פרולוג

בכיתה ז' יצאה רחל, המחנכת שלנו מאז כיתה ה', לחופשת לידה. ברוריה, המורה המחליפה, הייתה בוגרת סמינר צעירה מאוד. היא הייתה בפירוש חתיכה. ככה קראו אז למה שהיום קוראים כוסית. היינו צעירים ממנה בחמש שנים בערך, והבנים המתבגרים תוססי ההורמונים התרכזו בעיקר ברגליים שלה. את הבנות הקסימה המלתחה הצבעונית, שכמוה הן ראו עד אז רק בז'ורנלים, ושהייתה שונה לחלוטין משמלת ההריון הכחולה והרחבה שהמורה רחל לבשה מיום שהתחילה להתנפח לה הבטן ועד שיצאה לחופשה. כולנו, גם הבנים וגם הבנות, היינו ממוקדים רוב הזמן בנעליים עם העקבים הדקים וגרבי הניילון השקופים, שהחליפו את נעלי גולדה והגרביים האורתופדיים של המורה ההריונית.

המורה ברוריה גם דיברה בעברית שהבנו. כששמעה תלמידה אחת לוחשת בשיעור לחברתה שהיא קראה ב"לאשה" שלמישהו מלהקת בצל ירוק, שאת השם שלו לא פרסמו, יש רומן עם האקרובטית החתיכה מקרקס מדראנו, היא אמרה: "זה אורי זוהר", והמשיכה בשיעור. ספק אם המורה רחל הייתה יודעת בכלל שיש בצל ירוק לא רק בסלט, ומי זה בכלל אורי זוהר.

אבל הכי מפתיע זה שאם המורה רחל הייתה מגלה שתלמידה שלה קוראת את "לאשה", היא הייתה מתפרצת בצעקות ומכנה אותה בזעם "זרע הפורענות". המורה ברוריה לא התפלצה מזה. מהר מאוד התברר לנו שלא רק שאנחנו לא זרע הפורענות משום שאנחנו קוראים "לאשה", אלא שהמורה היא גם עיתונאית שכותבת באופן קבוע ב"לאשה".

אבל החדשות הרעות לא איחרו להגיע, כשגילינו טבעת נישואים על אצבעה. כן, היא הייתה נשואה טרייה לבר מזל אחד. סיפרו שהוא משורר צעיר שהספר הראשון שלו יצא לפני כמה שנים ושהוא נחשב להבטחה גדולה. לנו, על כל פנים, זו הייתה אכזבה גדולה.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה

עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה

גבר חי עם אישה בדירה שכורה

ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה

כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה

כשהיה נפלא ולפתע התחיל להיות רע

אין עננים בשמים ואין אלוהים בתקרה...

("הרי את מותרת לכל אדם" / דוד אבידן)






תמונה ראשונה

על העיר הגוססת בחוץ צונח אור שמש מוחלט.

ביום שכזה מן הסתם בבתים שום תינוק לא נולד.

אף לא מת שום אדם. ואכן, הרחובות ממריאים לאט

("הרחובות ממריאים לאט" / דוד אבידן)





זה השיר הראשון שפותח את הספר הראשון של דוד אבידן "ברזים ערופי שפתיים". הספר הזה הופיע בשנת 1954, כשאבידן היה בן 20. הוא התקבל בהשתאות ובהתפעלות גדולה. מבקרים לא מעטים ציינו את הסגנון המהפכני והמרדני של הצעיר המוכשר הזה, שלדעתם היה שונה מזה של משוררים נערצים כמו אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, ששלטו בממלכת השירה באותה תקופה.

