ב-28 בדצמבר 2015, צפה העיתונאי שאול אדר במשחק בין הפועל באר שבע להפועל רעננה באצטדיון טרנר, ואחרי 90 דקות ושער ניצחון של ג'ון אוגו, הבין שלושה דברים חשובים: באר שבע, עיר ילדותו, היא המקום האהוב עליו בישראל; הפועל באר שבע במצבה יכולה בשקט להחזיר לעצמה את האליפות אחרי 40 שנות בצורת; אבל יעל אדר, אמו, כנראה לא תהיה בחיים כשזה יקרה.

"אני זוכר את עצמי נוסע עם אחי ברחובות באר שבע, ובדרך ליד שרה אנחנו עוצרים כל פעם ליד טרנר רק כדי לשכוח קצת", הוא מספר. "זו הדרמה האנושית של הספורט, ואף על פי שאני לא כותב באופן אישי בדרך כלל, הבנתי שזה סיפור שאני חייב לספר איכשהו".

"אלה היו הזמנים הטובים ביותר והרעים ביותר", כתב במאמר ל"גרדיאן" שזכה לתגובות מחממות לב. אפשר לומר שזה הרגע הדרמטי שבו התגבש בפעם הראשונה הרעיון לספרו החדש "הפועל באר שבע - ביוגרפיה", שראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים".

אדר, שכותב בעיתונים בארץ ובעולם על ספורט כבר יותר משני עשורים, חי ב־18 השנים האחרונות באנגליה. הוא צפה בכ־1,000 משחקי כדורגל של הקבוצות הטובות בעולם, ועדיין, לבו נמצא בבאר שבע, כור מחצבתו, העיר שבה גדל והתחנך. הקבוצה קיבלה אצלו חדר מרוהט למשעי בלב. זה ספרו השני, אחרי "ליברפול, כדורגל חיים ומוות" שיצא בשנת 2007 ומספר לא רק על ההיסטוריה של הקבוצה והקשר הישראלי שלה, אלא גם חושף פרטים על אסון הילסבורו שהתרחש ב־1989, כאשר כמעט 100 אוהדים נמחצו למוות באצטדיון בשפילד.

בין וומבלי לטרנר

אבל עוד נחזור לליברפול. בינתיים התכנסנו לשיחת סקייפ על הקו שבין לונדון ותל אביב, שני אוהדים אדומים, איש באר שבע מול אוהדת הפועל תל אביב, ששמחה מאוד ב־2016 גם בשל הצלחת הקבוצה מהדרום, האחות לצבע, וגם על התבוסה המופלאה של מכבי תל אביב.

אדר מספר שהספר הוא משהו שחייב היה לקרות מבחינתו. "להיות אוהד זו משימה די פסיבית באופייה, וגם די עגומה האמת", הוא מודה. "מה אנחנו כבר יכולים לעשות? לעודד בתקופות הנסבלות והטובות, קצת לבקר כשצריך בתקופות הרעות בלי לעבור את הגבול. במקרה של באר שבע, בתקופה הכי טובה בתולדות הקבוצה, זה התבקש לכתוב ספר".

בצל מחלת אמו, נאלץ אדר באותה עונה דרמטית להיות הרבה על קו לונדון־באר שבע. הטיסות המתישות הלוך ושוב והלחץ לקראת המשחק המכריע מול בני סכנין במאי 2016, שהביא את האליפות בחזרה לנסיכת הדרום אחרי 40 שנה, גרמו לו להישאר בבית ולצפות באלטרנטיבה משעממת יותר: גמר הגביע האנגלי. ושם, באצטדיון וומבלי, זה קרה. "האמת היא שאני נמצא בגמר הגביע האנגלי בכל שנה, והפעם התלבטתי אם ללכת או לא, ואמרתי לעצמי שאברח לקראת הסוף אם אראה שאיזו קבוצה מובילה 0-3 כדי שאספיק לשריקת הפתיחה של המשחק בבית", הוא משחזר.

שאול אדר: "הפועל באר שבע: ביוגרפיה". עטיפהשאול אדר: "הפועל באר שבע: ביוגרפיה". עטיפה

אבל כמו שקורה באגדות היפות ביותר, ליקום יש דרך מקורית מאוד ליצור דרמה וטוויסט בעלילה. גמר הגביע האנגלי בין מנצ'סטר יונייטד לקריסטל פאלאס נגרר להארכה, ושני המשחקים חפפו. אדר מצא את עצמו בוומבלי, במשחק שהייתי מבצעת רצח בדם קר רק כדי להשיג לו כרטיס, צופה בטלפון במשחקה של באר שבע. באר שבע ניצחה וזכתה באליפות. "אם הייתי בבית, אני משער שהייתי צורח הרבה יותר, אבל ברגע שהייתי בוומבלי, מוקף באנשים, החוויה הייתה יותר עמוקה", הוא אומר. "זה היה רגע של פעם בחיים".

הוא מספר שהיה רגע מביך אחד, כשמאור מליקסון הבקיע בבאר שבע ברגע נדיר של שקט באצטדיון: "היו כמה אנשים שהסתובבו לעברי, אבל לא נורא".

קצת אירוני שנסעת עד אנגליה כדי לראות כדורגל משובח, ובאחד המשחקים החשובים אתה יושב ורואה את הפועל באר שבע, בלי לזלזל, כמובן.

"ראיתי הרבה יותר משחקים באירופה מאשר בישראל, אבל בסופו של דבר, המשחקים שהכי חסרים לי אי פעם הם המשחקים של באר שבע. לפעמים לגורל, קצת כמו בסרט 'נס במילאנו', יש חוש הומור משלו. אני מסכים. הייתי בשמונה גמרי ליגת אלופות והייתי מחליף שבעה מהם במשחק שלנו מול בית"ר".

ואז אמך נפטרה - ניצחון שמהול בעצב.
"אלה החיים. זה המחיר שאתה משלם על קרבה ואהבה וזה בלתי נמנע. זה הפך את העונה ההיא להרבה יותר דרמטית ואת האליפות להרבה יותר חשובה ומשמעותית וגם מנחמת מאוד. היא מאוד הקלה עלי להתמודד עם האבל, ללא ספק".

אני מבינה ללבך יותר ממה שאתה חושב, אבל יש מי שיאמר: קצת פרופורציות.
"אני רגיל למשפט הזה, שאנשים אומרים שאיבדנו פרופורציות. כדורגל הוא הדבר הכי חשוב מבין הדברים הלא חשובים בעולם, ואחרי 90 דקות אתה יכול לחשוב על צרות ובעיות ודברים חשובים יותר, אבל זה סותר את מהות הספורט, ובטח את מהות הכדורגל, שהוא יותר דרמטי בגלל אופיו משאר ענפי הספורט. אז אם נחזור לתקופה שבה הייתי ביציע, מחכה לבשורות בלתי ניתנות להכלה, איומות ונוראות, גם אז רציתי כמו כולם בניצחון וקצת הייתי יותר נרגש מכולם. דברים התחברו ורק הפכו להרבה יותר חשובים והרבה יותר דרמטיים. בעיקר לקראת הסוף, כשהבנתי שאם לא נזכה בעונה כזאת זה יגרום לי נזק רציני מאוד בהתמודדות עם האבל".

אם יש קבוצה בארץ שתוכל להגיע גבוה באירופה זו באר שבע?
"הייתה לנו הזדמנות ולצערי הרב זה לא הלך. הפוטנציאל קיים וכרגע יש דרך ארוכה. הכישלון שלנו היה בעיניי מול סלטיק ולא מול מריבור, אבל הפנים לעתיד".

האלמנט הנוסף

הפועל באר שבע נמצאת בעונה עגומה, וזה לא סוד. תוסיפו לזה את העובדה שהמשיח שלה, אלונה ברקת, החליטה להצטרף למפלגת הימין החדש, שם מוקמה שלישית אחרי נפתלי בנט ואיילת שקד. רבים הרימו גבה, לאו דווקא במובן של מה לברקת ולפוליטיקה, אלא יותר מה לברקת, שטיפחה קבוצת כדורגל שמעודדת שוויון, ולמפלגה הזו דווקא.

"לגבי אלונה אני קודם כל אסיר תודה", אומר אדר. "היא הקימה את המועדון, הפכה אותו להרבה יותר בריא, הכניסה סטנדרטים וגם השקיעה סכום מאוד נכבד, לכן היא תמיד תיזכר לטוב. היא סיפקה לנו את הרגעים הכי מאושרים בכדורגל שלנו, אבל היא גם תיבחן בעתיד בדרך שבה תמשיך לנהל או לתקצב את הקבוצה לקראת המעבר לעידן חדש".

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהשותפים הפוליטיים הפוטנציאליים.
"תראי, אין לי הרבה שעות אלונה ואני לא מתיימר להגיד שאני מכיר אותה, אבל דיברתי עם הרבה מאוד אנשים וקראתי כל מה שכתבו עליה. היא לא מתאימה לפוליטיקה הישראלית, וזו מחמאה. היא רגישה מדי, לא מסוגלת לשקר. היא אדם שדוגל בשוויון לא בגלל אינטרסים, אלא כי זו דרכה וזו האישיות שלה".

זה יעשה נזק לקבוצה?
"אגיד את זה בעדינות: היא תגלה מהר מאוד בעצמה אם היא מתאימה לפוליטיקה".

שלום אביטן טען לא מזמן שאלונה לא טיפחה את הדור הצעיר, שאין אף שחקן באר־שבעי שגדל שם ושהיא עשתה יותר נזק מתועלת.
"הטענה הזו נכונה, אבל כשהיא באה מפיו של שלום אביטן, שהוא אבא של ראש מחלקת הנוער, היא קצת מגוחכת. בואי נאמר, שכששלום אביטן היה חלוץ הוא עזר לקבוצה, ועכשיו הוא לא מועיל".

