קוראים לי אייר גולני. סליחה. אִיָּר. עם ריש. גולני. לא גולן. זה בסיידר. אני מה זה רגיל לשאלות האלה. זה מזמן הפסיק להרגיז אותי. רגע, אני נראה לך כמו הזמר ההוא? אז למה אתה שואל? אני אפילו את השירים שלו לא שומע, מה ששמעתי לא אהבתי. לא שאני מתבייש בשם שלי, מצד שני אני לא מאוהב בו ובעצמי כמו הכאילו־מקורי. בעיני, המקור הוא בעצם הכפיל והחיקוי שלי. לאבא שלי המנוח קראו מנחם גולני, והוא גם היה בגיל המתאים - תאר לך איך בלבלו לו את המוח, אתה יודע, "מה, אתה זה ההוא?" וכאלה. מי שלא יודע להתעלם, יתחרפן מזה. אבא, שהיה ליצן לא קטן, היה כזה מגחך ועונה, "כל הכבוד על ההבחנה. תיגש לקופה ותגיד שמנחם אמר שייתנו לך כרטיס לסרט שלי".

אני עצמי, עם השם והניסיון שלי, חיפשתי בת זוג שהשם שלה ייחודי. שלא יזכיר לאף אחד אף אחת. מצאתי את שְׂאוּ־צִיּוֹנָה, אוּצִי, מחדרה. התחתנו ונולדו לנו שני ילדים, עיטַם ונוֹהַר, שלא מזכירים בשמותיהם ובחזותם אף אחד אחר. אבל פת־אום, אחרי לידת נוהר, אמרה האחות המיילדת, הדסה, אישה בת 60 בערך, "אוצי, את שתי טיפות בושם נראית כמו מה־שמה שהייתה כוכבה בסרטים, האיטלקייה ההיא, נו, קרדינלה, קלאודיה קרדינלה". מי זאת? שאלה אשתי. "אה, את צעירה מדי", אמרה המיילדת. "בסיקסטיז היא הייתה כוכבה גדולה, ענקית. ולך יש את התווי יופי בפָּנִים מה שהיה לה, שהיא הייתה בגילך".

אוצי הייתה אז בת 28, ואני בדקתי במי מדובר וגיליתי שבאמת יש דמיון מדהים. לא היה ויקיפדיה, אבל לקחתי בספריית־וידיאו סרט ישן, "הברדלס", שהשחקנית ההיא השתתפה בו, בדיוק כשהייתה בגיל של אוצי - ואני אומר לך, דמיון באמת מה זה מדהים - למרות שאשתי חשבה שהשחקנית לא דומה לה. קראתי שהקלאודיה קרדינלה ההיא נולדה בתוניס. כמו הסבתא של אוצי. הדמיון לא הפריע לה, רק זקנים ממש הכירו את הכוכבת ההיא - ומה כבר זוכרים ישישים? 'כל אופן, מאז התחלתי פשוט לשים לב. כל פרצוף שנתקלתי בו ושרציתי לזכור, רשמתי לי בזיכרון למי מהידוענים הוא דומה. זה נראה כמו אורי זוהר, זאתי כמו לימור לבנת. וגם שמות כמו שלי, שמרמים בשמיעה את האוזן. גיליתי, שכמעט כל אחד דומה כזה, בשם או בפרצוף, למישהו שאתה מכיר.