יש כאלה שראו בו נציג של מרד הנעורים כנגד שלטון הוותיקים. אבל לדוד אבידן, ששבה את לבנו הצעיר, לא היה שום צורך להגדיל ולהעצים את עצמו באמצעות הקטנת נתן אלתרמן. הוא היה מספיק גדול, ולכן אמר שהוא רוחש כבוד לאלתרמן, משום שמכל אלה שניסו להציג את עצמם כמקצוענים, אלתרמן היה הכי נכון לתקופתו והכי מקצוען, אפילו יותר מאלה שניסו להדיח אותו. "אלתרמן הוא וירטואוז אמיתי", אמר הווירטואוז הצעיר אבידן על המאסטרו נתן אלתרמן.





השיר נולד אילם

בחרוזיו שילם.

השיר נולד פעוט,

על כן כבלהו חוט.

השיר היה קטן,

על כן גלש

מעבר למפתן

אל בין רגלי בלש...

("ליל הפייטן" / דוד אבידן)





תמונה שנייה

הוא נולד בתל אביב ב־21 בפברואר בשנת 1934. הוא היה יכול לחגוג אתמול את יום הולדתו ה־85.

לא ולא!

אין זה סתם יום הולדת.

הוא עימנו היה למושג משומש.

מבוכת הפתיחה לאיטה כבר נגלדת.

אך דומה, חברים,

מחדש היא נולדת

אל־מול הוד־גדלותו

של יובל מחומש

("שנת החמש" / דוד אבידן)





אבל הוא היה בן 61 כשנמצא מת בדירתו בשנת 1995. רופא של מד"א שהוזעק למקום קבע את מותו, ומהמשטרה נמסר כי אבידן מת מוות טבעי. המוות הטבעי הזה נגרם כנראה מהכמות הבלתי נתפסת, המסחרית כמעט, של הגלולות שאותן היה נוטל. בדירתו המוזנחת היו מפוזרות עשרות קופסאות של גלולות ותרופות מסוגים שונים.

המשורר נתן זך סיפר שהיה ביניהם הסכם שאחרי שהראשון מביניהם ימות, יקרא עליו הנותר בחיים שיר הספד שאותו בחר המת, לפני מותו כמובן. דוד אבידן בחר בשירו "שיר ילדים".





המוות יבוא אליי ביום ההולדת,

ארוז בנייר מתנות, בנייר יום הולדת,

ויזכיר לי מיד בבואו ביום ההולדת:

לא נולדתי אתמול ולא שלשום.

המוות יפקוד אותי בנייר יום הולדת,

ארוז וחלק כמו בכל ימי ההולדת,

לא אתמול ולא שלשום,

לא ביום ההולדת

ההוא ההוא





אגב, נתן זך חגג בדצמבר האחרון את יום הולדתו ה־89.




תמונה שלישית

בערך שנה לפני מותו שודרה כתבה שהביאה קטי דור לחדשות של הערוץ הראשון. "המשורר דוד אבידן נמצא היום מוטל בביתו כשהוא סובל מתשישות קשה", אמר חיים יבין והוסיף, "כבר כמה זמן רווחות שמועות על מצבו הבריאותי והכלכלי הקשה של המשורר".

המבקר גבריאל מוקד, ידידו הקרוב של אבידן, שניסה ליצור איתו קשר ולא נענה, הזעיק את שירותי ההצלה. הם מצאו בדירה העלובה והמוזנחת קופסאות כדורים שהיו זרוקות בכל פינה אפשרית.

"דוד נמצא במצב בריאותי גרוע, והוא מצוי בלי שום משענת כספית", העיד עליו גבריאל מוקד. "ואני שואל שאלה פשוטה: איפה קריית התרבות בארץ? איך אדם שהוא חתן פרס ביאליק, מגדולי המשוררים העבריים, אחד המתרגמים הגדולים מאנגלית לעברית, ואיש לא חושב שהוא זקוק ל־2,000־3,000 שקל לחודש תמורת עבודה כמובן, בתרגום או עריכה או הגהה".

