עשרות שנים פתח המחזאי, הפזמונאי והסופר דן אלמגור (83) את ימיו בשעה חמש בבוקר בסטודיו בקומה השביעית מול ביתו שבנאות אפקה. זה היה ארכיון של ממש: ב"חדר האקדמי" היו מאמרים, ספרות ומחקרים מימיו כמרצה בברקלי, בלוס אנג'לס, בלונדון ועוד. בחדר השני מאות עיתונים שאסף לאורך 45 שנה, אוצר שהרכיב הרבה לפני גוגל וויקיפדיה. בשלישי כ־600 כרכים של ספרות יפה ובחדר האחרון כל 5,000 השקופיות והמצגות של מופעיו בנושא הזמר העברי.

כך היה עד לא מזמן, כלומר עד שהחליט למסור את ארכיונו לספרייה הלאומית. את השקופיות, אחרי שסרקן בקפידה, זרק בעיניים דומעות. "אין לזה ביקוש", הוא אומר. "הגיעה אלי משאית ענקית, כמו של סופרמרקט, היישר מהבית של נורית הירש, שמסרה באותו בוקר את הארכיון שלה. חצי משאית הארגזים של נורית, חצי שלי. בהתחלה נראה לי חצוף להיות לצד בובר, גרשם שלום ועגנון, אבל אנשי הספרייה שכנעו אותי שיש מקום לכולם. רציתי שכל מי שירצה לקרוא, יוכל לפתוח ולראות. הבעיה הגדולה של כל האספנים היא שקשה להם להיפרד מהאוסף שלהם. אני אספן כפייתי. גם היום אני כותב, אבל בעיקר ממיין ומוסר את החומר. דאגתי העיקרית היא למסור שולחן נקי וחדרים נקיים. אחרת זה ילך לזבל".

לרגל מסירת הארכיון, הספרייה הלאומית תקיים מחר (רביעי) בשעה 20:30 את "מדן ועד ירושלים", ערב מחווה שבו יבוצעו שירים ופזמונים שכתב ותרגם אלמגור – "מגדלור", "ונצואלה", "ליושינקה", "חיימקה שלי", "שומר החומות", "טווי את הצמר" - ולצדם קטעים ופזמונים מתוך מחזות מקוריים שכתב או מכאלו שתרגם. לצד כאלפיים שירים שכתב, אלמגור חיבר מחזות מקוריים ועיבד ותרגם לעברית כמאה מחזות, בהם "קומדיה של טעויות", "כטוב בעיניכם" ו"חלום ליל קיץ" של שייקספיר, "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר, "קן הקוקייה" מאת דייל וסרמן ומחזות זמר כמו "גברתי הנאווה", "כנר על הגג" ו"ברנשים וחתיכות".

פתאום דפיקה בדלת

אלמגור חוקר את הזמר העברי ואת הספרות העברית בימי הביניים ובעת החדשה, בעל תואר שלישי מאוניברסיטת קליפורניה ושלושה תוארי דוקטור לשם כבוד, חתן שלושה פרסים למפעל חיים - בזמר ובתיאטרון העברי – וזו רק רשימה חלקית. הכל התחיל בחלום של הילד הרחובותי הצעיר שתהיה לו מכונת כתיבה בבעלותו.

"ההורים אמרו: 'נקנה לך, אבל תצטרך להרוויח את הכסף'", הוא מספר. "קנו לי מכונת כתיבה רמינגטון ותליתי מודעות על העצים בסביבה. המשורר ש. שלום דפק בדלת ואמר שהוא רוצה לכתוב רומן. הוא גר ארבעה רחובות מאיתנו. בכל בוקר במשך הקיץ הייתי בא אליו, יושב עם המכונה הקטנה שלי, והוא, איש קטן וקירח, היה הולך בחדר, הלוך ושוב בחלוק, עם יד על המצח, והכתיב לי קטעים אירוטיים מאוד שהביכו אותי מאוד. בחדר הסמוך צרצרו בכינור כי אשתו הייתה מורה לכינור. בסוף הקיץ גמרנו את הרומן. אבא שלי שאל איפה הכסף והלך אליו, וש. שלום אמר: 'כסף? הילד צריך להיות גאה בזה שהוא עזר למשורר לכתוב את הרומן של ש. שלום, 'הנר לא כבה''. הנר שלי כבה ברומן הזה, אז לא הייתה לי ברירה ופניתי לתחנה לחקר החקלאות ברחובות. שם היו המון חוקרים ענקיים, ואני לקחתי על עצמי להדפיס להם. בכל בוקר הייתי בא והיו נותנים לי מאמרים על תמותת העופות, על חמיצות הקרקע, סטטיסטיקות משעממות עד מוות וככה הרווחתי את המכונה. אמרתי: 'את המכונה קניתי בכספי'".

