"להוציא לאור ספר זה לא אירוע שקורה בכל יום. ובייחוד כשזה ספר על החיים שלך: 50 שנות חיים נכרכות בעטיפה ומוצבות למכירה בדוכנים ברחבי הארץ. שנה של כתיבה הזכירה לי סיפורים ישנים, אירועים נשכחים ורגעים שלא תמיד קל לתאר במילים"

(אבי גבאי בדף הפייסבוק שלו, עם צאת ספרו "הכול אפשרי", 18.1, שלושה חודשים לפני הבחירות)




נכון, לא כל יום, אבל את הטריק הזה, של פוליטיקאי שמשחרר ספר בעיתוי מדוקדק, אבי גבאי לא המציא. עשו את זה קודם לפניו. הרבה לפניו. מימין ומשמאל, מלמעלה ומלמטה, מאחורי הסורגים או באוויר החופשי. תנאי הקבלה ספורים: רצוי שלפוליטיקאי החתום על הספר יהיה דופק (ברוב המקרים. יש גם חריגים), כדאי שתימצא הוצאה לאור שתיאות להשקיע בו, ואם לא - שיהיה בעל כיס עמוק שיממן את החלום לכתוב את ההיסטוריה דרך עיניו.

מחויבות לאמת היסטורית? מה זו מחויבות בכלל, ומהי אמת היסטורית. "לא כתבתי לא את תולדות המרד ולא את תולדות הארגון הצבאי הלאומי. אף לא כתבתי את ההיסטוריה של ההתקוממות הצבאית הישירה, על כל הגורמים שעשוה והשתתפו בה... כי לא כתבתי היסטוריה. לא התיימרתי אפילו לצייר תמונה שלמה ומושלמת. הגשתי לקורא אי אלו פרקים על המאורעות העיקריים שאירעו בתקופת המרד, כפי שהשתקפו בזיכרונות אישיים ראשונים...", התוודה מנחם בגין בספרו "המרד", שהפך לרב־מכר בעברית, באנגלית ובערבית. כה רב־מכר היה הספר, שביוני 1990, 40 שנה לאחר צאת ספרו של בגין, במפגש עם קבוצת מנהיגים יהודים בז'נווה, אמר מנהיג השחורים בדרום אפריקה, נלסון מנדלה, "שאבנו השראה מספרו של מנחם בגין, 'המרד'".

על מידת הצניעות ההולכת ואוזלת מעיד סוף הדבר ב"סיכומו של דבר", האוטוביוגרפיה של יצחק שמיר, שכותב בשנת 1994 ממושבו כחבר כנסת בכנסת ה־13: "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל, אני מקווה שאזכר כאיש שאהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו". בעת פרסום הספר, הרזומה הפוליטי שלו, ראוי להזכיר, כבר כולל ראשות ממשלה, כהונה כיו"ר הכנסת ושר במשרדים שונים.

האם מה שהיה הוא שיהיה? לא בטוח כלל. מה שכן, מדף הספרים הישראלי הוא תחנת חובה, כך נדמה, לפוליטיקאי שרוצה להותיר רושם גם כאשר יתפוגג אל האופק או ילך לעשות לביתו.

מבגין ועד שלי

את הספרים של הפוליטיקאים אפשר לסווג לשתי קטגוריות עיקריות: אוטוביוגרפיה וזיכרונות לצד ספרי עיון המכנסים רעיונות, דעות ומאמרים. העיתונאית טל בשן, כותבת ועורכת ספרי ביוגרפיה, נפעמת ממספר הפעמים שהמילה "אני" מופיעה בספרים האלו. "מצד שני, אם אתה בחיים ולוקח סופר צללים שיכתוב עליך בגוף שלישי ויתאר את תחושותיך, זה גם מגוחך. יש כאלה שרוצים ליישר קו בעקבות תחושה שנעשה להם עוול כמו אולמרט. אחרים רוצים לספר את סיפורם, כמו גאולה כהן ב'אין לי כוח להיות עייפה'.

אחרים רוצים להבליט פרק מסוים בחייהם, כפי שעשה ידידי אוריאל לין ב'לידתה של מהפכה'. יש כאלה שמסוגלים לכתוב לבד, כמו אמנון רובינשטיין, ויש מי שלא תתפסי אותם בחיים מסוגלים לכתוב לבד וזקוקים לעזרה. אם ההוצאה מוצאת שזה שווה לה, היא תצמיד כותב. לרוב, נשוא הספר משלם מכיסו על התענוג. בואי נגיד שצריך להיות מבוסס בשביל זה. עשרות אלפי שקלים, במקרים אחרים מאות אלפים. אני יכולה להבין את זה. כשאתה מגיע לצומת שבו אתה מתחיל לסכם מה אתה משאיר אחריך, זה נעשה לך הכי חשוב בעולם. כיום כל אחד יכול להוציא ספר, והאמת היא סובייקטיבית. 'שילמתי הרבה כסף. אגיד את האמת ש־ל־י!'. רוב רובן של הביוגרפיות משולמות. פה זה לא אמריקה. הרוב נפרדו מסכומים יפים מול ההוצאה ומול הכותבים. נדמה לי שהם לא מתחרטים, כי זה בדמם".

פרופ' מיכאל בר־זהר, הביוגרף של דוד בן־גוריון ושמעון פרס, מחייך נוכח שאלת המחויבות לאמת בספרים הללו. "בדרך כלל אין הרבה ויכוחים על העובדות", הוא אומר. "יש הרבה ויכוחים על האינטרפרטציה. בן־גוריון טען שבבית המשפט צריך להגיד את האמת, רק האמת ולהשמיט את הצירוף 'כל האמת'. אף אחד לא יודע את כל האמת. למעשה, הוא הכניס את זה לכתיבה שלו. בספרו 'מדינת ישראל המחודשת' אין ולו מילה על הסזון נגד אנשי האצ"ל בעוד שבאחד ממאמריו הוא כותב בחריפות נגד הפורשים - אצ"ל ולח"י. ברגע שאתה לא מספר, לא חטאת לאמת. בספרים של שמעון פרס היו המון שגיאות, וזה בלשון המעטה. לשמעון היה, ואני לא אומר בלגלוג, זיכרון קצת גמיש, כלומר הוא לא זכר בדיוק דברים והאמין שכך הם קרו.

ב'Battling For Peace' שערך דיוויד לנדאו, כתב פרס שבזמן שהוא הלך עם בן־גוריון ברחובות ביום כ"ט בנובמבר ואנשים רקדו, בן־גוריון אמר לו: 'היום הם רוקדים, אבל מחר תהיה מלחמה ויהיו לנו הרבה קורבנות'. נכון שבן־גוריון אמר את זה, אבל לא לפרס, ולא בכ"ט בנובמבר. הספר, אגב, לא ראה אור בעברית. בספר אחר, 'לך עם האנשים', פרס סיפר שפגש את יוני נתניהו בשדה התעופה בלוד במבצע אנטבה. שנים ארוכות הוא האמין בזה, עד שהבין שהאיש שהוצג לפניו היה מוקי בצר ולא יוני נתניהו. התוצאה הייתה שפרס כתב מכתב התנצלות לבצר".

כל פוליטיקאי וסיבותיו לכתוב את קורותיו בספר: הרמטכ"ל והשר לשעבר משה דיין היה כתבן סדרתי. המקדמות השמנמנות שקיבל על חלק מספריו ודאי סייעו לכך. מ"יומן מערכת סיני" (הוצאת עם הספר, 1965) דרך "מפה חדשה יחסים אחרים" (שקמונה, 1969), "אבני דרך - אוטוביוגרפיה" (עידנים, 1976), "יומן וייטנאם" (דביר, 1978), "לחיות עם התנ"ך" (עידנים, 1978) ו"הלנצח תאכל חרב: שיחות השלום - רשמים אישיים" (ידיעות אחרונות, 1981).

שולמית אלוני הייתה אקטיביסטית עד יומה האחרון. ב"לא יכולה אחרת - שולמית אלוני משוחחת עם ד"ר עדית זרטל", שפורסם ב־1997, היא מתריעה: "אם לא נבנה כאן חברה אזרחית פעילה ואכפתית, אנו עשויים להישאב בלי משים אל תוך הגטו החדש־ישן של קנאות דתית לאומנית אלימה ומסוכנת". אלוני הייתה מנוסה, לספר הזה קדמו כבר ב־1958 "אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות", "זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל" (1963), "הסדר: ממדינת חוק למדינת הלכה" ב־1970 ו"נשים כבני אדם" ב־1976. ספרה האחרון, "דמוקרטיה באזיקים", ראה אור ב־2008 בהוצאת עם עובד.

ח"כ שלי יחימוביץ' מגיבה בזמן אמת. בספטמבר 2011 הוציאה אנתולוגיה של כתבים ונאומים שנשאה לאורך השנים תחת השם "אנחנו: על כלכלה, חברה, מוסר ולאומיות בישראל". באותו חודש, אגב, נבחרה ליו"ר מפלגת העבודה. משה (בוגי) יעלון פרסם את ספרו "דרך ארוכה קצרה" בשנת 2008, כלומר באותה שנה שבה החליט להצטרף למפלגת הליכוד בראשותו של בנימין נתניהו ולהתמודד בבחירות הפנימיות לרשימת הליכוד לכנסת ה־18. בספר מתוארים קורותיו כמפקד סיירת מטכ"ל, כמח"ט הצנחנים וכמפקד אוגדת יהודה ושומרון בשלהי האינתיפאדה הראשונה; ראש אגף המודיעין ומפקד פיקוד המרכז לאחר הסכם אוסלו; סגן הרמטכ"ל וראש המטה הכללי בשנים הקשות של מלחמת הטרור.

ב־2017 פרסם ח"כ יאיר לפיד ספר שונה מזה שקוראיו הורגלו בו. על גב הכריכה של "מסע אל העתיד - מבט אל עתידה של מדינת ישראל" נכתב במפורש: "בשנתיים האחרונות מסתמן יאיר לפיד כמועמד מוביל לראשות הממשלה. כפוליטיקאי פעיל הוא לוקח כאן סיכון לא קטן: תמיד יהיה מי שיכעס, מי שיסובב נגדו איזה משפט, מי שיוציא ציטוט מהקשרו כדי להסב לו נזק. אולם זהו סיכון כדאי, מפני שבמסע אל העתיד אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה להציץ לתוך עולמו הפנימי והערכי של אחד הפוליטיקאים הבכירים בישראל מעבר ל־15 השניות הרגילות שמקציבה לנו התקשורת. מדובר בניסיון שאפתני לשנות את הדיאלוג הישראלי". בספרה של יעל דיין, "מנגד" (מודן, 2018), היא באה חשבון עם אנשי התנועה שלה, שוכני מה שהיא מכנה "ביצה מרירה ומשפילה".

גולדה נגד הזקן

פרופ' בר־זהר מזכיר כי את זיכרונותיו החל בן־גוריון לכתוב הרבה אחרי שכתב ופרסם אסופות מאמרים. "זה אחרי שעשיתי לו את המוות", הוא אומר. "משה דיין כתב את ספריו לא בשביל להתפרסם. על 'אבני דרך', למשל, שהוזמן על ידי הוצאת ויליאם מורו, הוא קיבל מקדמה ענקית בת שש ספרות בדולרים. הוא היה אומר לי: 'ישבתי היום בבוקר וכתבתי: "בתאריך זה וזה קמתי, נסעתי למטכ"ל, נפגשתי עם המזכיר הצבאי, אכלתי צהריים והלכתי לישון"'. הדברים שנכתבים הם הבסיס להיסטוריה. היום אנחנו אומרים: כמה נפלא שאדם ישב וכתב יומן.

זה מקור נהדר. אבל מה מקור נהדר בזה? הרי האדם מכניס ליומן את מה שהוא רוצה שייכנס בעתיד לספרים. פעם בן־גוריון ישב וכתב ביומן אחרי שיחה עם יגאל אלון. יגאל שאל אותו: 'אתה כותב כל כך הרבה, אתה גם תקרא את זה?', והוא ענה: 'אחרים יקראו'. בסוף שנות ה־70 ראשית שנות ה־80 כתבתי ביוגרפיה בשלושה כרכים על בן־גוריון, והיא נמכרה במאות אלפי עותקים. זה היה עולם אחר. אני לא רואה איך בארץ זה קורה שוב. באמריקה, למשל, זיכרונות של מדינאים נמכרים כמו לחמניות טריות. קלינטון, הילרי, אובמה, כל אלה מקבלים מקדמות של מיליונים. יש שם מסורת שעדיין לא השתנתה. אצלנו כן".

לעומתו, ד"ר ערן אלדר, מרצה בתוכנית הבינלאומית באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "הדרך ל־77', קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977־1965" (עם עובד, ספריית אופקים), מזהה עדיין חשיבות בספרים שנכתבים על ידי פוליטיקאים, בלי קשר לשאלה אם הם נכתבים בתקופת בחירות או לא. "נותנים למעשה לפוליטיקאים את האפשרות לעקוף את התקשורת ולהגיע באופן ישיר אל הציבור, ללא פילטרים, ללא שומרי סף. הספרים האלה מייצרים פלטפורמה ייחודית שמעניקה במה חופשית למסרים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, ללא מניפולציה תקשורתית שלפעמים יוצרת העריכה העיתונאית.

בזה אולי יתרונם הגדול, שהם מהווים צינור מידע ישיר בין הפוליטיקאי לציבור. מצד שני, אוטוביוגרפיות או ספרים אישיים שכאלה שבהם פוליטיקאים מתארים את העשייה שלהם, את האג'נדה שלהם ואת התוכניות שלהם לעתיד, הם לא תמיד אובייקטיביים, כי אף פוליטיקאי שכותב אוטוביוגרפיה, למשל, לא יודה בטעויות או בכישלונות שעשה בעבר. ובכל מקרה, שווה מאוד לקרוא את מה שיש לפוליטיקאים להגיד, והוצאת ספרים כזו היא יוזמה מבורכת בעיני ויש לה חשיבות רבה. מי שמתעניין בפוליטיקה יוכל לקבל צדדים אחרים של הסיפור גם במקורות אחרים, עיתונאיים, בכלי תקשורת, כתובים או אלקטרוניים או בפרסומים אקדמיים שונים".

האם יש כאלה ששינו את פני המציאות או הותירו חותם?
"ספרים רבים שנכתבו על ידי פוליטיקאים הותירו חותם משמעותי שנים רבות אחר כך. גולדה מאיר התייחסה בספרה האוטוביוגרפי 'חיי', שיצא ב־1975, לסכסוך שלה עם דוד בן־גוריון בעקבות פרשת לבון והדגישה את גודל אחריותו של בן־גוריון לקרע במפלגה ב־1965. באותה שנה פרש בן־גוריון ממפא"י והקים את רפ"י עם קבוצת התומכים שלו, מצעירי המפלגה, בהם שמעון פרס ואחרים. היא כתבה דברים קשים על בן־גוריון, שמעולם לא סלחה לו על הפצעים שפצע את המפלגה סביב פרשת לבון ועל מה שהיא כינתה 'דברי הבלע' שלו. היא גם ציינה שהוא הסב נזק גדול לתנועת העבודה בעשר השנים האחרונות לחייו, מה שהיה נכון. על כך שלא יכלה לסלוח לבן־גוריון היא חוזרת פעמיים בספר הזה ומציינת שבן־גוריון פגע בכל חבריו ושהם נעשו אויבים אישיים. חשוב לציין שכשהספר יצא, בן־גוריון, שנפטר בדצמבר 1973, כבר לא היה בסביבה כדי לענות לה. לאמירות האלו הייתה ללא ספק השפעה על התדמית הציבורית של המפלגה. הריב בין שני הענקים האלו, מאבות התנועה, טלטל את המפלגה כולה והשפיע גם שנים אחרי ששניהם כבר לא היו נוכחים בה פיזית.

ספרים של פוליטיקאים. עטיפהספרים של פוליטיקאים. עטיפה

"ספר אחר שהותיר חותם היה 'פנקס שירות' של יצחק רבין, שראה אור ב־1979. מפלגת העבודה בשנות ה־70 הייתה מסוכסכת, והמריבות הפנימיות הרבות, מלחמות האגו, הזיקו לתדמיתה בעיני הציבור. הסכסוכים נבעו בעיקר מהחטיבתיות שעוד שלטה במפלגה בתקופה הזו. רבין, למשל, בא מאחדות העבודה, ופרס מרפ"י. לאחר המהפך הפוליטי של 1977 כתב רבין בעזרת העיתונאי דב גולדשטיין את הביוגרפיה שלו, שבה השמיץ ללא רחם את פרס, אולי בהשפעת העיתונאי שסייע לו בכתיבה. בפרק שנקרא 'סכסוכים בצמרת' כינה רבין את פרס בשם שילווה אותו שנים רבות אחר כך, 'חתרן בלתי נלאה'. הוא גם ציין בין היתר שהכיר היטב את פרס ואת אופיו ותכונותיו ולא האמין מעולם לאף מילה שלו, ואף כתב שפרס בזבז כספים רבים על רכישת ציוד ביטחוני שלא היה בו צורך. פרס נעלב עמוקות מהספר המכתים הזה. הספר הזה העמיק את הסכסוך בין השניים ובין המחנות שיצרו שניהם תחת אותה קורת גג מפלגתית. הספר הזה הזיק לשניהם יחד וגם למפלגה כולה.

"לפעמים משמשים ספרים כאלה גם לסגירת חשבונות אישיים. ידוע ששולמית אלוני וגולדה מאיר לא אהבו זו את זו. אלוני פרשה ממפלגת העבודה בכעס רב באוגוסט 1973 והתמודדה בבחירות של דצמבר 1973, אחרי מלחמת כיפור, ברשימה החדשה שהקימה, רצ. אחת הסיבות לפרישתה הייתה האיבה בינה לבין גולדה. אלוני כתבה לימים בספרה 'דמוקרטיה באזיקים' על גולדה מאיר שדעותיה בענייני מדינה וביטחון היו פסקניות, ללא נכונות להקשיב לזולת. היא גם טענה בספר שגולדה בטיפשותה או בעקשנותה גרמה לקשה במלחמות ישראל, מלחמת יום הכיפורים. היא טענה בספר שגולדה התאפיינה בצדקנות מוחלטת עם בורות טוטאלית. הספר הזה ראה אור בשנת 2008, שנים רבות מאוד אחרי לכתה של גולדה מאיר".

ההימור של גבאי

למה ולמי כל זה טוב? לד"ר יצחק ציטרין, מרצה בכיר וראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה, ספרי הזיכרונות והאוטוביוגרפיות של הפוליטיקאים מזכירים את האמרה היידית "שטייט געשריבן", כלומר "הרי זה כתוב", המייחסת למילה הכתובה ערך רב. "משמע, עצם העובדה שעניין מסוים פורסם, סימן שהוא חשוב, קל וחומר אם יצא לאור כספר. מאז שהמילה הכתובה הייתה 'מילה בסלע', עברה הציוויליזציה מהפכות טכנולוגיות, חברתיות ומנטליות מטלטלות, כך שקל וזול להוציא לאור מונוגרפיות, ששאלת תרומתן ל'תרבות' ול'מדע' מוטלת בספק".

אם כן, איזו תכלית מנסה הכותב להשיג?
"מונוגרפיות העוסקות באישים בעלי חזון והישגים יוצאי דופן יש להן ערך רב, כגון מונוגרפיות על אודות אישים כברל כצנלסון, דוד בן־גוריון, מנחם בגין ודומיהם. בחרתי בדוגמאות אחדות של אישים שלהם היה חזון ומעורבות ועשייה ציבורית ופוליטית ענפה ובעלת משמעות לחברה, למשק ולתרבות של המדינה. האם, למשל, ספרו האוטוביוגרפי של אבי גבאי 'הכול אפשרי', הינו בעל ערך? הספר מחולק לשני חלקים: תחילת דרכו כ'ילד מעברה' מחונן, בן למשפחה ברוכת ילדים להורים יוצאי מרוקו, עד להתמנותו לשר בממשלת ישראל. בחלקו השני של הספר פורש גבאי את משנתו הפוליטית, מעין 'חזון' של מה ואיך הוא רוצה להשיג, אם וכאשר, 'יצליח לבצע מהפך בשלטון במדינת ישראל'. בין לבין הוא 'בא חשבון' עם הצמרת הפוליטית של המדינה: משה כחלון, מירי רגב, אביגדור ליברמן ועוד - לטיפול מיוחד 'זוכה' בנימין נתניהו. גבאי מגדיר את הבעיה העכשווית והדחופה של מדינת ישראל: ראשית, בעיית ניהול - כל המנהיגות לא יודעת לנהל - 'חובבנים'; שנית - 'באין חזון ייפרע עם'. רק הוא יודע לנהל ורק לו יש חזון. נשמע 'היבריס'. המוטו של ספרו, בעיקר בחלקו השני: 'אני, אבי גבאי, מנצח (תמיד) ומפתיע כנגד כל הסיכויים' וכניסתי לפוליטיקה היא על מנת 'להושיע את מדינת ישראל'.

"ספרו של גבאי זוכה לקידום מכירות פנטסטי על ידי הוצאת ידיעות אחרונות. למרות שברקע מתנהל 'תיק 2000', העוסק בדיוק בשאלת הסימביוזה שבין פוליטיקה לבין 'שוחד תקשורתי'. נכון לעכשיו, אין יודעים מי מממן את עלויות הכתיבה, העריכה, ההוצאה לאור ועוד. אכן, ממשרד מבקר המדינה נמסר שפרסום ספרו של גבאי ייבחן במסגרת חוק מימון המפלגות. ספרו של גבאי, בראש ובראשונה, הוא חלק אורגני מקמפיין הבחירות שלו, וזוהי תכליתו של הספר, כך נמסר גם בהצהרה מטעם מפלגת העבודה. מכאן שערכו של הספר יימדד לפי השאלה אם יצליח לאושש את הסקרים הבעייתיים של מפלגת העבודה בראשותו. ספק רב אם ספר, ובמיוחד ספר זה, עשוי להגשים מטרה זו".

בעבר, הפופולריות של הספרים שנכתבו בידי פוליטיקאים לא הייתה מוטלת בספק. ומה היום, בעידן הרשתות החברתיות, כשתחת כל עציץ רענן מלבלב פוסט ומשוגר ציוץ? על פי ראש החטיבה למדעי המדינה באקדמית גליל מערבי, ד"ר אסנת עקירב, השאלה כיום אינה עד כמה ספרים של מנהיגים משפיעים על הבוחר לקראת הבחירות, אלא איזה שימוש נעשה בספרים האלה על ידי עיתונאים ומובילי דעת קהל במטרה לייצר שיח פוליטי ברשתות החברתיות.

"בדומה לתופעה שאותה הוקיע מרטין לותר בן המאה ה־14, כאשר רק יחידים קראו את כתבי הקודש והסבירו להמונים הנבערים למה התכוון אלוהים בדבריו, כך נעשה גם בימינו אנו. מעט קוראים את הספרים שנכתבו על ידי מנהיגים או על מנהיגים, והמעט הזה הוא ש'מתרגם' לכלל הציבור את דמות המנהיג. בדיוק בגלל זה השיח המתפתח אינו שיח של רעיונות על בסיס קריאה מעמיקה, אלא שיח שמבוסס על קטעי משפטים, ססמאות ומסרים המועברים על ידי גורם מתווך השואף להעביר מסר מסוים. בשנים האחרונות יצאו למעלה מעשרה ספרים על חייהם, פועלם ומעשיהם של פוליטיקאים מכהנים מזוויות שונות, ועל אף המספר הנאה של ספרות פוליטית, השפעת הספרים האלו על השיח הפוליטי כמעט אפסית".

האפקט של הספרות הפוליטית מוגבל ביותר, אם כך.
"נכון. הציבור התומך במנהיג מסוים ימשיך לתמוך בו גם אם הספרים שנכתבו עליו והשיח ברשתות על בסיס הספרים מציג אותו באור שלילי. הציבור שמתנגד למנהיג ינהג בצורה דומה אם יכתבו עליו דברים מחמיאים. שני ציבורים אלה הם בבחינת קהל שבוי, שהמילה הכתובה על המנהיג לא תשנה את דעתם. הספר 'פחד' המתאר את התנהלות טראמפ, לא מטה את השיח הפוליטי בארצות הברית - אלו שצידדו בנשיא ובמדיניותו ממשיכים לתמוך בנשיא על אף הספר, ומתנגדיו רק שואבים כוח מהדברים הכתובים בו. דבר דומה קורה סביב ראש הממשלה נתניהו עם הכתיבה הביקורתית הרבה התוקפת את התנהלותו, הספר הביוגרפי של בן כספית עליו לא מכה גלים ומשפיע על דעת הקהל בצורה שתסכן את כהונת נתניהו. באופן דומה, ההוצאה המחודשת של ספרו של יעלון והספר 'מסע אל העתיד' של יאיר לפיד לא מותירים כל חותם על השיח הציבורי".

***

הראש כותב - הידעתם? ראשי ממשלה בישראל מייצרים ספרים בקצב מכובד מאוד

אשי ממשלות לשעבר מצטיינים בהוצאתם של ספרים לאור, בעיקר על עצמם: לוי אשכול חתום על "בחבלי התנחלות" (עם עובד, 1958) ו"ברית אדמה" (תרבות וחינוך, 1969). משה שרת חתום על "משוט באסיה: יומן מסע" (דבר, 1957), "אורות שכבו" (עם עובד, 1968), ולאחר מותו על "יומן מדיני" (חמישה כרכים המקפלים את מה שהתרחש בשנים 1935–1941 בהוצאת עם עובד), "יומן אישי 1953–1957" (הוצאת מעריב), "נתראה ואולי לא: מכתבים מן הצבא העות'מאני: 1916–1918" (הוצאת העמותה למורשת משה שרת, 1998) ועוד. גולדה מאיר חתומה בעברית על "בית אבי" (הקיבוץ המאוחד, 1972), ועל "חיי", שתורגם ליידיש (ספרית מעריב, 1975). מנחם בגין, פרט לרב־המכר "המרד", הוציא גם את "השקפת חיים והשקפה לאומית - קווי יסוד" (בסער, 1952), "בלילות לבנים: קורותיו של אסיר ציון" (קרני, 1953), "במחתרת: כתבים" (הדר, 1975) ועוד.

אריאל שרון חתום על "לוחם", אוטוביוגרפיה שכתב יחד עם הסופר דוד צ'אנוף (סיימון אנד שוסטר, 1989).

המצטיין והפורה מבין כולם הוא כפי הנראה ראש הממשלה והנשיא לשעבר שמעון פרס. "המזרח התיכון החדש" הוא אחד מתוך סדרת ספרים שכתב, והאחרון שבהם הוא "אין מקום לחלומות קטנים", שהשלים את כתיבתו שבועות ספורים לפני מותו ופורסם בידיעות ספרים ב־2018.

להוצאות היה בעבר אינטרס מובהק להוציא ספרים של פוליטיקאים על חייהם. הקהל הצמא קרא אותם בשקיקה. בשנות ה־70 יצאה סדרת ספרים בשם "בית אבי" בקיבוץ המאוחד. יגאל אלון, דוד בן־גוריון, גולדה מאיר, יצחק רבין ועוד מספרים על ילדותם וזיכרונותם מבית ילדותם. "היום אני סבור כי באותן שנות ילדות, שלא היו הכי נוחות, אבל היו יפות מאוד, גיבשתי בתוכי את הרגשת האחריות לתפקיד, את אהבת הנוף והארץ ואת תחושת החברות", כותב יצחק רבין בספר. ידו של רבין פחות קלה על הכתיבה. על שני כרכי "פנקס שירות", האוטוביוגרפיה וספר הזיכרונות שלו, חתם בשנת 1979 יחד עם העיתונאי דב גולדשטיין.

אי אפשר כמובן בלי "מקום תחת השמש" מאת בנימין נתניהו (1995), שראה אור כשנתניהו היה עדיין חבר כנסת מטעם הליכוד ובו סיכום של עשר שנות הסברה ישראלית בארצות הברית - כסגן השגריר בוושינגטון, כשגריר ישראל באו"ם וכסגן שר החוץ בממשלה בראשות יצחק שמיר. בעת פרסום הגרסה המקורית באנגלית, “A Place Among the Nations", באפריל 1993 בהוצאת warner books, נתניהו היה המנהיג הטרי של הליכוד.

שנים לאחר מכן ספרו של אהוד אולמרט "בגוף ראשון" (ידיעות ספרים, 2018) נכתב מבין כותלי אגף 10 בכלא מעשיהו. הספר התקבל בתשואות רמות על ידי העיתון והאתר של אותה הוצאה: "עוד לפני שפורסמה האוטוביוגרפיה של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, היא כבר מכה גלים בצמרת הפוליטית, המשפטית והביטחונית של המדינה", פרסמה המערכת מרובת הזרועות לא לפני שסיפקה את התיאור הרומנטי הבא: "בתאו הדחוס לצד עוד שני אסירים, בכתב יד צפוף ועל גבי מאות דפי שורות צהבהבים, כתב את סיפור חייו מהרגע שבו התיישב על כיסא ראש ממשלת ישראל, ועד שדלתות הברזל הכבדות של כלא מעשיהו נסגרו עליו".