אחרי הסרט זה היה רק מתבקש שנמצא מקום קטן, לשתות משהו. לא נשב הרבה זמן, אשתו אמרה, הבייביסיטר שלנו לא יכולה להישאר יותר מדי מאוחר. ואחר כך מיד, כדי שלא נחשוב שהם לא כל כך מעוניינים, היא מהר הוסיפה "מתאים לי עכשיו בירה, או כוס יין". משכתי מהסינמטק לכיוון רחוב מרמורק. כאילו ספונטני, אבל האמת, לפני שיצאנו דפדפתי במדריך של המקומון. שם מפרטים אפילו איזה מוזיקה משמיעים בכל פאב. חיפשתי מקום שמשמיעים בו בלוז. מה שלא יהיה, עם בלוז אתה לא יכול ליפול.

אנחנו בתחילת החברות שלנו, אפשר לומר, והיה חשוב לי שיצא ערב נעים. קצת הלחיץ אותי. הוא היה חבר שלי מהתיכון. תקופה מסוימת, אפילו היינו בקשר ממש הדוק. היינו יוצאים ביחד לטיולים במדבר יהודה. אפשר היה ללכת איתו בשקט, לקחת סיכונים בלי תחרויות של אומץ. אחר כך כל אחד הלך לדרכו, כמו שאומרים. עשר שנים לא נפגשנו, והנה בחודשים האחרונים אנחנו מוצאים את עצמו, שוב ושוב, פה ושם, ביחד. פעם נפגשנו במסיבת יום הולדת של ידיד נשכח, שבוע אחר כך מישהו הזמין אותנו ואותם למנגל בחצר הבית החדש שלו. ליד שולחן המשקאות נזכרנו בטיול משותף בנחל חבר, ובין המילים יכולתי לחוש גם אצלו את הגעגוע למרחב הריק. אשתי פסיכולוגית, גם אשתו בתחום. היה להן נושא משותף. בדרך הביתה, אשתי אמרה: "הם נחמדים, יכולנו להתחבר איתם". התקשרתי והצעתי שנלך לסרט. התפלאתי על היוזמה.

אני הולך איתו לפנים. אני שומע את שתיהן מאחור. הייתי רוצה שכבר נשב. זה כמו שאתה יוצא לסרט עם מישהי שנדמה לך שאתה מתאהב בה, אבל אתה לא יודע מה לעשות איתה באור. כשאתה הולך לצידה ברחוב הראש שלך עובד: מה להגיד שלא יהיה יותר מדי חכם, ובלי להישמע טיפש. את שם הפאב לא זכרתי. לסרט קראו "תותים ושוקולד". זו הייתה הצעה שלה. זה היה סרט קובני. גם שם היו חיזורים, אבל ישירים וגלויים ומלאי כאב.


תמיד יישאר סדק - צבי גלית. כריכת הספר
תמיד יישאר סדק - צבי גלית. כריכת הספר


מסתבר שהפאב שאני מושך אליו הוא ארבעה שולחנות בסך הכל, על המדרכה האפורה והמוכתמת. בקושי שומעים את הבלוז. בעל הבית - גבר גבוה עם שיער אסוף לאחור, נדמה לו שהוא בסאן פרנסיסקו, עושה לנו עם היד שנחכה רגע, הוא יסדר מקום. על המדרכה, קרוב מדי לאחרים, הוא פותח שולחן מתקפל. קהל של קבועים, הם מביטים בנו בסקרנות. גם הכיסאות לא יהיו כאן נוחים. אנחנו יכולים להמשיך הלאה ולחפש, אבל כשאני מנסה להריץ בזיכרון את העמודים מהמדריך של המקומון, שום פאב קרוב לא עולה לי בראש. נדמה לי שאני שומע את המונה של הבייביסיטר שלהם דופק. בעל הבית עומד עלינו שלא נזוז לו. זה לא מוצא חן בעיניי. "בואו נשב", אומר החבר שלי.

