זיכרון מתעתע

"התחנות הראשונות בחיי נמוגו מזיכרוני כמו שכל ילדות קדומה, היולית, נמוגה מהזיכרון החי האנושי. כשאני עוקבת אחרי גידול נכדיי הפעוטים, אני תמיד מצטערת, אפילו נכאבת, על שאף לא בדל מהחוויות הנפלאות שאנחנו עוברים יחד לא ייחרט בזיכרונם. ולמרות זאת, אני מציינת את השנים הראשונות בחיי כתחנות חשובות, משמעותיות, שגם אם הן נעדרות מזיכרוני הפעיל, בדרך עקיפה הן חלחלו להווייתי והשפיעו על חיי יותר מאשר כל תחנה זכורה אחרת".

רכבת ההצלה

"נולדתי בבודפשט למשפחה אורתודוקסית באמצע מלחמת העולם השנייה. הנאצים פלשו להונגריה במרץ 1944 והתחילו לשלוח טרנספורטים לאושוויץ חודשים ספורים אחר כך. מתוך 900 אלף יהודי הונגריה, הושמדו יותר משני שלישים. גם משפחתי הגרעינית, ואני בתוכה, הייתה אמורה להיכלל בסטטיסטיקת הרצח המחרידה הזאת, אלא שאבי זכה בארבעה סרטיפיקטים לרכבת ההצלה של ד"ר קסטנר. הרכבת, שהובטח לנוסעיה להביאם אל הדרור בפורטוגל, הסתובבה באוסטריה ובגרמניה במשך שבועיים עד שהגיעה למחנה הריכוז ברגן־בלזן בגרמניה. בשבועיים נוראיים אלה חלינו אחותי רותי בת השנה, ואני בת השנתיים, בדיזנטריה. רק טיפולן המסור של דודותיי, אחיות אמי, שהצטרפו אלינו בזכות הוריי, הציל את חיינו. היינו במחנה הריכוז שבעה חודשים, ועם הניצחון האמריקאי על אדמת גרמניה הובאו הניצולים לשווייץ, למחנה פליטים, שם שהינו קרוב לשנה. משם עלתה משפחתנו לארץ ישראל, בסוף 1945.




טנק גרמני בבודפשט צילום Bundesarchiv טנק גרמני בבודפשט צילום Bundesarchiv

ילדה קטנה בכפר

"לא נחרט בי ולו זיכרון אחד זעיר מן התקופה הקשה ורבת־הסכנות והתהפוכות. אני יודעת שזמן מה, לפני העלייה לרכבת ההצלה, הוסתרתי בכפר, בביתה של משרתת הבית. ואף ידוע לי שהיא ניאותה להחזיר אותי רק אחרי איומים ושלמונים. קשה לי לקבל את הידיעה שהדברים שחרצו את גורלי, עיצבו את תודעתי ואת תת התודעה שלי, התמוססו בערפל העבר, אבל זו המציאות. ואף על פי כן, אני מאמינה שהדברים קיימים בתת־הזיכרון שלי, מבעבעים במערות האפלות של הכרתי הרדומה, ומשם הם משלחים אלי תזכורות ממשיות וחיות. אירועים מתקופות שכוחות אלו ייצרו בי את רגישויותיי, את פחדיי, את חרדותיי, את אהבתי לחיים, את הצורך שלי באהבה ובקשר אנושי. הם שעשו אותי למי שאני".

גבעת שמואל 

"המקום הראשון שבו תקעו הוריי את יתד המשפחה היה גבעת שמואל. גרנו בבית קטן, עטור גינת ירק ועצי פרי. סביבנו גרו עוד משפחות הונגריות דתיות של שורדי שואה. למדתי, וכמוני שתי אחיותיי – השלישית נולדה בארץ מיד אחרי עלייתנו – בבית ספר 'מזרחי', שנקרא היום 'ממלכתי דתי'. אהבתי הגדולה הייתה הקריאה. הוריי מעולם לא קנו לי ספר, אך איכשהו השגתי, מפה ומשם, ספרים שרובם לא התאימו לגילי. בזכות הקריאה הייתי תלמידה טובה מאוד, וכבר אז אמרו 'יודית תהיה סופרת'. אבי שלח שירים וחיבורים שלי לעיתוני ילדים, וכאשר הם פורסמו ונתלו על קירות בית הספר, לא היה גאה ומאושר ממנו".

בני ברק

"בחופש הגדול בין כיתה ד' לה', אבי העביר את משפחתנו לבני ברק, העיר הסמוכה, שעלתה באותן שנים על המסלול המהיר להתחרדות. הועברנו מבית הספר הדתי המתון של המזרחי לבית הספר הקיצוני החרדי 'בית יעקב'. גרנו בשכונת זיכרון מאיר לרגלי ישיבת פוניבז' ומול הכולל של החזון אי"ש. עד מהרה הבנתי שעלי להסתגל לחוקיו של העולם החדש שאליו נקלעתי שלא ברצוני. כאן התחילה ה'קריעה' שלי. נדרשתי להיות ילדה טובה וממושמעת על ידי אבי, שהושפע מאוד מהסביבה ומהמורות בבית הספר, אבל לא הצלחתי בכך. הפכתי למרדנית. התגנבתי לספרייה היחידה בעיר, של בית ההסתדרות, רחמנא ליצלן, הלכתי בסתר לפעולות תנועת עזרא המעורבת ורשמתי את עצמי, בניגוד לרצון הוריי, לבית ספר תיכון ולא לסמינר בית יעקב, כנדרש וכמצופה ממני. בבית הספר התיכון החרדי לבנות הגישו את התלמידות לבחינות בגרות, שהיו פסולות בעיני החברה החרדית. בכיתה י"ב אילץ אותי אבי לעזוב את התיכון. בלית ברירה השלמתי באופן אקסטרני בחינות בגרות ומבחני הוראה".