'כל אופן, פעם נסעתי באבן גבירול בתל אביב, שהיה מה זה עמוס מכוניות. סמוך לצומת ארלוזורוב השתחרר הפקק 'בת אחת ואפשר היה ללחוץ על הגז - ופת־אום, מישהו בג'יפ צהוב כזה מהסרטים טס ועוקף מימין וחוסם אותי, ואז פרצוף צהוב כמו הרכב, עם שיער צהוב ומשתפך כזה, ופנים אדומות ומעוּותות כאלה מאיזה זעם מטורף ויד מאוגרפת יוצאים מחלון הנהג ומתנופפים מולי באיוּם. תקשיב, פת־אום אני בקטע הזוי לגמרי, כאילו שאני הוא זה שנקלע לשם מסיפור אחר. למזלי הרע בדיוק התחלף הרמזור בצומת ז'בוטינסקי לאדום, והז'לוב הזה, במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו, פורץ מהג'יפ ומשתולל עלי במכות כמו מישהו שכל המערכת עצבים התפוצצה לו. הוא הכניס אגרוף בשמשה הימנית ופוצץ אותה ואז פתח את הדלת ותפס אותי ביד ימין שלי ובשמאלית משך בכוח בקצת שיער שנשאר לי וניסה למשוך אותי ככה מעבר למושב הימני. ההלם שלי נמשך חמש שניות פונקט, ואז נשכתי את ידו של הגברתן. אני לא פראייר. ההוא פלט קללה באמריקאית, ואני כזה דחפתי אותו ויצאתי החוצה. הלב דפק לי בפראות ואז הרמנו ידיים בכוח זה על זה, ומכוניות נעצרו ואנשים קפצו החוצה והפרידו בכוח בינינו.

היריב שלי, שלא הבנתי מה ולמה הִתְּבּיית דווקא עלי ומה עשיתי לו, היה בחור בגילי, חסון, והביט בי במבט חודר. אני כמובן אמרתי לעצמי, תקשיב, יארי (זה השם שאוצי, בני המשפחות שלנו וכמה חברים קוראים לי), אתה מחזיר לו ב־די־וק מבט חודר כמוהו ולא מוריד ממנו לרגע את העיניים, וככה עשיתי. ואז גיליתי שהבנאדם מוכר לי, ומכיוון שאני טוב בתחום הזה, תכף זיהיתי את פניו של מלך הסלים אֶוֶור, בקבוצת ילדותי, הפועל תל אביב, מארק טורנשיין - אבל, יא ווראדי, איך זה יכול להיות? טורנשיין היה צריך להיות אז כבר בן איזה 70 ובכלל הוא נעלם לו באמריקה זה שנים. ואז הכפיל־מארק הזה צעק: This fucking monkey rode the left and nearly caused an accident. הלו, אמרתי, אֶקְסיוז מי - באט דְזֶה וּואַן הוּ רוֹד דזה רַיְיט ווֹז יוּ, דוּד. די התגאיתי בעצמי שהאנגלית שלי בסיידר.

השוטר דרש את הפרטים של שנינו. אמרתי לו את שלי - כמה אנשים מבין הנאספים פקחו עיניים ואמרו באי־אמון, "וואללה?!" - ונדהמתי לשמוע את הצהוב שמוציא פספורט אמריקאי ואומר, "בארי לייבוביץ", שזה הרי בכלל היה השם של הכוכב היהודי־אמריקאי השני של הפועל תל אביב באותם זמנים, שגם הוא היה צריך להיות בגיל קשישוּת מתקדם. איך זה יכול להיות? מקרה? אלק, אני לא מאמין במִקְרִיוּת מִקְרִית. תקשיב, זה, מה שאומרים, צחוק הגורל, שהגורל מהתל בנו - ואני לא מאמין גם בגורל.

ואז בדיוק נדחק בין האנשים גבר בן איזה 60, שמן כזה עם משקפיים מקרן ועניבה, ואמר לשוטר, מצביע על האמריקאי: "תשמע, הוא משקר. אני ראיתי מהמכונית שלי שמישהו אחר, בהונדה שחורה, עקף אותו. והאיש הזה גם משקר בנוגע לשם שלו. זהו טורנשיין־איך־קוראים־לו, שמשחק בהפועל תל אביב". האנשים מסביב המו וצחקו, ואני חשבתי שאני מקבל תמיכה ממישהו דפוק, שחי 50 שנה אחורנית. אבל השוטר, שהיה כזה מבולבל, התעשת כמו שייקה אופיר בסרטים של קישון (באמת היה בו משהו מתווי הפנים של שייקה) ואמר: "טוב. אתם יוצרים כאן בעיית תעבורה. היום חם, אוגוסט, ובפקקים מתעצבנים ומזיעים וצופרים ומקללים. תיסעו הביתה שלכם ותיכנסו מתחת איזה מיזוּג או דוּשׁ, שתירגעו, הא? יאללה להתפזר!".