"לי זה בסדר כאן". הוא מניח את הידיים שלו על השולחן. הוא מזמין תה. אשתי מזמינה גם כן תה. אני אומר למלצר שיביא לי וודקה. אני יודע שאשתי מקמטת את המצח, אבל אני מוכרח עכשיו משהו שיוריד אותי מהראש לרגליים. אשתו מזמינה בירה. אולי גם היא בלחץ. אולי היא קולטת מה עובר עליי. "שוין", החבר שלי אומר, ומתופף באצבעות על השולחן. יש לו אצבעות גדולות ויפות. "סרט סרט" הוא אומר. "סרט סרט" אני מסכים. אנחנו שותקים. לא נתחיל לדבר עכשיו על הסרט. "ראיתם את הגבר ההוא שהתווכח עם הסדרנית?", אשתו שואלת. היא שותה את הבירה שלה במהירות. הוודקה שלי כבר חצי גמורה.

"זה היה באמת די משונה", הוא אומר. "כששמעתי אותו, אמרתי לעצמי שאני מוכרח לראות את הפרצוף שלו כשיידלק האור. אבל כשיצאנו החוצה שכחתי לחפש אותו".

"אתה ישבת הכי קרוב אליו" אשתו אומרת. "מה בדיוק היה שם?" אני מספר להם מה ראיתי. הקול שלי קל. האיש ישב ארבעה או חמישה מקומות ממני, הכיסאות בינינו היו ריקים, הרגליים שלו היו על משענת הכיסא שלפניו. את זה ראיתי רק אחרי ששמעתי אותו אומר "תעשי טובה. אל תפריעי לי". הסדרנית באה להעיר לו. היא כנראה ביקשה שיוריד את הרגליים. לא שמעתי אותה. שמעתי רק אותו, ויותר ויותר חזק. "מה זה אכפת לך", הוא אומר, "אני בלי נעליים. אני לא גורם שום נזק לריפוד היפה שלכם. למה את נטפלת אליי". אנשים התחילו להסתכל עליהם. לפי הקול שלו הרגשתי שהוא מתחיל להיכנס לפינה. לא תהיה לו ברירה אלא להילחם על זה. הסדרנית הדליקה את הפנס שלה. עכשיו שמעתי גם אותה. "אני מבקשת ממך בנימוס", היא אמרה בשקט. "בבקשה אל תעורר כאן מהומה".

אבל הוא החמיץ את ההזדמנות. "למה את נטפלת אליי?" הוא שאל. הקול שלו עלה בלי שליטה. אנשים בקהל התחילו לשרוק. בסינמטק. הפנס כבה. אחרי זמן קצר היא הופיעה עם גבר, כנראה המנהל. הוא היה הרבה יותר תקיף. גם הוא אמר לו משהו. יכולתי לשמוע איך הוא נלחץ, איך הוא לא מצליח לצאת מזה. "אני לא מבין מה זה מפריע לכם" הוא אמר, וקולו נואש. הרגליים שלו עדיין היו על המשענת, בטוח שלא לעוד הרבה זמן, "אני לא מבין למה אתם לא יכולים להניח לי". אבל הם לא יכלו. הגבר אמר לו משהו שכנראה שבר אותו, בסוף. "או.קיי", הוא צעק "אני מוריד את הרגליים. עכשיו טוב לכם? עכשיו תפסיקו להפריע?"

לא יכולתי לתרגם למילים מה הרגשתי בקשר אליו. גם לא רציתי.

"סוציומאט", החבר שלי אמר. "עוד סוציומאט אחד".

"כמו ילד קטן, ששקוע רק בעצמו", אשתי אמרה. אשתו נופפה עם היד שלה באוויר. זו הייתה תנועה פראית, ומהשולחן שלידינו הסתכלו בה. היא אמרה לבעל הבית שיביא לה עוד בירה בבקשה. תפסתי טרמפ והזמנתי עוד וודקה.

