"חברת נעורי": כך כותבים סיפור קצר

ידוע שהספרות, בכל מופעיה, מספרת אותו סיפור יחיד על התנהגות אנושית במרחב. השאלה היא איך מספרים אותו. אליס מונרו מספרת את הסיפור הזה לפרטיו המסוימים ועם זאת האוניברסליים, בלי רגשנות יתר, או הרהורים עודפים וסיומים אכסיומטיים. גם אם יש גופה בסיפור ("טוב וחסד"), מונרו לא מחוללת דרמה סביבה. הגופה היא חלק מהמארג הסיפורי, מהתרחשות קרתנית על סיפון מעבורת בין סקוטלנד לסקנדינביה. וגם אם אשת–איש אהובה חושקת בגבר אחר, זה קורה לא כעיקר הסיפור. זה קורה מתוך מצע חיים מסוים, שמונרו ממחישה כאילו נקלעה לעיצומו ומשכה את הקורא איתה, פנימה. היא שם, בעיירה הקנדית, לעתים בנימה אירונית דקה ובהומור רומזני, עם מי שעזב ומי שנשאר בבית הוריו. היא אינה מתאמצת לומר על דמות מסוימת: היא אומללה כי היא רווקה זקנה, או כי בעלה התגלה כביגמיסט. הקביעה החד–משמעית רחוקה מהסיפור שלה, בהיותה זרה להתנהגות האנושית הגחמנית. האומללות, כמו הפתטיות, המרירות והעמדת הפנים, האלימות הכבושה והמתפרצת, הכל משתנה ומתהווה תוך כדי הסיפור של אליס מונרו בלי להכריז על עצמו. זאת גדולתה, ואין לי כוונה להפסיק להצביע עליה, כל עוד אורטל אריכה תוסיף לתרגם אותה.

קולו מוסיף לדבר אלינו. כאזרחים בעלי מחשבה עצמאית ורצון חיים מחובתנו להאזין לו וללכת עם דבריו האחרונים עד שיקומו ויהיו בממש. משפחתו של עמוס עוז ז"ל הוציאה לאור בכתר ספרון המכיל את הרצאתו האחרונה של הסופר, שנשא באוניברסיטת ת"א ביוני 2018. הגרסה המודפסת נותנת תוקף חריף לצוואה הפוליטית–קיומית של עוז. "שֹפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך - כן, לאויב שלך - את המלים הפשוטות: ‘כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו'". אם לא יהיו כאן שתי מדינות, אומר הסופר, יהיה רע מאוד. הוא מפרט את הרע, הנשמע הגיוני כנקישה חדה בדלת. "מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים (...) למשל, לחלק את הארץ הזאת לשתי מדינות. מי יהיה האיש שישכנע את הישראלים היהודים לעשות דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות אותו?". ("כל החשבון עוד לא נגמר, ההרצאה האחרונה", 40 עמ')