רצה או לא רצה, חייו של דוד ויצטום, מי שהיה איש חדשות החוץ של רשות השידור, נתונים מאז ומתמיד בזיקה לגרמניה. הוא גדל בסביבה יקית בשכונת "אחוזה" בחיפה, בן לאב ברלינאי, ושפת הדיבור בבית הייתה גרמנית. בהמשך, ספג את האווירה במשטר הפרוסי שהנהיג ד”ר ארתור בירם בגימנסיה הריאלית ובצלילי מלחינים גרמנים שניגן בצ’לו, כשגם לימודיו באוניברסיטה נגעו לכך.

“כשהגעתי ב־1982 לבון במערב גרמניה, כדי לשמש כשליח רשות השידור באירופה, הרגשתי עד כמה גרמניה היא חלק ממני”, אומר ויצטום. דומה כי כל מה שעבר מתמצה ב”תחילתה של ידידות מופלאה?”, ספר מקיף שהוציא בהוצאת “שוקן” ובו הוא חורש לעומק את נושא הפיוס בין ישראל לגרמניה שלאחר השואה, עם הסכם השילומים בין המדינות כגולת הכותרת שלו ובמפגש ההיסטורי בין ראשיהן, בן־ גוריון וקונראד אדנאואר, במלון “וולדורף אסטוריה” בניו יורק, כצילום הכריכה.

“השאלות המרכזיות באשר ליחסינו עם גרמניה ועם הגרמנים לא הרפו ממני מעולם”, מציין ויצטום. “איך זה קרה כה מהר? התשובה הפשטנית נעוצה בצורך הדחוף של ישראל בשילומים, מה שהצריך לבלוע את היחסים עם גרמניה. אבל נראה לי שהתשובה האמיתית נמצאת בעומק הדברים. את הפיוס דחפו יקים, שנשאו ונתנו עם הגרמנים, בהנהגת בן־גוריון ושרת, שלא היו יקים. הם רצו לנסות ולהוכיח לכל הצדדים שיש והייתה גרמניה אחרת ושאין להפיל על העם הגרמני אשמה קולקטיבית”.

דוד ויצטום: תחילתה של ידידות מופלאה?  כריכת הספר דוד ויצטום: תחילתה של ידידות מופלאה? כריכת הספר

מי הייתה דמות המפתח בפיוס, הקנצלר אדנאואר או בן־גוריון, שאמר ש”יכול לעשות היסטוריה רק מי ששוכח אותה”?
“לדעתי שניהם, כל אחד מהאינטרס שלו. בן־גוריון היה מחויב להצלת ישראל בתחום הכלכלי, ואדנאואר רצה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. כלומר, הן לשלם את החוב המוסרי לעם היהודי, והן בתקווה שהסדרת אותו חוב תפתח לו את השערים להלוואות מארצות הברית ומבריטניה”.

הוא היה יותר אינטרסנט מאשר צדיק?
“בוא נאמר שגם וגם. לשילומים הוא לא הגיע כאדם צעיר שבחר להעניק אותם כצעד אופורטוניסטי, אלא בגיל מבוגר, לאחר קריירה ארוכה, שבתחילתה, עם עלות הנאצים לשלטון ועם הדחתו מתפקיד ראש עיריית קלן, נעזר בידי יהודים, דבר שאף פעם לא שכח. לשילומים הייתה חשיבות מכרעת לגבי מדינת ישראל הצעירה בכך שהם לא ניתנו בכסף, בניגוד לפיצויים האישיים, אלא בצורה מעשית, כמו תשתיות לחשמל ורכבות. הם גם אפשרו לקלוט בזמן קצר מאות אלפי עולים. במקביל, השילומים העמידו גם את גרמניה על הרגליים, הן מבחינת ההכרה הבינלאומית בה והן כגורם מסייע להתפתחותה כמעצמה כלכלית”.