התחלתי לשקוע.

***

המילים האלה, ילד קטן, עשו לי משהו. הן הקפיצו לי לראש את אברמוב. אלוהים יודע איך הנפל הזה קפץ לי לראש. זה לא משהו שמישהו יכול לרצות לזכור. זה היה ב־72', בבטיחה, השפך של הירדן לכנרת. זה היה החורף הכי קר שהיה ודווקא אז הוציאו אותנו לסדרת־ים. לא עניין אותם שגשם יורד עלינו בלי הפסקה, היה להם דחוף לאמן אותנו לצליחת התעלה. איפה היינו אנחנו, טירונים מושתנים, ואיפת צליחת התעלה. בתוך כל הגשם הזה, והקור, בלילה, הם אמרו לנו להיכנס למים, להחזיק בחבל שמתחו בין שתי הגדות, ולעבור לצד השני. נשק מעל הראש, צעק עלינו הסמל אלגריסי. דיר בלק אם סנטימטר מהנשק שלכם נרטב במים. כמובן שהוא הדגים לנו, אבל על יבש, כשמישהו מאתנו מחזיק מעליו מטרייה, ומישהו אחר מאיר עליו בפנס.

את כל ההצגה הוא עשה לנו על היבשה. אוי ואבוי למי שאני אמצא אצלו נשק רטוב, הוא צחק. כאילו שהוא לא יודע שמחוץ למטרייה שמעליו יורד עלינו כל הזמן גשם שוטף. זה היה סיוט. השיניים שלנו נקשו כמו קסטנייטות. קר היה במים, וקר היה לחכות על הגדה, בבגדים הרטובים, עד שאלה שבמים יעלו כדי להשלים את השלשות. "תסגרו את הפה", אלגריסי צרח, "שומעים את השיניים שלכם בדמשק. אל תעמדו לי פה ברגליים פתוחות כמו זונה שמחכה לעוד מנה". עמדנו ברגליים פתוחות, כדי שהמים הקרים ינזלו לנו מהביצים למטה. אז סגרנו את הרגליים.

"טוב", אמר הסמל אלגריסי בלחש, "עכשיו תתארגנו לכם, בדממה, ברביעיות. עוד תשעים שניות בדיוק אתם עוברים לצד השני עם אלונקה עליכם. ומי שחושב שהוא לא יכול, שוכב למעלה. זוז". לא האמנו שזה קורה לנו. לא יכולנו לחשוב על זה אפילו.

אבל אז, פתאום אברמוב, המושבניק הזה, המאה קילו שרירים הזה, הוא צעד צעד אחד קדימה ואמר: "אני לא יכול להיכנס יותר למים, המפקד. אני לא יכול". היה רגע קטן של שקט. "אלונקות עליכם, שוקולדות", אלגריסי צרח. הוא הלך להתפוצץ. הוא קירב את הפרצוף שלו חמישה סנטימטרים מהפרצוף של אברמוב, ולתוך הנחיריים שלו הוא אמר בקול רע במיוחד: "אין לא יכול, אברמוב. לא ידוע לך שאין? שלושים שניות ואתה במים. ואתה ממתין שם עד שכל האלונקות עולות לצד השני".

"אני לא יכול, המפקד", אמר אברמוב. עמדנו בשלשות שלנו. אלגריסי מולנו. אברמוב בינינו לבינו. אני לא אשכח את התמונה הזו. אני לא מצליח לזכור של מי היה התפקיד, ללכת עם המטרייה מאחורי אלגריסי לבל תרטיב טיפת מים את השיער שלו.

"יפה", אמר אלגריסי. "אברמוב לא יכול. אברמוב באמת לא יכול. כי אברמוב הוא ילד קטן. הוא היה צריך להיות עכשיו בבית, שאמא שלו תיתן לו כוס חלב חם ותשיר לו לולי לולי. נכון, אברמוב? תענה לי, אברמוב. כי אני מדבר אליך".

