אני מקווה שיש בינינו מי שזוכרים שכדי לכתוב סיפור דרוש כישרון מולד לאמנות הכתיבה. נוכח התעשייה המשגשגת של הוצאה לאור לכל נקש–מקלדת שמוכן לשלם, יש צורך לשוב ולהדגיש: אפשר ללמוד בסדנאות מיני טכניקות, אבל בית הספר הטוב ביותר לכתיבה יוצרת, ובמיוחד לכתיבת סיפורים קצרים, נמצא ביצירותיהם של סופרים שאולי כלל לא למדו כתיבה יוצרת. הכוונה לסופרים אחדים, ברובם אמריקאים, שכתיבתם נבראה איתם, שהיא בטבע שלהם ובתוך ידיעתם הברורה, שזה מה שעליהם לעשות: לכתוב סיפור.
אליס מונרו הקנדית היא בית ספר לכתיבה יוצרת. ההספק שלה פנומנלי, גם אם נספור מולו את שנות חייה (היא נולדה ב–1931). הוצאת מחברות לספרות שוקדת על חשיפת סיפורי מונרו ללא לאות. המתרגמת הנאמנה שלה, אורטל אריכה, כמו רקומה בכלי הדם של הטקסט המקורי. התרגום שלה בורא צירופים עבריים בהשראת סגנון מונרו, עד כי דומה שזוכת הנובל (2013) כתבה את סיפוריה מראשיתם בעברית.
"ג'ורג'יה נרשמה פעם לחוג לכתיבה יוצרת, והמנחה אמר לה: (...) הרבה יותר מדי דברים קורים בעת ובעונה אחת; וגם יותר מדי אנשים. תחשבי, הוא אמר לה, מה הדבר הכי חשוב? לְמה את רוצה שנשים לב? תחשבי. (...) המנחה אמר שהיא מצפה ליותר מדי מעצמה ומהתהליך, ושהיא מתישה אותו. החוג לא היה מיותר לגמרי, כי בסופו של דבר ג'ורג'יה והמנחה עברו לגור יחד" ("אחרת").
מונרו מעוררת התפעלות בסיפור הבודד שבהצטברותו יוצר קובץ על מקום רוחש חיים, שנפשות אנושיות מתנועעות בו. קשה לתחום את נקודת ההתחלה של הסיפור, כי הגברת הזאת אינה מצייתת לכללי התחלה, אמצע וסוף. לא כללים תשאבו מסיפוריה, אלא השראה והיתר. היתר לכתוב לפי זרימת הסיפור בערוצו. מכאן עולה תחושת הטבעיות ביצירת מונרו, כאילו משכה אותה מן האדמה, אדמה קנדית, בדרך כלל. אדמת סְפַר, המכילה תקופות היסטוריות שונות של התפתחות המדינה הענקית. חלוצים סקוטים עיקשים, קנאים דתיים ותמהוני רחוב, יזמים שידעו לנצל את אוצרות הטבע, בתי חווה פזורים שאוחדו למפעל חקלאי ממוכן, רחוב שדוף עם מכולת ובית דואר, שהפך לעיירה מודרנית, שכל בתיה חדשים ואין בה זכר לעבר, אך כעבור שני עשורים סגנון הרטרו מחזיר לבתים מאפייני עבר. מונרו היא ארכיטקטית מעולה בהצבת המקום שהיא מתארת, בין אם מדובר במטבח קטן, או מכרה מלח מתועש. גם לדמויות שלה יש ארכיטקטורה ברורה. לבושן, גון עורן, נגינת הקול כשהן מדברות, אופן שתיקתן. פלח טקסט נוסח מונרו מכיל מבחר סימני חיים ברורים, והוא מעשה אמנותי מעורר.
מישהי אמרה לי שהסיפור של מונרו משעמם כי לא קורה בו כלום, או שהוא נגמר בלא–כלום. אבל הכל קורה בסיפור שלה, החיים קורים בתוכו! ואם יש תחושה שהסיפור שלה לא נגמר, זה בדיוק מה שהיא מבקשת להעביר לקורא, שהסיפור לעולם אינו נגמר, הוא תמיד חלק מרצף, קטוע מתוך אמצע רוטט של התרחשות אותנטית. מיותר לחפש צייתנות לכללי הסדנה אצל מונרו, עדיף לספוג בתודה את האמת הספרותית העזה הנובעת מכתיבתה.
ידוע שהספרות, בכל מופעיה, מספרת אותו סיפור יחיד על התנהגות אנושית במרחב. השאלה היא איך מספרים אותו. אליס מונרו מספרת את הסיפור הזה לפרטיו המסוימים ועם זאת האוניברסליים, בלי רגשנות יתר, או הרהורים עודפים וסיומים אכסיומטיים. גם אם יש גופה בסיפור ("טוב וחסד"), מונרו לא מחוללת דרמה סביבה. הגופה היא חלק מהמארג הסיפורי, מהתרחשות קרתנית על סיפון מעבורת בין סקוטלנד לסקנדינביה. וגם אם אשת–איש אהובה חושקת בגבר אחר, זה קורה לא כעיקר הסיפור. זה קורה מתוך מצע חיים מסוים, שמונרו ממחישה כאילו נקלעה לעיצומו ומשכה את הקורא איתה, פנימה. היא שם, בעיירה הקנדית, לעתים בנימה אירונית דקה ובהומור רומזני, עם מי שעזב ומי שנשאר בבית הוריו. היא אינה מתאמצת לומר על דמות מסוימת: היא אומללה כי היא רווקה זקנה, או כי בעלה התגלה כביגמיסט. הקביעה החד–משמעית רחוקה מהסיפור שלה, בהיותה זרה להתנהגות האנושית הגחמנית. האומללות, כמו הפתטיות, המרירות והעמדת הפנים, האלימות הכבושה והמתפרצת, הכל משתנה ומתהווה תוך כדי הסיפור של אליס מונרו בלי להכריז על עצמו. זאת גדולתה, ואין לי כוונה להפסיק להצביע עליה, כל עוד אורטל אריכה תוסיף לתרגם אותה.
הקשיבו לו
קולו מוסיף לדבר אלינו. כאזרחים בעלי מחשבה עצמאית ורצון חיים מחובתנו להאזין לו וללכת עם דבריו האחרונים עד שיקומו ויהיו בממש. משפחתו של עמוס עוז ז"ל הוציאה לאור בכתר ספרון המכיל את הרצאתו האחרונה של הסופר, שנשא באוניברסיטת ת"א ביוני 2018. הגרסה המודפסת נותנת תוקף חריף לצוואה הפוליטית–קיומית של עוז. "שֹפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך - כן, לאויב שלך - את המלים הפשוטות: ‘כואב לך. אני יודע. גם לי כואב. בוא נחפש משהו'". אם לא יהיו כאן שתי מדינות, אומר הסופר, יהיה רע מאוד. הוא מפרט את הרע, הנשמע הגיוני כנקישה חדה בדלת. "מנהיגות זה להגיד לבני אדם דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות, אבל לא רוצים (...) למשל, לחלק את הארץ הזאת לשתי מדינות. מי יהיה האיש שישכנע את הישראלים היהודים לעשות דבר שעמוק בליבם הם יודעים שצריך לעשות אותו?". ("כל החשבון עוד לא נגמר, ההרצאה האחרונה", 40 עמ')