אחר צהריים אחד לפני שנים ישבתי מחוץ לחדר שניתן לי למשך השבוע מול חומות ירושלים ועקבתי אחרי להקה של סיסים שחוצה את הוואדי במבנה מרהיב של התכנסות ונסיקה, והתפזרות תוך צניחה שמוטת כנפיים, וכמו תמיד באותם רגעים שאותם הקדשתי למחשבות על הטבע, תהיתי באיזה אופן טבועה בראש הזעיר שלהם תוכנת הווייז שמחזירה אותם הביתה. אני זוכרת שהסבירו לי שנדידה של להקות ציפורים מתרחשת לאורך נתיבים קבועים ולאורך רצועות גיאוגרפיות צרות, שהחזרה עליהם שנה אחר שנה במשך 60 מיליון שנה, צורבת במוחן מפות ניווט. "הם מתכנסים בנהר בסוף החורף כדרכם מקדמת דנא, מכסים כליל את האדמות הרטובות. באור הזה עדיין דבק בהם משהוא לטאתי: היצורים המעופפים העתיקים ביותר על פני כדור הארץ, מרחק צעד מהוסס אחד מהפטרודקטילים. כשיורדת החשיכה באמת, זהו שוב עולם למתחילים, אותו ערב כמו ביום ההוא לפני שישים מליון שנה שבו התחילה הנדידה".

ככה מתאר הסופר ריצ'ארד פאוארס, חתן פרס פוליצר, את להקת עגורי הסנדהיל מתבייתים על נהר בנברסקה, מסמנים את נתיב התעופה המרכזי, עולים ובאים מניו מקסיקו ומטקסס, משחזרים נתיב נדידה שנקבע לפני מאות שנים, וכל אחד מהעגורים זוכר את כברת הדרך שנותרה לו, עד הבית. "יוצר ההדים", ספרו זוכה פרס הספר הלאומי בארצות הברית, עוקב אחר מסע הנדודים השנתי של להקת העגורים, שהתכנסותם באתר הנחיתה שלהם על נהר הפלאט נחשבת לאחד ממראות הטבע המרהיבים בעולם כולו. אבל לניווט חזרה הביתה יש כמובן משמעות נוספת. כמו בסיפור נדידת עם ישראל במדבר במשך 40 שנה, וכמו גם בסיפורים אחרים, לשיבה הביתה יש כמה משמעויות: מציאת המקום הפנימי הנכון, התחושה שמשהו מסתדר, הדיוק שאנו מכנים בשם "אותנטי", ההקלה שבמציאת מחסה או השיבה לילדות ושחזורה.

בספרו הנפלא של פאוארס, הקו העלילתי המקביל מספר על צעיר בשם מארק, שמכוניתו סטתה מהכביש לילה אחד והתהפכה. אחרי שהוא מתעורר מתרדמת ממושכת, הוא משוכנע שכל אחד מהאנשים הקרובים אליו בחייו הוא מתחזה. לצורה הזו של נזק שנגרם לאונות הקדמיות יש משמעות גדולה יותר משלל התסמינים. הכל מאבד את הממשות האותנטית שלו, העולם, ובו בני האדם, הופך להיות כוזב, שום דבר אינו אמיתי, והחולה מאבד לעולם את תחושת הבית שלו.

***

בלילה הקודם לאותה ישיבת דמדומים על המרפסת, כשעקבתי אחרי נסיקותיה וצלילותיה המרהיבות של להקת הסיסים, בעבע בתוכי בלבול עצבני. הוזמנתי לשם עם עוד שלושה סופרים ומשוררים, והייתי אורחתו של המכון. כמו בכל ערב באותו שבוע ישבה החבורה הקטנה שלנו, שמנתה ארבעה שוהים בתוכנית האירוח הנדיבה של המכון, על המרפסת הצופה אל החומות. היו שם סופר שכבר אז אסף את הפרטים הנחוצים לו לכתיבת הרומן האוטוביוגרפי שלו, שעד עצם ימים אלו עדיין נחשב לפסגת יצירתו; משוררת פופולרית; סופרת ילדים רבת־המצאה; ואני, שהייתי צעירה בהרבה מהאחרים ודגרתי תקופת זמן ארוכה להחשיד על הרומן השני שלי.

הייתה לנו שגרה שהתהוותה מעצמה. כל שעות הבוקר הסתגרנו בחדרינו ועבדנו, מלבד המשוררת שלמעשה צפתה בשידורים חוזרים של "היפים והאמיצים", וסופרת הילדים שהיה לה סיבוך רגשי שחייב את כל תשומת לבה. כלומר הסופר ואני היינו היחידים שעבדו, אולי לעובדה שהתבגרנו בקיבוץ הייתה איזו השפעה על מוסר העבודה שלנו, ואולי לעובדה הפשוטה שכותבי רומנים הם מעין פקידים הפותחים מדי יום את האשנב וממתינים ללקוחות.