"נכון, המפקד" אברמוב אמר. הוא הסתכל ישר לפנים. "כי אתה ילד קטן", אלגריסי חזר ואמר. היה ברור שהוא רוצה להשפיל אותו, והיה ברור גם שהוא לא יודע מה לעשות. הוא מוכרח להמציא משהו, הוא מוכרח להרוויח זמן בדיבור, עד שיבוא לו משהו מספיק שטני לראש. "או.קיי", אלגריסי אמר. "תעלו את אברמוב על האלונקה".

"אני לא יכול", אברמוב חתך אותו. "אני לא עולה על האלונקה. אני לא יכול". אלגריסי כבר היה הרוס ממנו. הוא לא ידע מה לעשות עם כל העצבים שלו. "אברמוב", הוא אמר. "אתה ילד קטן. אני רוצה לשמוע את זה ממך".

"אני ילד קטן, המפקד" חזר אברמוב.

"תצעק את זה", נבח הסמל אלגריסי. "יש לי הרגשה שלא כולם שומעים אותך".

"אני ילד קטן", צעק אברמוב. זה בכלל לא היה לו קשה.

אז בא לאלגריסי סוף סוף הרעיון. הוא ארגן אותנו באלונקות, ארבעה על כל אלונקה, בלי חילופים, והעמיד אותנו במים מול אברמוב, שעמד על היבשה, וציווה על שניים למתוח יריעת אוהל מעל הראש של אברמוב, כי הוא ילד קטן ועלול לחלות בדלקת ריאות, וכל הרעיון היה שבכל פעם, לפי התור, תעלה אלונקה אחת מהמים, והם ישאלו את אברמוב מיהו, עד שישנה את דעתו ויחליט שהוא כבר לא ילד קטן. היה ברור שיהרגו את אברמוב במכות, באוהל, אחרי שכל זה ייגמר. רק לא היה ברור מתי זה ייגמר. עכשיו אני זוכר טוב טוב איך עמדנו מולו.

מי אתה?

"אני ילד קטן".

ואחר כך עוד סיבוב ועוד סיבוב. תקעו לו בחושך בעיטות בברכיים, קיללו אותו, איימו עליו, אבל אברמוב רק המשיך לצעוק "אני ילד קטן". אני רואה אותו עומד שם וצועק: אני ילד קטן. אני ילד קטן. הקול שלו היה לגמרי משוחרר. הפנים שלו היו לגמרי לבנים. שום דבר כבר לא הזיז לו. הוא כבר לא היה אתנו. בשלב מסוים, רון גורן, המאגיסט, החייל שאלגריסי הכי אהב, צעק "די, אברמוב. תפסיק עם זה. אתה גומר אותנו. תפסיק להיות כזה זבל".

היה שקט מוות. אלגריסי נעמד במקום ולא זז. גם אברמוב שתק. "אני ילד קטן", הוא אמר. אמר. לא צעק. "אני דווקא הרגשתי אמפתיה אליו", שמעתי את אשתי אומרת. הסתכלתי אליה. היא חייכה. שמחתי שהיא אמרה את זה. תפסתי שהיא מדברת על האיש מהסרט, שהניח את הרגליים שלו על הכיסא לפניו. המבט שלי עבר ממנה לחבר שלי. ממנו לאשתו. היא הורידה את הבקבוק בירה מהפה, והעיניים שלה לא עזבו את העיניים שלי.

"על מה חשבת עכשיו", היא שאלה. זה יצא לה מהבטן. נדמה לי שהקול שלה נרעד. לא התחשק לי לספר להם. גם לא רציתי להיזכר בהמשך הלילה ההוא. חשבתי על הבייביסיטר שלהם, שמחכה להם בבית. 

הספר "תמיד יישאר סדק" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד