מספרי דויד גרוסמן עולה הערכה עמוקה לנשים, לכוחות הנפש שלהן, למורכבותן, לטוטאליות שבהתמסרותן. בספרו החדש הוא בורא נציגות לשלושה דורות נשיים - סבתא, אם ובת - ומעניק להן את הגאֵי הסיפור. וֶרָה, נינה וגילי ניחנו שלושתן בכוחות הֵינע חריגים. כל אחת בדרכה היא דמות מיתולוגית המתנשאת מעל היומיום. גילי, המתקרבת לאמצע חייה, היא המספרת שאינה אובייקטיבית, ועם זאת היא יודעת מעט יותר מכפי שכל האחרים יודעים על עצמם. משפחת הנשים הזאת אינה שגרתית, היא קרועה ושותתת דם–געגועים וחסך נורא.

הן נושאות עמן צער אינסוף, שכול ויתמות. כל דור הנחיל לדור הבא טרגדיה שהתעצמה וקיבעה מבנים של אופי ואופני התנהגות, שאינם מיטיבים עם בעליהם. כל אחת מן הנשים מתמודדת עם משא הכאב באופן שונה, אך כולן מפגינות עוצמות כבירות, על–אנושיות. וֶרָה, הסבתא קטנת הגוף וגדולת הרוח, איבדה את בעלה ואהובה היחיד לשלטון הרודן טיטו ביוגוסלביה. היא מקריבה את כל היקר לה כדי לשמור על טוהר שמו של אהובה הסרבי. בתה, נינה, נושאת בנפשה את פצע הנטישה של אמה, וכופלת את המעשה בנטישת בתה שלה, גילי. שלושתן נוסעות עם רפאל, בעלה של נינה ואביה של גילי, לאי גוֹלִי אוֹטוֹק שמול חופי קרואטיה, אי העונשין שבו סבלה ורה עינויים קשים. ההפלגה אל האי, הלילה הסוער שארבעתם יעבירו באחת מחורבות המחנה, משככים מעט את הכאבים האישיים. כשהבוקר עולה נדמה שמן השברים תצמח משפחה בריאה יותר.

גרוסמן בחר בסגנון הגשה פסקני ודרמטי, על גבול הפאתוס הרגשני. זהו סגנונה של גילי, בת הזמן הציני, השואפת לערוך סרט קולנוע מכל מה שאביה, קולנוען מובס, מצלם בראיונות המשפחתיים. הנשים אומרות זו לזו דברים אכזריים, חותכים. סילוק החשבונות האישיים מתועד למען איזה עתיד שבו הכל עלול להישכח. שיחות קשות משחזרות עבר קשה ובונות עתיד לא ברור. ההחלטות של גרוסמן לגבי אופן הגשת הסיפור מעלות הרהורים על תחושת סוף, כאילו הזמן לחשיפת האמת מתקצר ויש למהר ולעלות עד קצה צוק העינויים שבאי הזוועה כדי לנקות את הבור הרגשי האפל שכל אחת נושאת בתוכה.

הבהילות הזאת יוצרת מעמדים מלודרמטיים, כמו בריחותיה המוזרות של נינה לקצווי עולם או לתוך לילה סוער. "ממשיכה את השושלת הדפוקה", אומרת נינה לבתה, בטרמינל, לפני הטיסה לאירופה, כשהיא מנחשת את הריונה. וגילי צועקת: "אבל אני לא בהריון, אומרים לך!". המספרת מתעתדת לשלח מעליה את אהובה המסור בשל התחושה המרה שלא תוכל להתנהג כאמא. הרי שני דורות לפניה אמהות הפקירו את ילדיהן לטיפולם של אחרים.

דמויות הגברים בספר מוארות לחלוטין באור יקרות. טוביה, בעלה השני של ורה, וגם בנו רפאל, ואף מאיר, בן זוגה של גילי, שלושתם סופגים ברוך את כל הקשיים הרגשיים שנשותיהם משיתות עליהם. הם נדמים לספוגים ענקיים, רחבי לב, סבלנים וסובלניים, נכונים לכל מבחן. אהבתם לא מתכרסמת כהוא זה, רק גדלה. גרוסמן ביסס את דמותה וסיפורה של ורה על חייה של ידידתו אווה פאניץ' נהיר, אך הסיפור שלו התעצם לממדים של דרמה גדולה מהחיים. כך, הנשים והגברים, ומה שאמרו ועשו, נדמים כלקוחים ממיתוס יהודי–ישראלי–אירופי, ששורשיו באדמת הקיבוץ וצמרתו הפלאית על צוק אכזרי בים האדריאטי.