סודי ביותר

השיחות בין הצדדים התנהלו תחילה תחת מעטה של סודיות, מחשש לפעולות טרור נגד המשלחת הישראלית. לגבי מה שפורסם, התגובות בארץ היו מעורבות. בין התומכים היה המשורר הלאומי נתן אלתרמן, שהסתייג מעצם המילה ‘שילומים’ משום שגלומה בה המילה ‘שלום’, כשלדעתו לעולם לא יהיה שלום עם גרמניה. “אלתרמן היה חצוי”, מעיר ויצטום. “מצד אחד, הוא הסתכל ממש בתיעוב על הכספים שנכנסו לכאן, ומצד שני הבין את חשיבותם”.

מי המציא את המונח “גרמניה האחרת”?
“ככל שזה יישמע מפתיע, השמאל הישראלי, כולל מפ”ם ומק”י, השתמש ראשון במונח. הכוונה הייתה בכלל לחלק בגרמניה שהיה כבוש לאחר המלחמה בידי הסובייטים, אבל בן־גוריון אימץ את המונח ונתן לו משמעות שונה. מעבר לשאלת המינוח, הוטבעה על הדרכונים הישראליים חותמת שמנעה כניסה לגרמניה, פרט לאישורים פרטניים לכל מי שמשרד החוץ חפץ ביקרו”.

ההתנגדות בארץ לשילומים העמידה באותו צד של המתרס את הימין ואת השמאל, ולא פסחה על אנשים מהממסד של מפא”י. ביניהם היה יו”ר הכנסת הראשון יוסף שפרינצק, מי שקבל על כך ש”רחובות תל אביב שורצים ספרים גרמניים” ומחה על כך שחולקו עפרונות מתוצרת גרמניה לצירי הוועידה הארצית של מפא”י. “לבי בוער”, אמר.

הימין בארץ בראשות מנחם בגין הביע התנגדות חריפה להסכם השילומים שהתהווה; התנגדות שהתרכזה בנאום המחאה חוצב הלהבות שלו. ויצטום מביא את האירועים כסרט קרב עם מחסומים, גדרות תיל ושוטרים רבים בהיכון. בגין עזב את הדיון הסוער בכנסת בנושא השילומים והלך אל כיכר ציון, שם נתן ביטוי למלוא יכולתו הרטורית מעל מרפסת, מול קהל אלפים נסער.

“זה המעשה המחפיר ביותר בתולדות עמנו”, זעק בגין והצביע על “תועבה שלא הייתה כמותה מאז מעשה פילגש בגבעה. אין גרמני אחד שלא רצח את אבותינו, כל גרמני הוא נאצי, כל גרמני הוא רוצח, גם אדנאואר. חרם על גרמניה עדי עד, חרם על דורשי שלום עם גרמניה. בן־גוריון פושע, גם שרת. הדבר לא יקום ולא יהיה אלא על גופותינו”.




לדעת ויצטום, גם אם בגין הרחיק לכת בדבריו, עד אמירה ש”אנו נכונים ללכת למחנות ריכוז ולמרתפי עינויים”, הקיצוניות שלו הייתה מילולית בלבד ולא היה חשש של ממש מפני מלחמת אחים.

בן־גוריון יצא בתגובה בהודעה דרמטית לאומה, שבה גינה “הרמת יד זדונית על ריבונות הכנסת” ואת התנפלות אספסוף פרוע ומוסת של אנשי אצ”ל וקומוניסטים. בפועל, המון משולהב ניסה לחדור למשכן הכנסת ב”בית פרומין”. מאבנים שנזרקו נפצעו חנן רובין ממפ”ם וגאולה כהן. במשאל, או ב”מבדק”, כפי שקראו לו אז, שערך העיתון "מעריב", 80% התנגדו להסכם השילומים.

