כשאני כותבת את השורות האלה, יורד גשם. תל אביב בגשם היא חיזיון נהדר, מרחיב את הנפש וקורא לבטלה תחת שמיכת הפוך. למרביתכם שקוראים את זה עכשיו, עולה ודאי מחשבה על צג הסמארטפון, שיטוט ברשת החברתית האהובה עליכם ונטפליקס. אני מבינה ללבכם, אבל בעולם שלי תל אביב בלב החורף היא תה ירוק והכרך הגדול של יומני וירג'יניה וולף. וצריך להיות אדם די משונה כדי לשאוב כוח ואפילו נחמה מהיומנים האלה. אני מודה ומקבלת עלי בהכנעה את תואר השם, משונה. החלוקה הרגילה למרים ולמוריד, למדכא ולמשמח לא עובדת במקרה הזה. "חירות של רגע" (הוצאת כתר), פרקי היומן של וולף, הוא גרסה מקוצרת שערכה אחייניתה, אן אוליביה בל, ופרסם הוגארת פרס - בית ההוצאה של הזוג וירג'יניה ולנארד וולף, שהתחיל את דרכו כמכבש דפוס ידני בחדר האוכל שבפרבר הלונדוני, ריצ'מונד. הספר כולל סיכומים מקדימים לכל שנה ומפתח שבו פרטים קצרים על האנשים המוזכרים ביומנים.

ואיזה אנשים אלה. רישום חיי היומיום שלה ושל בעלה מכיל ארוחות ערב עם הנרי ג'יימס וט.ס. אליוט. פגישות עם ג'ורג' ברנרד שו ותומס הארדי. הערצה וקנאה לסופרות כקתרין מנספילד, ורכילות על חוג בלומסברי הידוע - שאליו השתייכה וולף, ואת חבריו אהבה ותיעבה במידה שווה ועליו כבר נאמר שהיה חברה אקסקלוסיבית שדחתה בבוז כל מי שניסה לחדור ולהצטרף אליה.

ואכן, כפי שכותב אחיין אחר של וירג'יניה בהקדמה, האומן קוונטין בל, אם היומנים בגרסתם המלאה נועדו לחוקרים ומלומדים, הרי שהגרסה המקוצרת, בתרגומה המצוין של אלינוער ברגר, מציגה את וירג'יניה וולף הסופרת שסבלה ממחלת נפש, נתקפה באפיזודות מייסרות של דיכאון ולבסוף שמה קץ לחייה. זהו מסמך ישיר הכתוב בידיה של גאונה, שכתביה הבדיוניים לא הצטיינו בבהירות ובעלילה, ואילו היומן בהיר, הקריאה בו מתנהלת על מי מנוחות והוא מצייר דיוקן של סנובית, אליטיסטית, מרושעת, מבריקה ומלאת אהבה לבני משפחתה ולחבריה.

ורג'יניה וולף, "חירות של רגע"ורג'יניה וולף, "חירות של רגע"

את הסיפור הנפרש בדפים אלה אפשר לחלק לשלושה: "ראשית, שנות ההחלמה (1922־1915) - החלמה מן המשברים הנפשיים מעוררי האימה של חיי הנישואים המוקדמים של וירג'יניה וולף, ועם שיקום בריאותה ותחילת המוניטין שלה כסופרת - פרסום הרומן הראשון והשני שלה וכמה סיפורים קצרים מקוריים להפליא, שמצביעים על דרכה העתידית. שנית שנות הזינוק (1931־1922) - שבמהלכן, בשעה שכתבה את הרומנים שהיו למפורסמים ביותר שלה, עיצבה את סגנונה הייחודי ופיתחה אותו. כל ספר, החל מ"חדרו של ג'ייקוב" וכלה ב"הגלים", הביא עמו בעיות חדשות, ניצחונות חדשים ותהילה חדשה. שלישית, השלב האחרון (1941־1931), שלב העושר, הפרסום והמצוקה. זה קרה בד בבד עם הידרדרות עולמה שלה והעולם בכלל, שנסחף במהירות מפחידה לעבר ברבריות ומלחמה, קטסטרופה שתרופת העל שלה הייתה הפמיניזם".

באופן ראוי מסתיימים היומנים ומבחינתם של הקוראים גם חייה של וולף, שבהתקף הדכדוך וחוסר המנוחה האחרון שלה כל השיטות המוכרות לה להיאבק במצב הרוח מבשר הרעה הזה - כשלו, ווירג'יניה הייתה בטוחה שהיא הידרדרה אל השיגעון שאין לו תקנה, בשורה הסתמית לכאורה, כשהיא צופה בלנארד בעלה, "ל' מטפל בשיחי הרודודנרון". בעיני רוחי אני רואה את האישה הגבוהה והגמלונית הזו כותבת בעט רועד שני מכתבי פרידה, האחד לאחותה האהובה ונסה והשני ללנארד, ואז, במעיל ארוך שחלוקי אבן טמונים בכיסיו, היא חוצה את אפרי המים ומשליכה את עצמה לנהר אוז.