שאול אדר. צילום: הוצאת בבלשאול אדר. צילום: הוצאת בבל

מי שיקרא את הספר יבין כבר מהעמודים הראשונים שלא מדובר רק בסיפור על כדורגל, על ילדות, על שמחה ועל הרבה רגעים משעשעים, אלא בעיקר בסיפור שמצייר את מצבה העגום של הפריפריה בישראל. "הסיפור בכלל מתחיל בציונות, ובמשטר הבריטי שלא חשב שהמקום הזה - באר שבע - חשוב באיזושהי צורה, לכן היא נשארה עיירה ערבית עד שנת 1948", הוא אומר. "זו הייתה התחלת החלל שנפער בין באר שבע ליישובים המרכזיים יותר ביישוב הציוני, ועד היום אנחנו רואים את התוצאות של הפער הזה".

קצת כמו בספרך על ליברפול, גם הספר הזה עוסק בקשר בין קבוצה, לעיר, לאוהדים ולבעיות בפריפריה.
"אני יושב בלונדון ורואה את אוהדי צ'לסי וארסנל וצ'רלטון. כולם אוהבים את הקבוצה שלהם, אבל זה מוסיף כשיש אלמנט נוסף. ברגע שאתה רחוק מהמרכז ורחוק מהתקציבים ומתשומת הלב הממשלתית, דבר שנכון מאוד לליברפול מאז ומתמיד וגם לבאר שבע, זה נותן דחיפה מסוימת. זה לא אומר שבחור צעיר מרמת השרון שגילה את הקבוצה אוהב אותה פחות, אבל ברגע שאתה מייצג משהו שהוא טיפה חריג, יש רוח קרב ורוח צוות קצת יותר מקבוצות אחרות".

אתה חושב שנכנסתם לשאננות אחרי שלוש אליפויות?
"נעשו כל כך הרבה טעויות בזמן קצר. הנזק ניכר ואי אפשר להתעלם ממנו. היה צורך בהחלפת חלק גדול מהסגל. לא שיערתי שיהיה כל כך גרוע. אני לא מודע למה שקורה בחיי היומיום בקבוצה, אבל לכולם יש חלק בכישלון העונה. ועדיין, הפועל באר שבע הפסידה לפני כמה שנים בגמר הגביע 6-2 וסיימה במקום השני. צ'לסי זכתה באליפות עם מוריניו, ושנה אחרי זה היא הייתה האלופה הכי חלשה בתולדות הפרמייר־ליג, עד שמוריניו נזרק, ושנה אחרי זה שוב זכתה באליפות. הדברים האלה הפיכים במהירות רבה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים ברגעי המשבר. לשם כך יש צורך בבנייה מחדש וגם בסבלנות של האוהדים".

פרק משעשע בספר מוקדש לאמונות טפלות, ובכדורגל יש הרבה כאלה, ספציפית בהפועל באר שבע, אסור לצעוק "יש" לפני גול, ו"עמה יעמיק" זה כמו ה"טפו־טפו חמסה־חמסה" של האוהדים.

"אני ההפך הגמור, אתאיסט מוחלט", אומר אדר. "אני משער שיש לי מנהגים ומסורות לקראת משחקים, אבל לא משהו שאני קם בבוקר ואומר שאני חייב לעשות, אחרת לא ננצח. אני מודע ליכולתי הדלה מאוד להשפיע על המתרחש. בזמנו שלחתי מיילים לעורכים ושאלתי: 'האם תרצו כתבה על האליפות של ב"ש עמה יעמיק'. כתבתי את זה גם באנגלית.באותה תקופה לא הצלחתי שלא לעשות את זה".

בוא נפתח את זה. איך מכבי תל אביב עזרה לך בכתיבת הספר?
"אם היינו מתמודדים על האליפויות מול קריית שמונה, שהיא אגב הסיפור הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי וגם הרומנטי ביותר, או מול מכבי חיפה, זה לא היה אותו דבר. למאבק מול מכבי תל אביב הייתה איכות סמלית ורגשית. קל לשנוא אותם, הם מייצגים את הממסד המפונק הפריווילגי הבלתי מודע לעצמו, המתקרבן והמגוחך בעיניי, ולכן זה היה יותר כיף גם לזכות באליפות על חשבונם, דבר שהם לא יסלחו לנו עליו לעולם. אנשים לא מבינים עד כמה קשה לקבוצה מבאר שבע להפוך לדומיננטית. זה לא להיות קבוצה במרכז ישראל עם אצטדיון בלומפילד שקיים מ־62', עם היכל תרבות משנות ה־50, בזמן שבמקומות אחרים בארץ לא היו רחובות סלולים. לא מבינים את היתרון העצום שיש לקבוצה כזאת על פני אחרות".

לאדר יש כמה רעיונות לספרים נוספים, אבל בינתיים הוא מקווה שבעקבות הספר הזה יצאו עוד ספרים דומים על קבוצות בישראל: "יש שלוש קבוצות - בית"ר ירושלים, מכבי חיפה והפועל תל אביב - עם סיפור מעניין וקהל אוהדים גדול למדי שיצדיק כתיבת ספר כזה".

אתה לא מתגעגע לארץ?
"אני מתגעגע להפועל באר שבע".

אגב, איזו קבוצה אתה אוהד באנגליה?
"הפועל באר שבע. זו השורה התחתונה של הכתבה, לא?".