הגבר השמן, שהזכיר לי מאוד את העורך דין אביגדור פלדמן, אחז בחוזקה בידי והוביל אותי בהמון הקטן שהתפזר למכוניתי. "סע אחרי", אמר לי. "נשב באיזה 'ארומה' לקפה, הא? יש לי כמה דברים לספר לך". ישבנו בקפה, והאביגדור פלדמן גמע כזה בלגימה אחת את האספרסו הכפול שלו, הביט בי ואמר: "למה אתה כל כך מזכיר לי את השחקן לי מארווין? אתה זוכר אותו, מ'קייט באלו'? מ'המכורים לזהב'?". "וואללה, עורך דין פלדמן, גם אתה מאלה שמחפשים כל הזמן זהות דמיון", אמרתי בשמחה שיש מישהו שאפשר לזרום איתו. אגב, הוא באמת עורך דין. אוהד שרעבי, שם שגורם לו, כמו לי, טִרדה מעת לעת מאנשים שמבולבלים באוזניים קצת.

'כל אופן, העו"ד אוהד שרעבי הזה, ששמע את שמי והבין מניסיונו את בעיותי עם השם הזה, גילה לי שהוא חבר במועדון גדול של אנשים ונשים מכל הקשת האתנית, שחשים שזכויותיהם נפגעו שלא באשמתם בשל דמיונם, בשמות או בחיצוניות, לכל מיני סל"בים מקומיים ועולמיים. "אנחנו, כמוך, אנשי ה'על יד'; ליד השמות ה'אמיתיים'", אמר - והם נפגשים בקביעות במועדונם שברחוב יונה הנביא, משוחחים ושותים ומגבשים אמנה למימוש עצמי. הם גם בחרו לעצמם שם מתאים, עמותת "אֶגוֹ אַלְטֶר לשוויון זהויות" ויש גם אתר באינטרנט. "אנחנו מרגישים שאנחנו מהווים את היאנג או את היֶן, הפוזיטיב החיובי של הידוענים, שמשתמשים בשמות שלנו, בשינויים קלים - אבל אנחנו לא מוכנים לקבל את כל החרא שמגיע למתחזים ולזייפני זהות. אנחנו לא ההעתק. אנחנו המקור!".

אחרי שבוע הוא לקח אותי ואת אשתי למועדון, שהיה מלא מפה לפה בהמון פרצופים, שחלק מהם היה מוּכַּר ומתעתע. על הקיר הודבקה הססמה: "אנחנו הבחירה השנייה הראשונה שלך". היה מאוד סימפטי שם. ואשתי אמרה לי, אתה רואה? תתחיל להתגאות בשם שלך. לפחות חמישה מהנוכחים שאלו את אוצי את מי היא מזכירה להם, וזקן אחד אמר בביטחון: "זאת ממש הסופיה לורן". בועז, סליחה, אוהד שרעבי (היה שם מישהו שנראה כמו הזמר וגם הצחוק שלו היה גרוני ומתגלגל כמו שלו ועוד אחד, ששמו בועז שרהבני), הכיר לנו שם אנשים כמו בני מתניהו, צ'רלי מונוסון, אורי אלפי וגורי זוהר, חני זאבי, בלהה אלמגור, שירי נגב ונירה רגב, חזי עופר, יוסי שׂריג, יוכי דנקנר, בר גבריאלי, חזי אורן, גבי אייזן, שלמה ארזי ושלומי ברבן, איילת מוקד, עבד אל סלים ג'אבר, יוסף בן־חיון, אפי אבוטבול ומיקו שירזי, מארק זולצברגר ("אנחנו כאן לא סוג של רובוטים שקמים על יוצריהם, כפי שמישהו מסוים ניסה לומר עלינו"), חיים וייסמן וחי וייצמן, גאולה כהנוב ודובי טופז ועוד.