***

אדלין וירג'יניה, ילידת 1882, הייתה ילדתם השלישית מבין ארבעה של לסלי סטיבן, מלומד ויקטוריאני, ושל אשתו ג'וליה, אלמנתו של הרברט דאקוורת. הזוג וילדיהם מהנישואים הקודמים והמשותפים התגוררו בבית גדול בקנזינגטון, לונדון, עם צוות משרתים גדול ומבשלת. כשילדי סטיבן בגרו ושני הוריהם הלכו לעולמם, הם הקימו לעצמם בית בגורדון סקוור 46 בבלומסברי, שעל שמו נקראה החבורה המפורסמת ביותר של מחצית המאה ה־20 בבריטניה. שם פגשה וירג'יניה את מי שהפך לבעלה, חברה הטוב והמושיע שלה, לנארד וולף. הוא טיפל במסירות בעצביה הרופפים, בסירוביה לאכול ובניסיונות ההתאבדות שלה. הוא קרא את כל ספריה, מאוחר יותר הדפיס אותם כשהקים את ההוצאה לאור שלו בבית הכפר שבסאסקס, שם היא החלימה בהשגחת אחיות מקצועיות. ובכל זאת, למרות המרחק מלונדון ועצביה הרופפים של וירג'יניה, הם קיימו חיים חברתיים פעילים, טיילו בפארקים עם ידידים, סעדו איתם ונסעו בעצמם למסיבות, קונצרטים ואסיפות.

אחותה של וירג'יניה, הציירת ונסה בל, נישאה לקלייב, שניהל פרשת אהבים ממושכת עם אישה אחרת, ואילו ונסה התאהבה בצייר דאנקן גראנט וניהלה עד מותם של השניים משק בית שכלל לפרקים את כל השלושה. וירג'יניה לא ילדה ילדים ודבקה בבעלה האהוב, אף שהייתה לסבית וככל הידוע ניהלה פרשיית אהבים לוהטת עם ויטה סקוויל־ווסט. וכך היא כותבת ב־15 בדצמבר 1922:

"נותרו לי חמש־עשרה דקות עד לסעודה בגפי, מאחר ש־ל' סועד אצל הסאנגרים... אני מטושטשת מכדי שאוכל לכתוב משהו. בחלקו זה תוצאת ההזמנה לסעודה אצל קלייב אמש כדי לפגוש את היפהפייה הכישרונית והאריסטוקרטית סקוויל־ווסט. אין היא עונה על טעמי המחמיר - סמוקה, משופמת, ססגונית כתוכי, ניחנה בכל הנינוחות הגמישה של האריסטוקרטיה אך לא בשנינות של אמנית. היא כותבת חמישה־עשר עמודים ליום - סיימה ספר נוסף - מוציאה לאור אצל 'היינמנז' - מכירה את כולם. אבל האם אני אוכל להכירה אי פעם?".

אלה היו יחסים מיוסרים. ארבע שנים אחר כך, כתבה, "היום שוב הייתי מדוכאת כי ויטה לא באה (אך בה בעת חשתי הקלה)". אבל התרומה הגדולה ביותר של סקוויל־ווסט לעולם הספרות היא יצירתה הידועה של וולף, "אורלנדו", המתארת הרבה טרם זמנה את הנזילות המגדרית דרך דמותו האנדרוגינית של אורלנדו, שבתחילת הספר הוא בן אצילים בתקופה האליזבתנית ובסופו הוא אישה במאה ה־20.

אומנם התשוקה המינית של וולף הייתה ככל הנראה מופנית רק אל נשים, אבל את חייה יכלה לחיות רק לצדו של לנארד, שבו זלזלה פעמים רבות, יש האומרים שגם משום שהיה יהודי, אבל הוא היחיד שיכול היה לאזן במידת מה את השינויים הקיצוניים בדימוי העצמי של וולף: "ראיתי את עצמי - הברק, הגאונות, הקסם, היופי שלי (וכו' וכו' - הפמליה שמשיטה אותי קדימה שנים רבות כל כך) - מתמעטת ונעלמת. לאמיתו של דבר איני אלא אישה חדלת אישים קשישה, מרושלת, נוקדנית, מכוערת, גאוותנית, פטפטנית וכושלת".

***

אחד מקווי העלילה המשעשעים והביזאריים של היומנים הוא יחסיה של וירג'יניה וולף עם הטבחית שלה, נלי בוסוול. בעוד היא קוטפת את השבחים והתקבולים על "חדר משלך", המסה הידועה שהפכה לאחד מכתבי הקודש הפמיניסטיים, וכותבת את ספרה "הגלים", וולף העסיקה את עצמה עם הטבחית שהתלות בה מטריפה עליה את דעתה והיא מתעדת את מאבקה במרדנות ובחוצפה של נלי, ואת הרגע שבו מפלגת הלייבור, שבה תמכה וולף, זכתה בבחירות הכלליות והיא תפסה לפתע שהיא עצמה ונלי הטבחית נמנות עם אותה מפלגה. וכך, בדרך עקיפה אולי אך משכנעת וחיה, דרך המאבק בין הגברת של הבית לטבחית שלה, הקורא מתוודע אל השינויים העמוקים העוברים על החברה האנגלית, שיוצאת מהתקופה הוויקטוריאנית אל שוויון מעמדי גדול יותר, ובעזרת וולף - גם אל שוויון מגדרי.

ואז האחיין האהוב עליה, ג'וליאן בל, בנה של אחותה ונסה, היה נחוש להילחם נגד הפאשיסטים בספרד ויצא לשם כנהג אמבולנס. ביולי ניחתה המכה ובשורת מותו של ג'וליאן הגיעה אל משפחתו. וירג'יניה, שהייתה תמיד חלשה יותר מאחותה, טיפלה בה עכשיו מדי יום. לאחר הפסקה של כמה שבועות היא כותבת: "ובכן, אני חייבת להתחיל איכשהו. מוזר שאך בקושי אני יכולה להביע את עצמי, למרות נטייתי להכביר מילים - שיגעון ההתבטאות הטבוע בי מלידה - לומר מילה על מות ג'וליאן, כלומר על עשרת הימים האחרונים בלונדון. הם היו שבר מוחלט. כמעט חלל ריק. כמו מכה על הראש. כמישה. ההליכה [אל ונסה] באותו הערב. ואז כל הפעמים האחרות. והישיבה שם. סבל בל־ייאמן - לצפות בזה - תאונה ומישהו מדמם". ומאוחר יותר היא מסכמת, "אין זה קיץ מאושר. כלומר כל הנתונים לאושר, ושום דבר מאחוריהם. לולא מת ג'וליאן - עדיין משפט שלהעלותו על הכתב הוא מעשה שלא ייאמן - אושרנו יכול היה להיות עצום". ואכן, מספרה החדש, "השנים", נמכרו בערך 50 אלף עותקים באמריקה בלבד, ומכיוון שהיא ולנארד היו המו"לים של עצמם, הרווחים הלכו לכיסם. "עכשיו שאנחנו מסודרים מבחינת תזרים המזומנים שלנו, וחיינו הפרטיים מאושרים ומעוגלי קצוות ככל האפשר".

חלקו האחרון של היומן מוקדש למלחמת העולם השנייה שדיכאה והפחידה את וולף. בהתחלה, ולמרות הידיעות היומיומיות על זוועות המלחמה, בריאותה הגופנית והנפשית עוד הייתה טובה. אבל בסוף יוני 1940 התחילו הפצצות אוויר על דרום אנגליה כהקדמה לפלישה, הן התעצמו באוגוסט ובשיאן כוונו ללונדון. וירג'יניה וולף נשארה עם לנארד בכפר. הם היו מבודדים, אך וירג'יניה המשיכה לעבוד מדי יום על ספרה האחרון, "אחוזת פוינט", אירחה את ויטה המאהבת משכבר הימים, התענגה על טיוליה בנוף הכפרי וכשסיימה את הטיוטה הראשונה, הייתה שבעת רצון. אבל אי־השקט והדיכאון יצרו חשרה מתקדרת בתוך נפשה.

ב־28 במרץ הלכה וירג'יניה וולף לטיול אחרון. היא הטביעה את עצמה, אך גופתה לא נמצאה. "אנו מניחים כי מרת וולף אינה עוד בחיים", אמר לנארד לעיתונאים, "היא יצאה לטייל בשישי שעבר בהותירה מכתב אחריה, ואני מניחים כי טבעה. גופתה, בכל אופן, טרם נתגלתה". במכתב היה כתוב: "רציתי לומר שאני חבה לך את כל האושר של חיי. מן הקצה אל הקצה, היית טוב וסבלני כלפי. אני רוצה לומר זאת, כולם יודעים זאת. אם מישהו יכול היה להציל אותי, זה היית אתה. למעט אמונתי בטוב לבך, איבדתי הכל".

ואכן, השורה האחרונה ביומנים היא התבוננות פשוטה בלנארד, שלא מרמזת על הצפוי לקרות.

ל' מטפל בשיחי הרודודנדרון.