"למה לא אמרת שאתה צריך עזרה?", שאלה אותו קטי דור מול המצלמות. "לא נעים", ענה לה אבידן התשוש, הרדום והמושפל. וזה האיש שאמר פעם: "אני בא מן העתיד ושהייתי בהווה היא זמנית בלבד". אבל הוא גם אמר שאומנות ואומנים תמיד פלרטטו עם המוות ושההתעניינות בו אינה חדשה.





אל תבכי, גם קטר הברזל לא דמע.

רק שפתי מתכתו נשוכות בשיניים,

עוד מעט וגופה אטומה, עצומה,

מתחתיו תשוסע לשניים.





המולת הקרונות כמו תפילת אשכבה

עשנה מעלי גוהרת,

והלילה בער, והלילה כבה -

אך גופי הרמוס בוער עוד

המילים של שירו "אדמילה" (אדם = מילה), חקוקות על המצבה שלו בבית העלמין ירקון.




המילה שהייתי

המילה שאהיה

המילה שהייתי

לפני לידתי





המילה שאהיה

אחר מותי

המילה שהייתה בי

המילה שאתי





אתנחתא 1

"יש לי נוסטלגיה לעתיד, לא לעבר. אני זוכר קדימה, נע קדימה, והאפשרויות הנובעות מן העתיד הן שמכתיבות לי את ההווה". כך התבטא אבידן בימים שבהם כל עתידו עוד היה פרוש לפניו. בימים ההם שכתב וגם חשב שמשוררים הם "איכשהו לא גדולי הדור", והוסיף ממרום חוסר צניעותו "אפילו אני שאני די גאון הדור, עוד לא גאון הדור. אז מי יכול להיות גאון הדור?".

בואי נתאבד יחד

ונצא לחופשה מתמדת

נשחה בבריכה הצלולה

בריכת המוות האולימפית

כל המלאכים יגישו

לנו קולה למיטה





("תשדורות מלוויין ריגול" / דוד אבידן)






אתנחתא 2

תר, בנו היחיד של דוד אבידן מיחסיו עם זוגתו הרביעית, ציפורן לוטם, היה בן 10 בערך כשנפטר אביו. "אומנם נהוג בחברתנו לציין זכרו של אדם בתאריך הפטירה", כתב תר אבידן כשמלאו 21 שנים למות אביו, "אך במקרה הנ"ל, מפאת התחפרות ציבורית עיקשת במותו (או במוות בכלל) - מצאתי לנכון להביא מחווה אומנותית זו דווקא בזמן הלידה, כאיתות לפריצת החיים שקרנה מאבי ועודנה".

המחווה האומנותית של הבן לאביו פורסמה ב"הארץ" ובה הופיע שיר בשם "בשדות הייאוש ללכת ללכת", שבו הוא כתב בין השאר:





אבא!

מוזר ומנוכר הסימן הנזכר אך בינינו נחוץ עת ערב

שלושה שביעונים במהופך שעונים אגב בואך אל חרב

והנה פסעת באש המצרפת נושלת מכל קליפותיך

והנך יחידה אפשרותית אחת אך כל האפשרויות שמיך...

...ולכן נחזור אל אותה המסכת

אל מה שמצדיק יותר מכל

בשדות הייאוש ללכת ללכת

עד כלו גרונות למען בתקול

ואמנם ניפגש מחדש בחלד

סודך אזהה באני היחיד

בין מים למים אדם

וילד נמר

בשלג

מגן דוד

("בשדות הייאוש ללכת ללכת" / תר אבידן)






אפילוג

ליום ההולדת ה־16 שלי קיבלתי מיוסק'ה, החבר הכי טוב שלי, את "בעיות אישיות", ספר השירים השני של דוד אבידן, שם הופיע השיר הראשון שלו שידעתי בעל פה. מאז מלווה אותי השיר הזה בטוב וברע כל השנים.





עוד הכל יסתיים בכי טוב

עוד הכל יסתיים בכי טוב

עוד הכל יסתיים

בכי טוב

בכי טוב

בכי

בכי

בכי רע

("סופדבר" / דוד אבידן)