כשהיה בן 12 שלח שני סיפורים לתחרות הנובלה הבלשית של עיתון "עולם הבלש" בעריכת אליעזר כרמי. על האחד חתם בשם דן ועל השני בשם שמואל ובפתק שהצמיד להם כתב: "אני מצרף בזה סיפור שלי וכן סיפור של אחי התאום, שמואל".

כרמי שיגר בחזרה את התגובה הבאה: "שמואל היקר, סיפורך נמצא ראוי להיכלל בין עשר הנובלות הבלשיות הטובות ביותר שקיבלנו. ניכר שיש לך כישרון כתיבה. אנא מסור לאחיך דן שהסיפור שלו אינו טוב מספיק, ומוטב שיחפש לו עיסוקים מסוג אחר". והשאר היסטוריה.

אליעזר כרמי, 1986. ראובן קסטרו אליעזר כרמי, 1986. ראובן קסטרו

עוד לפני כן, כשהיה בן 7, הופיע שמו בדפוס. "אני מטייל במגרש הריק ליד הבית שלנו ברחוב ש. בן ציון, מחכה להורים. במגרש הזה היה עוד מקלט ממלחמת העולם השנייה. תמיד הזהירו אותנו: אל תתקרבו למקלט כי הוא עומד להתמוטט. אני רואה תלולית של עפר בפתח המקלט וממנה מבצבץ קנה של אקדח אמיתי, חלוד, מזמן הטורקים. נבהלתי מאוד. בעיתונות תמיד פורסמו תמונות של אסירים מכלא עכו שנאסרו בגלל אחזקת נשק. נבהלתי נורא. פחדתי שיתפסו אותי עכשיו, ילד בן 7, מחזיק אקדח אמיתי. ראיתי את עצמי הולך בשורה עם מפקדי ההגנה העצורים. הבית שגבל במגרש הזה היה של הגננת שלי, אסתר הקטנה, שהייתה גם אמו של חברי אברהמל'ה, שעליו כתבתי את השיר 'אברהמל'ה מלמד'. כמה שהיא הייתה קטנה, בעלה היה איש גבוה מאוד.

"רצתי לשם וסיפרתי לו מתנשף שמצאתי אקדח אמיתי. הוא התקשה להאמין, בא לבדוק איתי, תפס אותי בכף ידו הגדולה וניגש איתי לתחנת המשטרה, שהייתה מאה מטר מעבר לכביש. במשטרה יושב סמל ערבי. 'הילד מצא אקדח', הוא אומר לסמל הערבי, שמצלצל בפעמון והשוטרים מתחילים לעלות ולרדת במדרגות. מהומה שלמה. בסופו של דבר יורד מפקד תחנת המשטרה הבריטית, שהיה אימת הדרום, עם עוד שוטרים. הם מבקשים ממני להוביל אותם למקום.

"מתחילה תהלוכה נדירה ברחובות: בראשה צועד ילד קטון בן 7, אחריו רב"ט יהודי גבוה, אחריו אבא של אברהמל'ה, עוד יותר גבוה, אחריו מפקד המשטרה הבריטית, גוץ וקטן. אנחנו מגיעים, אני מצביע על קת האקדח. כולם זזים לאחור כדי לא להתפוצץ ומשאירים אותי, מקריבים אותי, הילד. אני לוקח את האקדח באצבעות רועדות ורואה שהוא קצת התפורר, כולם זזים אחורנית. נציג המשטרה הבריטית מבקש שאחזור איתם לתחנה. התהלוכה חוזרת לתחנה, ואז אומרים לי: שב כאן על הספסל, ליד היומנאי. התחילו כבר להגיע מנס ציונה, לראות את הסנסציה. יורד היומנאי היהודי ואומר שמפקד המשטרה רוצה להודות לי על זה שהייתי אזרח נאמן.

"אני חוזר הביתה ולמחרת בבוקר, בעמוד הרביעי והאחרון של עיתון דבר, במדור פלילים, כתוב: 'מעשה מופת. דן אלבינגר (השגיאה במקור. צריך להיות: דן אלבלינגר – כס"ו) בן ה־7 מרחובות מצא אקדח ומסר אותו לתחנת המשטרה'. למחרת בבוקר אני הולך לבית הספר. אני מסתובב בחצר הגדולה וניגש אלי הילד הגדול המבהיל של כיתה ח'. 'בוא איתי', הוא אומר. לא היה אפשר לסרב לו. החצר ריקה, ואני מחפש מישהו שיציל אותי. כשאני מגיע, אני רואה עוד ארבעה בריונים מכיתה ח'. אחד אומר לי: 'אתה בוגד שבגד בעם ומסר נשק למשטרה הבריטית?' קפאתי. אמרתי: 'לא אני, זה אבא של אברהמל'ה'. 'אנחנו בית הדין הגבוה של ההגנה', הוא אומר לי, 'ואנחנו דנים אותך למוות בתלייה על בגידה במולדת'.

"בינתיים הוא מראה לי שעל ענף של עץ האיקליפטוס הם הכינו לולאה מוכנה לתלייה. 'מה בקשתך האחרונה?', הוא שואל, ואני לוקח אותם ברצינות איומה. 'בקשתי האחרונה היא שאחרי שאתם עושים לי את זה, תיקחו את תיק האוכל הזה ותיתנו לאמא שלי. תגידו לה שאהבתי אותה מאוד'. אחד מהם ניגש, קושר לי בד על העיניים, מושכים אותי, אני אומר 'שמע ישראל, שמע ישראל', שזה מה שאני יודע לומר, ואחד הילדים אומר: 'אני לא יודע איך מסדרים קשר לולאה'. נוצרת מהומה. סוף־סוף מצלצל הפעמון להיכנס לכיתות. הם אומרים לי: 'לא נתלה אותך עכשיו, אבל אנחנו שומרים את הזכות לתלות אותך בהפסקה הבאה'. הייתי נרעש והמום. כל הזמן הרי היו תליות של אנשי מחתרת. חזרתי הביתה נרעש כולי". לא מזמן סיפר את הסיפור הזה בדיוק בכנס בוגרי בית ספרו ברחובות. "ניגשו אלי שניים מאותם ילדים. הם אמרו לי: 'תדע לך שאם הייתי יודע להכין לולאה, היית נתלה'. מה אני מזהה בסיפור הזה? פאניקה, היסטריה. עד היום אני מספר את זה בחלחלה, כמו הרבה מאוד סיפורים מתש"ח".

צדקת הדרך

ממרומי גילו וניסיונו, האיש השמח הזה מוטרד. "יש לי דמעות בעיניים מן הדברים. איך אפשר להיות מרוצה? כולנו נחרדים. מה שקרה אז זה כלום לעומת מה שקורה היום. המצב הפוליטי, הרמה של השיח. בעבר האמנו בצדקת הדרך, חשבנו שאנחנו בונים חברת מופת. לא נתנו למעפילים לעלות לארץ, הפגנו כי האמנו שאנחנו בידיים טובות של ההנהגה הציונית. לא היו השמצות איומות כמו היום. מדכדך לראות מה קורה. הנה, ברגע שסיימתי לספר לך את הסיפור הזה, אמרתי לעצמי מי יודע מה יקרה לי בעקבות הכתבה התמימה הזאת והציטוט שלי".

הוא למוד ניסיון. במלאת שנה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה עלה לבמה בעצרת גדולה בכיכר מלכי ישראל והקריא את השיר "אנחנו יורים גם בילדים", שהתפרסם בגיליון של השבועון "העולם הזה". באותו שבוע המתינו לו במזכירה האלקטרונית הודעות שבישרו על מותו הקרב. ימים ספורים לאחר מכן חזר עם רעייתו אלה לביתם וגילה כי האוטו בסככת החניה בוער וכי האש מלחכת את גג הבית. חקירת המשטרה העלתה כי השריפה נגרמה מבקבוק תבערה שהשליך ארגון הסיקריקים, שיצר שורה של שריפות בבתיהם של מי שהגדירו "שמאלנים מסוכנים".

אלמגור היה הראשון, אחריו הגיע תורם של יוסי שריד, יעל דיין ואחרים. "הם ניסו להטיל את חיתתם על כל מי שיעז להשמיע מילה על המתרחש בשטחים. בכל יום שישי תהינו למי ישרפו ומה. כשאבי נפטר, לשון אחת ההודעות הייתה: 'אבא שלך נקבר הבוקר, בקרוב בנותיך יקברו גם אותך'. פעם עמדו לתלות אותי, פעם לפוצץ את הבית. היום על כל צפצוף ומצמוץ מיד יש איום ופחדים".

רק השבוע, בדרכו להופעה בטבעון, כתב את המילים האלה: "שרה שרה שיר שמח/ שיר שמח, בלי "אוי ויי"/ ולכן יש לה, לשרה/ גם 'בי־איי' וגם 'אם־איי'/ מירי שרה שיר צורח/ עוד תלונה ועוד תלונה/ מצדיקה שהיא עדיין/ המלכה של הצ'כונה".

ומה בנימה אופטימית?
"אני מתקשה להאמין שבחיי אזכה לראות שינוי הומני. אני עוקב בחיוך עצוב אחרי מה שקורה כאן. אם יחשבו שאני דוגמנית שמבטאת את דעותיה זה מסוכן, אבל לעת עתה לא ייבהלו ממני. זה רק יישמע כמו אריה זקן מקונן".