הכרנו גם גברים ונשים שדי התגאו בדמיונם הרב לאריק איינשטיין וליפה ירקוני, לגולדה מאיר ולמאיר איינשטיין, משה דיין (או נפתלי בנט), טל ברודי, קיפי הקיפוד, הרב עוזי משולם, מלכת בריטניה, המיליארדר טראמפ, הכדורגלן מלמיליאן, ברוס וויליס, מדונה, שרה'לה שרון, אריק שרון ועוד. גם כפילים לשחקנים היו חברים במועדון, כמו הכפיל לריצ'ארד גיר והכפילה לג'וליה רוברטס, או מדובבי עברית בסרטים, וכפילים לסצינות מסוכנות בסרטי פעולה ובסדרות טלוויזיוניות, וחקיינים מקצועיים כמו טוביה ספיר ומוטקה גלעד, ואם זה לא מספיק, אז פגשנו שם גם אנשי סטארט־אפ שהמציאו את הטלפון הסלולרי והג'י־פי־אס, רק שאפל, ווייז וגוגל הקדימו אותם ביום־יומיים ברישום הפטנט.

"אתם רואים?", אמר לנו שרעבי שהוביל אותנו לדוכן ההרשמה למועדון. "זה לא סתם קשקוש כמו 'מועדון האבאניבי' שכולם שם מדברים בשפת ה־ב', או מועדון 'משעשע' של צעירים מזרחיים שונאי ערבים אך אוהבי השפה הערבית, או מועדון 'ערוות אמך' של מנבלי הפה המושבעים. אנחנו לעומתם מהווים חתך רוחב סוציו־היסטורי אמיתי של החברה הישראלית. כולנו חיוביים, שחיים בהרמוניה ותוך קבלת האחר; בלי שנאה, קנאה, פוליטיקה וזדון. יש לנו בחורצ'יק נחמד שדומה לליאור שליין, למרות שהשם שלו מאיר לפיד. זאת סְְפֶרָה אחרת של ישראל הישנה, האינטגרטיבית, המקבלת והנותנת - וכו־לנו זורמים בה ביחד ובכיף".

נאלצנו להמתין מעט להרשמתנו כחברים במועדון "אגו אלטר", כי נשיא המקום, שימי פרץ, ביקש פסק זמן כדי להעלות בפני ועדת הקבלה את בקשתו השנויה במחלוקת של איזה מישהו להתקבל למועדון. אלה אלקלעי, יושבת ראש הוועדה, כפילתה בעבר של השחקנית חנה רובינא בסצינות מסוכנות, התנגדה בבוטות לקבלתו: "בחקירות שערכנו, הסתבר שהנ"ל נולד בשם יורם שפכטל, שאותו החליף בזמנו לשם יאיר כהנא ולפני כמה חודשים הגיש בקשה למשרד הפנים לשנות את שמו ליגאל אמיר. אמיר ב־א'. לאור עברו אנחנו חושבים שיש צביון מובהק ועקבי של הִתחזוּת, רמאות וחתרנות פוליטית הרסנית במעשיו, שמנוגד לחלוטין לתקנון המועדון - ולכן בקשתו לחברות נדחית".

אחרי שהנושא הועבר לוועדת הערעורים, בראשותו של עורך הדין ציון עמיר, ואחרי שנרשמנו והתקבלנו כחברים ב"אגו אלטר" כאייל וסופיה גולני, והנוכחים הריעו לנו מבלי שיכולנו אפילו לתקן את השגיאות בשמותינו הרשומים, התחדשה השמחה עד דלא ידע מי כאן גָמָן ומי נוֹרדכַי.

כל הדמויות והאירועים בסיפור זה הם פרי דמיון, הבל ורעות־רוח, חוץ מאלה הקיימים