היציאה לעולם

"נישאתי בגיל 18 לבחור ישיבה. קיוויתי שהוא יסביר לי את חוקי ההלכה והחומרות בעולם החרדי, שהתקשיתי כל כך לקבל. הלכתי בתלם שהותווה לי ופרנסתי את המשפחה כמורה. בתוך 12 שנים ילדתי תשעה ילדים. שתיים מילדותיי, יעל, הראשונה, ורחלי, השלישית, נפטרו (בגיל שנה וחצי שנה). האובדנים האלה הולכים איתי בכל יום ובכל רגע בחיי. כשהייתי אם לשבעה ילדים בריאים, לאחר שינויי מקומות ומגורים, ולאחר מחשבה רבה, החלטתי לעזוב את העולם החרדי ולהתגרש מבעלי. זאת הייתה מלחמה קשה וארוכה. לבסוף, כשהייתי בת 38, זכיתי בחירותי. לקחתי איתי את שש בנותיי. בני נשאר בחזקת אביו ובחר בחיי הישיבה, אך המשיך להיות בני לכל דבר, כולל שהייתו אצלנו בחופשות הארוכות של בין הזמנים".

"הייתי אם חד־הורית לשבעה ילדים ופרנסתי אותם מכתיבה ועריכה של עיתוני חברות. עם הזמן עברתי לכתיבת ספרים בהזמנה ולעריכת כתבי יד. חלמתי להיות סופרת מאז ילדותי והגשמתי את חלומי ב־1992, כשהתפרסם ספרי הראשון 'אחות רחוקה', שפתח לי את השער לעולם הספרות והתחבב על הקוראים ועל מו"לים רבים. עד כה כתבתי 13 ספרים, ובהם שני ספרי ילדים, שחלקם תורגמו לשפות אחדות. הוזמנתי לכנסים ספרותיים ולהרצאות בארץ ובעולם והשתתפתי באנתולוגיות, בספרי מחקר ספרותיים ובמדורי הדעות בעיתונות. ספרי האחרון, 'שובי נפשי', יצא לאור לאחרונה".

נישואים שניים

"הכרתי את משה בר־יודא ובתוך זמן קצר היינו לבני זוג. משה היה איש אשכולות, מומחה למוזיקה ולאמנות פלסטית ישראלית, עמד בראש גופי תרבות גדולים ויצר מופעים רבי־תוכן לפסטיבל ישראל. בגיל 74 כתב את סיפור חייו, 'צל עובר', שזכה בשבחי הביקורת. ילדותו הרדופה בימי השואה רדפה אותו עד זקנה. הוא היה איש ידוע סבל ומחלות, ונפטר ממחלה קשה לפני ארבע וחצי שנים".

סבתאות

"את מתנת הסבתאות קיבלתי בגיל 47, כאשר נולד נכדי מוטי, בנם של בני וכלתי. היום אני סבתא לנכדים רבים ולחמישה נינים. הסבתאות היא האושר הגדול ביותר בחיי. להיות סבתא זה לחוות מחדש את הילדות, לתקן שגיאות שעשיתי כאם, להדק דרכם את יחסיי עם ילדיי, ובעיקר להיות מאוהבת כל הזמן. האהבה לנכדים היא כמו התאהבות, אך לא כזאת שחולפת אלא כזאת שנשארת ומתעצמת ללא הרף. אני כותבת זאת יום לאחר טקס חשיפת דרגות הקצונה של נכדתי ענבר בחיל המודיעין, ויומיים לאחר ביקור מענג בביתו של בני בחיפה. שש שעות עם חמש מנכדותיי המקסימות הטעינו אותי באהבה ושמחה עד ביקורי הבא".

יהודית רותם עם הנכדה ענבר. פרטי יהודית רותם עם הנכדה ענבר. פרטי

החיים ״בגילי״

"בספרי האחרון, 'שובי נפשי', הגיל הנוכחי שלי הוא אחד מגיבורי הרומן. אנשים נוטים להתייחס לזקנה כאל רעה חולה, כולל סופרים, המעדיפים לכתוב על מי שעתידם עוד לפניהם. אני מוצאת בגיל הזה הרבה יופי, הרבה עניין. גיבוריי בספריי האחרונים כבר עשו דבר או שניים בחייהם, אך עדיין הם מלאי חיים וצמאים לרגש, לקשר, לאהבה, והפעם עם הרבה יותר חוכמת חיים, אמפתיה והבנה. לגיל הזה אני קוראת 'גיל ההגהות', כי עדיין יש בידינו לתקן, ללטש, לשפר את היחסים עם הקרובים לנו, וגם עם עצמנו. לפעמים אנחנו אחרונים בתור מצדנו אנו. לא פעם אנו שוכחים: גם אנו ראויים ליחס, לאכפתיות, לחמלה. האהבה הטובה, היפה, שפקדה אותי בגילי, מעידה שהצורך באהבה והיכולת להעניק אותה הנם על־גיליים ועל־זמניים".

העתיד

"עדיין לוט בערפל".




ספרה של יהודית רותם, “שובי נפשי", ראה אור בהוצאת עם עובד; ב־31 בינואר ייערך ערב השקה ב"תולעת ספרים" בתל אביב