מדי ערב הוציא הסופר בקבוק של ג'וני ווקר בלק לייבל והעמיד אותו במרכז השולחן, ואנחנו השתדלנו לשמור על קצב טוב, לפחות שלושה שוטים מכובדים, עד שפנינו מתנודדים קצת כל אחד לחדרו וצנחנו על המיטות. הסופר, שמאז הלך לעולמו, היה דברן רהוט ואהב לספר סיפורים. בזכות הבכירות שלא הייתה מוטלת בספק והבעלות על בקבוק הוויסקי, הוא היה בעל זכויות היתר בחברותא המצומצמת שלנו. הייתי צעירה ונוחה להתרשם, והוא היה גיבור ילדותי, ולפעמים, אחרי שתי כוסיות נניח, כשאורות נצנצו בעומק החושך, הייתה לי תחושה שאני מדמיינת את כל זה, וכמו מארק פגוע המוח מ"יוצר ההדים" חשבתי לרגעים שהסופר הוא מתחזה של הסופר האמיתי. כשהוא סיפר לנו על פגישותיו עם עגנון או על אביה של סופרת הילדים שהיה חברו של אביו בירושלים המנדטורית והופיע מאוחר יותר בספר זיכרונותיו, לא היה קץ לאושרי המבושם וחשבתי שכך בדיוק צריכים להיראות החיים: חירות מלאה מול הרי ירושלים - לא רחוק מיריחו בקו אווירי, שם הסתיימו הנדודים במדבר לאחר כ־40 שנה והתרחשה הכניסה אל הארץ - לכתוב, לחשוב ולשוחח על ספרות עם סופרים אחרים.

ערב אחד, בערך בחצות אחרי ששתינו שוט אחד יותר מתמיד, אולי בשל התחושה שזמננו תם ועוד יומיים או שלושה נחזור לביתנו וכל הקסם הזה יתפוגג, כשפנינו כבר היו סמוקים ובוהקים, קמה המשוררת ממקומה והכריזה שהיא חייבת לנסוע ברגע זה חזרה לביתה כדי לבדוק מה שלום החיות שלה. הבטתי סביבי. היה לי ברור שההחלטה הקפריזית הזאת אחרי חצות הייתה קשורה קשר הדוק לכמות הכוסיות שהיא שתתה ומסיבה זו אסור היה לה לממש אותה. גם האחרים נראו מוטרדים מההצהרה שלה, אבל באותו אופן בלתי מחויב לכלום של אנשים ששתו למעלה מן הראוי. ניסינו למחות על החלטתה וטענו כנגדה שזה מעשה לא אחראי ושתשכח מזה, אבל היא, שעל פי רוב לא הייתה החלטית ונטתה להתלבטויות מייסרות, אספה את צרור המפתחות שלה מהשולחן, איחלה לנו לילה טוב, אמרה שנתראה מחר והתנודדה לכיוונו המשוער של מגרש החניה.

כנועים ומטושטשים הלכנו לישון. בבוקר קמתי עם כאב ראש ובחילה והבנתי את גודל חוסר האחריות. היינו צריכים לאזוק אותה למיטה ולא לאפשר לה לנסוע. איך אפשרנו לה לעשות את הדבר האידיוטי הזה? אבל בצהריים היא חזרה בריאה ושלמה וסיפרה לנו שכבר במגרש החניה הבינה שככל הנראה לא כדאי לה לנהוג, ועם זאת כבר לא יכלה להרפות מהתוכנית שעיצבה בראשה לפרטיה. וכך התמקדה עד קצה גבולות הכרתה במטרה אחת בלבד: להגיע הביתה. כל הדרך, כך סיפרה לנו, פקדה על עצמה להגיע הביתה, להגיע הביתה, להגיע הביתה - עד שלבסוף הגיעה.

מסתבר שהיא חנתה על הכביש מול פתח הכניסה, יצאה החוצה וטעמה את האוויר הקר, כולה הודיה לאלוהים שאף אחד לא נאלץ לגרד את שייריה מהכביש. היא הלכה בשביל המוכר וניצבה מול הדלת המוכרת. היא קצת השתוממה שאין כל תנועה של חיכוך, לא נביחה ואפילו לא התנשפות של החיות שלה, ולרגע חששה שמשהו קרה להן. כשהמפתח לא נכנס אל תוך חור המנעול שבדלת קפאה לרגע במקומה. ההכרה שהגיעה לבית ילדותה ושמעברה השני הוריה הזקנים שקועים בשנתם, נחתה עליה במלוא כוחה הקומי. זה היה מקרה קלאסי של Homing Instinct, היכולת של ציפורים לנווט את דרכן הביתה.

"לפתע, בדמדומים הקרירים, הוא ממריא", כותב פאוארס לקראת סוף הספר, "השמים מחליקים מאפרסק לוורוד כהה לדם. חוט נע בגלים קלים על פני האור: סיעת עגורים שבים הביתה משום מקום. הם משמיעים קול פרה־היסטורי, נישא הרחק ורם מידי ביחס לגודל גופם. קול שזכור לו עוד בטרם שמע אותו".









השיבה הביתה. כל כך הרבה רגש מעורר צמד המילים הזה. זה אחד הנושאים הגדולים של הספרות והקולנוע, וזה נושא יהודי בצורה מובהקת כל כך: אנחנו ובית המקדש שלנו, אנחנו והבית הלאומי שלנו, המולדת שלנו, אנחנו ואובססיית הנדל"ן שלנו. בית זה הנושא של כולנו. ועם זאת, בעברית אין שתי מילים שונות ל־house ול־home, כלומר למבנה עצמו ולתחושת השייכות שהוא מקנה. הסיבה לכך חייבת להיות נעוצה בתחושת הזרות ההיסטורית, בבדידות ובאי־המנוחה - שהן המצב היסודי של ההוויה היהודית בגולה.

האינטלקטואל היהודי ג'ורג' שטיינר אמר שבני אדם הם לא עצים, אין להם שורשים אלא רגליים שנועדו להתהלך בהם על פני האדמה. הנה בתמצית חוויית היהודי הנודד מול הגעגוע הקבוע לבית, גם כשאנחנו כבר בבית.