין שבמקביל חייבת להיות גם "יוזמה ישראלית".

הנחת היסוד שלו היתה שאפשר - עוד בעתיד הנראה לעין, לא בעוד עשרות שנים - לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אפילו אם ייקח זמן רב לפתור חלק מהסוגיות. לעיתים תכופות אמר ששלום ופתרון של שתי מדינות הם בלתי נמנעים. חלוקת הארץ בין שתי מדינות היא תנאי הכרחי לשמירה על הדמוקרטיה, המוסר והביטחון של ישראל.

בעיניו, ההיבט החשוב ביותר בהסכם שכזה - מעבר להצלת הרוב היהודי בארץ וזהותה הדמוקרטית של ישראל - היה יצירת שותפות של אינטרסים עם ההנהגה והעם הפלסטיניים, או לפחות עם הרוב הפרגמטי שלהם. הוא סבר שבידיה של ישראל ליצור זאת, בהיותה הצד החזק יותר. הוא סבר שעלינו ללכת לקראת הפלסטינים ולייצר תמריצים לפשרות בונות, במקום הנטייה להתעקש עד הסוף במשא ומתן קטנוני. פרס האמין שהשותפות היא זו שיוצרת את ההסכם, ולא להפך.

פרס לא הגדיר את השלום כהיעדר אלימות, שאותה ימשיכו מתנגדיו להפעיל, אלא כמניעת מלחמה ורקימת קואליציה חדשה של אינטרסים אזוריים נגד הטרור. תהליך שלום לעולם לא יהיה שינוי פשוט עבור שני צדדים שאינם נותנים אמון זה בזה. שלום תלוי בשינוי גישה יסודי של כל אחד מהצדדים, אשר בסופו של דבר יוביל לביטחון אמיתי. מעל לכול, השלום מחייב שינוי פסיכולוגי אצל הפרט. אנשים החיים בסכסוך הם נפגעי טראומה, פרנויה, ולעיתים סובלים משנאת זרים. תמיד יש את מי להאשים וזאת על חשבון נטילת אחריות. שלום דורש שינוי אנושי יסודי, דבר שמשרת את האינטרסים של שני הצדדים. זהו שינוי הדוחק הצידה את כל מי שגזען ומתנשא. שינוי המקדש את חייהם של צעירים במקום לקדש את הקרבת החיים למען הסכסוך.

פרס האמין בכל מאודו בהתפתחות שכזו. הוא ידע שביום מן הימים, כאשר היוזמה תיושם, תתעורר ותתחזק התנגדותם העזה של לאומנים קיצונים משני הצדדים. רק מנהיגות אמיצה תוכל לעמוד במבחן, שכן אי אפשר ליישב סכסוך מבלי לעורר התנגדות אלימה מצד גורמים פנאטיים. אך זהו חלק ממסע הכרחי שעל ישראל לעבור כדי להציל את דמותה המוסרית והדמוקרטית, להבטיח את ביטחונה לטווח הארוך ואת מקומה במשפחת העמים. הוא על כן ראה תפקיד עתידי ליוצאיה הבכירים של מערכת הביטחון, כגון גנץ ואשכנזי.

בשנותיו האחרונות עסק שמעון פרס באינטנסיביות בשתי סוגיות: יחד עם בנו חמי הוא התחיל להקים את "המרכז הישראלי לחדשנות" בתוך "מרכז פרס לשלום", ובעזרת הקשרים שלו עם ברק אובמה, ג'ון קרי, מחמוד עבאס ויועציו הקרובים, גיבש מתווה המבטיח את עתידה של ישראל כדמוקרטיה יהודית באמצעות יוזמה לתוכנית אסטרטגית הקושרת את פתרון שתי המדינות לשיתוף פעולה אזורי בגיבוי ארצות הברית והקהילה הבינלאומית. זו היתה צוואתו, אך חשוב שזאת תהיה לא רק מורשתו, אלא שהיא תיושם הלכה למעשה.

שמעון פרס היה אחד מבוני המדינה מתחילתה, אך לא זכה לראות את הארץ המובטחת של השלום. הוא השאיר אחריו את המפתח שיוביל לשלומה העתידי של ישראל. בשיחתנו האחרונה הרגשתי שהוא מביע ייאוש ממצבה של ישראל ב־2016, אך אופטימיות נחושה לגבי עתידה. כעת תלוי עתידה של ישראל בשאלה, מתי תקיים ישראל את חזונו ויוזמתו של פרס: האם במוקדם או במאוחר?

אני כותב את ספרי זה כשנה לאחר פטירתו של פרס, כאשר ישראל נתונה במצב דרמטי, כאשר סכנות רבות אורבות לה מבית ומעבר לגבולותיה. בכתיבתי, אני עדיין מנהל דו שיח עם שמעון פרס ואני שותף לחזונו, לתוכניותיו ולאופטימיות המוחלטת שלו לגבי מדינתנו, גם אם נכונו לנו מכשולים בדרך. 

"העתיד על פי פרס" ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות