נניח שסיימנו לשפוך את חמתנו על הגויים ולמלא את כרסנו בקמח מצה בגרסות מגוונות, שכולן מכאיבות בסופו של חג. נניח שהילדים נרדמו אפסי השתוללות מתחת לשולחן ועל הספה החדשה כשלחייהם המחוצות אל הכריות מרוחות בנוטלה. עכשיו מה? לא נותר לנו אלא לקחת את הכוס החמישית אל פינה מבודדת ולפתוח ספר. כלומר, לקרוא דבר–מה שאינו קשור לפרעה, או לתפיסה המגוחכת שהוא בחר דווקא בנו להיות אור לגויים, אלה ששפכנו עליהם את חמתנו.

זה הרגע לקרוא ספר חיצוני לחלוטין. איזו סאטירה עולמית נעדרת כל קדושה, המשך סיפורו של הזקן בן המאה, או מיתולוגיה של ארצות מושלגות המדברת על אלים רבים, לא כולם בוגרים בהתנהגותם. ואולי זה הרגע לקרוא תרגום חדש של נובלה רוסית מאת טורגנייב, על "אהבה ראשונה". ואחרי נמנום מרענן להעמיק באחת המסות מתוך "כל המסות" של דן צלקה. ולדלג ממנו אל רומן סקוטי קליל ומפתה ששמו "חנות ספרים על גלגלים".

הבה נציץ בכותרת מתאבנת של ספר שנכתב בידי גארי שטיינגרט, רוסי שעלה לאמריקה, ונכנס שם לרשימת "גרנטה", תואר שלא היה נופל בחלקו אילו התעקש לזכות בחבילת קליטה ישראלית הכוללת לימוד שפה יוצאת דופן, אם כי קדושה. מזל שהמימונה מקנה לחובבי הספר עוד יום לקריאה, אחרת לא היינו מספיקים להגיע לרומן החדש של יוחאי אופנהיימר. בהיותו איש אקדמיה נהג בחוכמה וקרא לספרו "מועד ב'". להלן:

"הזקן בן המאה ואחת שחשב שהוא חושב יותר מדי", יונס יונסון, משוודית: רות שפירא, כתר, 409 עמ'

בעמוד 191 אני עדיין סבורה שזה הספר המתאים ביותר לישראלי שאינו מרוצה מתוצאות הבחירות, וגם למי שממש מרוצה מהעובדה שרק ביבי ממשיך איתנו אל האופק הזוהר. אף על פי שהזקן הפרוע נהיה ממש אנרכיסט זחוח החל ביום הולדתו המאה ואחת, בחסות הממציא השוודי שלו, יונסון ההוא, יליד 1961, הוא יצחיק גם את מי שלא מקל ראש בראשי ממשלה. הסופר משתולל בהנאה על פני יבשות אחדות, והופך את מנהיגי העולם המגלומנים למריונטות מטופשות. כך, גם נתניהו הנצחי שלנו זוכה לאזכורים בספר עולמי, ממש באותה דרגת חשיבות המוענקת כאן לקים ג'ונג–און, לפוטין ולטראמפ. סאטירה אינטרנציונלית משעשעת ועדכנית, השבה ומוכיחה שלזקנים שוודיים אין ממה לפחד. מה כבר יכול לקרות? הם ישוטו בלב האוקיינוס בסל חבלים ששרד כדור פורח שחדל לעוף? ספינה צפון קוריאנית נושאת מטען אורניום תמשה אותם מן המים היישר לזרועות מנהיג קוריאה הצפונית האינפנטיל המשוגע? מה כבר יכול לקרות? "הכול יהיה בסדר", חוזר ואומר אלן הזקן לידידו יוליוס, ילד מודאג בן כמעט 70.

"מיתולוגיה נורדית", ניל גיימן, מאנגלית: תומר בן אהרון, הכורסא, 252 עמ'

"איבדנו הרבה כל כך", כותב ניל גיימן, אנגלי יליד 1960, שעשה קריירה ספרותית בארצות הברית. הוא מתכוון למכלול הסיפורים הקדומים של ארצות הצפון. מגיל 7 התעניין במיתולוגיה הנורדית, ובאסופה שלפנינו הוא מגיש ביראת כבוד רק מעט ממנה, מפני שהנצרות ושאר הדתות והזמן המאכּל העלימו רבים מן האלים והאלות עם סיפוריהם. "המיתוסים הנורדיים הם סיפורים השייכים למקום קר, עם לילות חורף ארוכים וימי קיץ אין–סופיים. אלה מיתוסים של עם שאינו בוטח לגמרי באליו, ואפילו לא מחבב אותם, אבל מכבד אותם וירא מפניהם". אם תרצו, אפשר להתחיל בסיפור על באר החוכמה השוכנת בארץ הענקים, אצל מימיר, שומר הזיכרון. כשהיה עץ העולם צעיר הוא שתה ממנה מדי יום. כשביקש אודין לגימה אחת ממי הבאר, תבע מימיר את מחירה: עין של אודין במי הבאר. "תן לי סכין", אמר אודין הנחוש לשתות חוכמה. בסופם של הסיפורים תתרחש מלחמת עולמות שתשמיד את כל היריבים. הכל ייחרב, ייוותרו רק בדלי סיפורים שצמחו בשממה קפואה, לאור הזוהר הצפוני.

"מועד ב'", יוחאי אופנהיימר, ידיעות ספרים, 310 עמ'

ספר שאני מתכוונת לקרוא, כי סגנונו של אופנהיימר הוא כסכין חדה היורדת ברכות אל תוך בשר הסיפור. והסיפור - ישראלי, נקי, מוותר על ההקלות הנחוצות כדי לנחמד סיפור, או כדי להפעיל אותו כאביזר מרגש. על גב הכריכה כתוב ש"שטחה של אוניברסיטת תל אביב מיועד להפוך לשדה קידוחי נפט". כאילו לקניית השכלה כבר אין ערך מספק. "רק מרצה אחד עקשן מנסה לעצור את פינוי הקמפוס". בינתיים הוא נאלץ לעבוד בקרוואן, כשרעש השינויים שבחוץ הורס את ימיו ומי שמעליו מגיב לתלונתו: "תפסיק לחנטרש". שפת הדיבור המקומי מרצפת את העמודים שכבר קראתי, כאבני מדרכות מחודשות, אך סדוקות כחיים בארצנו.

עוד ספרים יספיקו לבריחה ממפעל הרעש המכונה יום העצמאות, ולחופשת הרגלים הקדומה של שבועות: "תודעתו של זנו", מאת איטאלו סבבו. תרגום חדש של יצירה מכוננת מאת הסופר היהודי מטרייסט; "והגעגועים סגורים בי", מחקר מעמיק של נילי גולד בשיריו הראשונים של יהודה עמיחי, על פי מאה מכתבי אהבה שכתב. וספר אחד פתוח, נועז, מלא חיים וחוכמה וזיקנה ומציאות לא חומלת: יותם ראובני, "בעיר ההגירה". לא, לא הריגה, כפי שנקבע בזיכרוננו הקולקטיבי. הגירה. באשדוד. ראובני גר שם. אני גרה לא רחוק. נוסעת לשם למכון הרנטגן. יושבת בתור עם אנשים שהגיעו מרוסיה וממרוקו ומאתיופיה ומצרפת. אין לנו הרבה מן המשותף חוץ משברי שפה וקוצר רוח.