"הכול מכוער כמו שאלימות מכוערת", מדווחת גילי (ממקלדת גרוסמן), כשהמשפחה נוחתת על האי הנטוש, שבו תמצא את גאולתה. מחומרים כואבים בנה הסופר את הסיפור המיוסר, ועל יסודות של אמונה בתיקון הביא אותו כל הדרך אל עתיד של שיקום. המחיר: שכחת העבר הדווי שאך–זה עלה אל הדפים.

"אִתי החיים מֵשחק הרבה", דויד גרוסמן, הספריה החדשה, 273 עמ'

***

לא למלחמה

אחרי הבחירות הגורליות האלה, לפני הפסח, לפני יום הזיכרון לשואה, לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, לפני יום העצמאות למדינת ישראל, זה הספר שראוי לקרוא. הוא כתוב בפשטות, הוא קולח, הוא מעניין, הוא ברור, הוא מעיק בלי לתבוע השתתפות בצער. הוא מצווה בדממה: לא עוד מלחמה.

רות שפירא, אלמנת צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים, סתיו 1973, נטלה על עצמה משימה לא מובנת מאליה. הנטייה האנושית הטבעית היא להתרחק מכל מה שמכאיב, אך שפירא, ילידת פינלנד, עיתונאית בעבר ומתרגמת ספרות משפות סקנדיביות, איתרה במכוון את מי שפרשו לפניה את חוויית האסון. הכותבת עצמה לא דיברה על אלמנותה במשך יותר מ־40 שנה. "'אנחנו מחבקים את משפחת השכול', מצהירים פוליטיקאים ועסקנים למיניהם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ואיתם כל ‘עם ישראל', אבל ביומיום חלק גדול מאותו ‘עם ישראל', שדבר האובדן ידוע לו - עובר לצד השני של הרחוב". בפרק האחרון היא מספרת על אובדן בעלה יגאל, בלי צנזורה מייפּה: "סרן יגאל שפירא נהרג כמה שעות אחרי הפסקת האש בקרב המיותר על העיר סואץ (...) הפיקוד העליון רצה תמונת ניצחון בסיום המלחמה. הגחמה הזאת הסתיימה בכישלון גדול לצה"ל ובאבידות כבדות של כ–80 הרוגים ו–120 פצועים".

"בקולן, נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות", רות שפירא. יח"צ "בקולן, נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות", רות שפירא. יח"צ

הספר אינו יוצא בהכרזות אנטי־מלחמתיות, או פוליטיות, אך הצעקה האנטי–מלחמתית העולה ממנו רמה וחדה. כל מלחמה שהיא מותירה משפחות מרוסקות. 28 הסיפורים האישיים המובאים כאן חושפים נשים חזקות שנאבקות על החיים והנורמליות. בדרכן אל החיים מתוך ההריסות אין שום קדושה. אם עולה מסר חזק ושפוי מסך כל הסיפורים, הוא מתרחק מאוד מקידוש מותם של הנופלים. החל ממלחמת השחרור ועד מלחמות לבנון, כל מי שמופיעה בספר סובלת בדרכה, ופותרת את יומה בסגנונה. שפירא אימצה תינוקת וייטנאמית אחרי שנים רבות של לבדיות. אלמנה אחרת יזמה חוקים לטובת אלמנות צה"ל. אלמנות אחרות נישאו והקימו משפחות חדשות. ומי שהתייתמה לפני שנולדה נושאת בנפשה פצע פתוח לכל החיים. שפירא לא ראיינה אמהות שכולות דווקא מפאת גודל אסונן, שאין לעמוד בפניו ואין לו ניחומים.

"בקולן, נשים בישראל בצל אובדן ומלחמות", רות שפירא, ידיעות ספרים, 238 עמ'