במשרד, לא מודע לכל זה, מנה בקוצר רוח את השעות. כשהגיע לגימנסיה ראה אותה יושבת על המדרגות בפינתן השמאלית כמו בפגישה הראשונה, אך היא נראתה מכונסת, שקועה בעולם אחר. לא קפצה עליו כדרכה ולא נשקה לו, וכששאל איך הייתה הבחינה הביטה בו בתמיהה. התקרב אליה, והיא קמה על רגליה ואמרה שהיא לא מרגישה טוב וביקשה שילווה אותה לביתה. היה בטוח שלא עמדה בבחינה. שאל שוב, ושוב לא ענתה. החליט שלא יכביד עליה וליווה אותה בשתיקה, ולא ידע שכמה רגעים אחרי פרידתם כבר רצה לרמי. בשלושת הימים הבאים ראתה את נורי רק לרגעים בשעות אחר הצהריים ומיהרה לחזור לביתה בטענה שהיא לא מרגישה טוב. ביום החמישי ביקשה שיבוא בשבע בערב, ובדרכם לעבר קפה חרמון נעצרה ליד פנס רחוב והוא הבין שהיא רוצה לדבר.

"אנחנו לא יכולים להמשיך".

הסתכל בה בבעתה, נסוג חצי צעד לאחור. תלה בה מבט שכולו ציפייה וקיווה שלא הבין, שאולי התכוונה רק לערב הזה, רק להליכה לקפה חרמון, וגוש נתקע בגרונו. פתאום התפרצה בבכי, ואז הבין את מה שלא רצה להבין. נסוג עוד צעד, לא רצה לשמוע את הבשורה שיצאה מפיה. המשיך לסגת וכבר קיבל את הדין.

התקרבה אליו ואמרה־זעקה: "תגיד משהו, תצעק, תירק לי בפרצוף, תכה אותי, אני יודעת שאני עושה משהו בלתי נסלח... לא רציתי… תאמין לי... לא יכולה, זה סיפור לא גמור, סלח לי..." והמשיכה בבכייה והוא בנסיגתו. לא התיק את עיניו ממנה עד שהיטשטשה במסך הדמעות, דמעותיו שלו. ברגליים כושלות הלך עד החצר הבאה, נאחז שם בגדר והקיא את נשמתו. אחר כך ישב על המדרכה סמוך לקיאו כמו בלילה הנורא ההוא במלון. פחד שהיא תעבור כאן ותראה בשיברונו, ובשארית כוחותיו גרר את עצמו לחדרו.

הצטנף שם כעובר לא על המיטה אלא מתחתיה, שתיתן לו מחסה. שכב על צידו, התהפך על בטנו ואחר כך על גבו, והרצפה הייתה קשה וקרה. השתדל לרפות את שריריו ולעצום את עיניו, ואחרי שסוף־סוף נרדם הקיץ בבהלה בטרם שחר. נע וזע על הרצפה ושמע יונה הומייה. אולי יש בשורה טובה בפיה, חשב וזחל החוצה, נאחז בדופן המיטה וקם. שטף את פניו והלך בבגדים מקומטים לסוכנות החלוקה, נטל את שק היוטה ועלה על האופניים. בכל מאודו קיווה שתחכה לו בחולצה הגברית הגדולה, תנשק לעיניו כבכל בוקר וחלום העוועים יחלוף, הן לא ייתכן שתלך ממנו ככה.

האופניים לא נענו לו, ניסה לייצבם ובתוך כך נפל שק העיתונים מכתפו, ולפני שהספיק לעצור דרסה את השק מכונית. נעמד בצד וניסה ליישר את קמטי העיתונים, כדי שלא יתלונן עליו איש.

לביתה הגיע בלב הולם דקות אחדות לפני המועד. התקשה לנשום, עצם את עיניו וחיכה, חשב כי אולי התקשתה להירדם וגם התקשתה לקום כמוהו. קרא לה בליבו לצאת אליו, הפציר בה, זעק והתחנן, והדלת נשארה סגורה. לא רצה ללכת. הרי רק לפני רגע עוד היו אוהבים, וכמעט בכל בוקר חיכתה לו על סף ביתה, ומה קרה עכשיו. העיף מבט בשעון וראה כי הוא מאחר, ובכל זאת המשיך לעמוד, עד שכבר הבין מה שהיה עליו להבין קודם לכן. הניח את העיתונים בצד הימני של מרבד הכניסה, כמו שאביה ביקש בשעתו, והחל לרדת במדרגות האפלות. פתאום נדלק האור והוא עצר רגע, סובב את פניו וחזר ועלה קומה, אך הדלת נשארה סגורה.




***

במזנון הסתכל פזור נפש בשרה, כשמילאה את הסמובר והוסיפה לקומקום כפות אחדות של עלי תה. אחר כך גמע מהתה גמיעות גדולות ולא חש בכווייה. ראה את שרה מכינה לו כריך וידע שלא יאכל אותו כאן.

"שרה, אין לי תיאבון עכשיו, אשמור אותו ברשותך לאחר כך".

"מה קרה?", נגעה בכתפו.

"לא ישנתי טוב, היו לי חלומות רעים", אמר ומיהר להסתלק לפני שיבוא המזכיר נבון, שמא יגלה לו ברגע של חולשה מה עשתה לו בתו של חברו אלחנן שיסלר. נטל את חבילת העיתונים מהמודיעין ועלה לגג. עיניו רפרפו על הכותרות ומוחו לא קלט דבר. אחז את ראשו בשתי ידיו ועצם את עיניו.

"צפרא טבא", בירך אותו העורך, נטל מידו את ג'רוזלם פוסט ושקע בקריאה. נורי התנצל שעליו להמשיך בעבודתו. בהפסקה הגדולה יצא לסניף הדואר של רחביה, ושלא כבימים אחרים, שהלך בהם זקוף ונינוח, הרכין את ראשו, חשש להתקרב למדרגות הגימנסיה וחש כי בעוד רגע ימחץ אותו עץ הברוש תחתיו. מפסידן, מה אתה עומד כאן, חשב, אולי היא והסיפור הלא גמור שלה מתפרקדים עכשיו על המדרגות, ואולי הם רוקדים רוק אנד רול לפני הכניסה לגימנסיה? החליט שלא יסתכל, ולא עמד בהחלטתו. חצה את הכביש לעבר הדואר והסתתר מאחורי עץ וחש שוב שגרונו משתנק.

תלמידים שעטו אל דוכן הפלאפל והפיצוחייה, אחרים עמדו על המדרכה ואכלו כריכים שנעטפו בנייר שעווה. שק הדואר הכביד עליו, לא נתן לו לשכוח מי הוא. מתי זה היה כשניסתה להוריד מכתפו את משא שק הדואר? לפני עידנים. וברגע אחד, לאורו הצהבהב של פנס רחוב מאובק, בא הקץ, וכמו שבאה הלכה.

סרק את חצר הגימנסיה, את שתי המדרכות, את המדרגות, את רחבת הכניסה, ולא ראה אותה. אולי היא כועסת על עצמה, מתביישת, מתחרטת, מסתתרת כדי שלא יראה שהיא מחפשת אותו? ואולי עוד לא קמה משנתה, ואולי הכול שטויות? בכל מקום שהפנה אליו את עיניו והיא לא הייתה שם נזכר בה, על המדרגות, בדואר, תחת עץ הברוש; קונה לו קונוס פיצוחים או מנת פלאפל, מוליכה אותו לוויטרינה של חנות הצילום ואצבעות ידה מרפרפות על הגדר, מלווה אותו לגלנטריה של ניסן הבוכרי, יושבת עימו בקפה חרמון. אלוהים, איך יעבור שוב ליד כל המקומות האלה.

הפעמון צלצל והוא חיכה עד שאחרון התלמידים ייכנס, ורק אחר כך הסתלק בראש מורכן. בסוף שעות העבודה שוטט ברחובות העיר כסוס עיוור שמחפש את בעליו. העיר הייתה קודרת, מצחינה מבדידות. הרחיק לרחביה, שנראתה מכונסת כולה מאחורי וילונות כבדים ותריסים מוגפים. הלך לגימנסיה, התיישב על המדרגות לא רחוק מעץ הברוש, וריח חמוץ עלה מבגדיו.

גם הלילה ישן על הרצפה, כמו בימי השבעה על מותו של סבא רבא שלו. האבלים ישבו אז על הרצפה, ובמרכזם העַדאדה, המקוננת, שביכתה את המת ושרה לזכרו שירים קורעי לב. סבתו תלשה את שערותיה והכתה על חזה, ואימו ושאר הנשים עשו כמוה, והוא פחד פחד נורא, ובלילה חיבק את רגלה של אימו וישן על הרצפה כמוהן. לימים שאל את אימו אם הכירה המקוננת את סבא אפרים והופתע לשמוע כי זה המקצוע שלה — לבכות ולקונן. היה בן שמונה אז,

והכול נחרט בו.

למחרת בבוקר עמד שוב בלב גועש לפני הדלת הסגורה, וגלי חום חרכו את מעיו. חיכה עד בוש, ומיכל לא יצאה. ירד במדרגות, והאור לא נדלק, וגם בימים הבאים לא נדלק וכבר לא ציפה שיידלק. הרגיש אז כמי שנפל לבור אפל, ולא ידע איך ובמה ימלא את הריק הזה שנפער בו.

בשום אופן לא הצליח להסיח את דעתו ממנה. בלילה על הרצפה לא משה דמותה מעיניו, זכר כל פרט וכל נגיעה, כל לטיפה וכל חיוך, זכר גם את הריח, הריח הזה שדבק בעומקי נחיריו ובקרקעית נפשו. ניסה להיאחז בשגרת יומו, להסיח את דעתו מהכאב ולהעמיד פנים, ולא הצליח. גם שגרת יומו העיקה עליו. שאל את עצמו למה לא התקומם ולא נלחם עליה, לא תחת פנס הרחוב וגם לא אחר כך, ולא מצא תשובה.

עבר שבוע ועוד אחד, עד שלא היה אפשר לשאת עוד את העמידה בכל בוקר מול הדלת המוגפת. לא נשארה לו ברירה אלא לבקש העברה לאזור אחר.

"קח את טלביה, הקליינטים שם נאחסים כמו ברחביה", אמר מנהל סוכנות החלוקה.

השיג מפה ולמד את רחובותיה ואת סימטאותיה של השכונה המפוארת, שבנו ערבים נוצרים בתקופת המנדט. לא מעט מנויים הופתעו לראות את הנער העגמומי שבא בשעת ערב, הציג את עצמו ושאל בנימוס היכן להניח את העיתון בבוקר.

ילדי השכונה לא נראו ולא נשמעו בחוץ, לא שיחקו כדורגל סמרטוטים ברחובות ולא רדפו אחרי גלגל ישן על הכביש. אחדים מהמנויים הכיר בפניהם מאולם הקונצרטים בימק"א ומן הפואיה של אדיסון ומשליחויות הדואר. שוב התרוצץ מבית לבית, שוב עלה במדרגות וירד בהן, וגם כאן סיים לקראת בואו של מחלק החלב, שהניח את הבקבוקים על מפתני הבתים ואסף את המטבעות שהשאירו לו.

***

חלומות משונים רדפו אותו בלילות, ובבקרים התעורר מותש ולא זכר מהם דבר. גפיו וגבו וראשו כאבו, והוא התקשה למצוא סיבה לקום. קץ בחלוקת העיתונים, כל הערה או הבעה חמוצה על פני אחד המנויים הכעיסה אותו, ולא אחת רצה להטיח את הגיליונות בפניהם ולהסתלק.

שוב ושוב תהה מה בעצם הוא היה בעיניה, אם לא בליבה — תפוח שנוגסים ממנו קצת ומשליכים? אולי רק הרפתקה, סקרנות להכיר מישהו מההם, קריאת תיגר על חבריה בגימנסיה. אבל אם זה נכון, למה היה הבכי ההוא באור הפנס? קולה התנגן בתוכו, השתוקק לראות אותה ולו רק לרגע, התפלל שהרוח תוליך את מבוקשו, והרוח נשבה ולא הוליכה את קולו. באור השחר כותר בהמולת מחלקי העיתונים, ולא רצה להחליף מילה עם אף אחד, גם לא עם חברו עמו ברכאת. מיהר לטלביה ונתקל בפנים עוינות ורצה לברוח, להתבודד, לשחזר הכול שלב אחר שלב, ואולי להבין כך סוף־סוף למה באה ולמה נטשה.





“נער האופניים" ראה אור בהוצאת עם עובד