השיחות עם הגרמנים התנהלו בפרבר ואסנאר המבודד בהאג שבהולנד. בראש המשלחת הישראלית עמדו היקים אליעזר שנער (פליקס שנאבלג) וגיורא יוספטל (גאורג יוזפטל). אשר נהור, שליח “ידיעות אחרונות”, דיווח לעיתונו בשפה ציורית ונרגשת על המפגש הלא ייאמן בין יהודים לגרמנים.

ויצטום מצביע על כך שבראש המתנגדים בתקשורת להסכם היו עורכים ממוצא דומה של ראשי המשלחת, כשביניהם עזריאל קרליבך מ”מעריב”, גרשום שוקן מ”הארץ” ואורי אבנרי מ”העולם הזה”. עיתונאים ישראלים התגברו על מחסום רגשי ויצאו לדווח מגרמניה. “אף אחד מהם לא ביקר במחנה ריכוז”, אומר ויצטום. “כנראה יותר עניין אותם לסקר את בניית גרמניה החדשה”.

הוא מספר שבדרך להסכם לא חסרו משברים. בשיאם אליעזר סודיט, פעיל אצ”ל לשעבר, שלח מעטפות נפץ לאדנאואר ולראש המשלחת הגרמנית. הגם שאיש מכס מצא את מותו מכך, הורה הקנצלר להשתיק את העניין.

בארץ לא התייחסו להסכם בשמחה ובששון. “רצוי שהחתימה תהיה יבשה וללא כל חגיגיות”, קרא זלמן ארן, מראשי מפא”י. לעומתו הגיב שרת, הפעם בדעה אחת עם בן־גוריון, ש”עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי”.


שנת 1966 נחום גולדמן קאנצלר גרמניה בן גוריון. צלם : פריץ כהן, לע"מ שנת 1966 נחום גולדמן קאנצלר גרמניה בן גוריון. צלם : פריץ כהן, לע"מ


שרת היה זה שחתם על ההסכם במעמד חגיגי בבניין עיריית לוקסמבורג ב־10 בספטמבר 1952 מטעם ממשלת ישראל, ואדנאואר מטעם גרמניה. בטקס, שנערך בשעת בוקר מוקדמת תוך כדי הטעיית התקשורת, לא נישאו נאומים ולא היו לחיצות ידיים. גרמניה העבירה לישראל כשלושה מיליארד מארקים גרמניים (לא במזומן, כנאמר לעיל) כפיצוי על הסבל ועל הנזק שנגרם ליהודים בשואה.

למחרת פורסמה בעיתון “חרות” הכותרת “דם המיליונים שנרצחו נמכר תמורת מארקים גרמניים”. ביום אשרור ההסכם בבונדסטאג הגרמני, החליטה ממשלת ישראל על הקמת “יד ושם”. המשלוחים הימיים הראשונים שהגיעו מגרמניה נפרקו בנמל יפו תחת שמירה קפדנית של המשטרה, שלא התירה לצוותי טלוויזיה זרים לצלם.

הספר נחתם במפגש ההיסטורי בקומה ה־37 של מלון “וולדורף אסטוריה” בין בן־גוריון לאדנאואר ב־1960, חמש שנים טרם כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. “אדנאואר ייחס חשיבות רבה למפגש הזה לאחר אירועים אנטישמיים. הוא חשש שזה יפגע בקשרים עם ארצות הברית”, אומר ויצטום. “בן־גוריון ציפה לצאת מהמפגש עם יותר התחייבויות מצד הגרמנים. אדנאואר נענה בלי היסוס לכל בקשותיו. בצילומים מהמפגש נראים השניים נלבבים וידידותיים”.

זה לא שכנע את המתנגדים בארץ לקבל את ההסכם. מביניהם טען אורי אבנרי שהקנצלר הגרמני קיבל מראש מממשלת ישראל תעודת כשרות לגרמניה. כעבור חמש שנים הכריזה בון על כינון יחסים דיפלומטיים עם ירושלים - שהיא לא נחפזה אליהם מחשש ליחסיה עם מדינות ערב - באורח פתאומי וכמעט אגבי, כפעולת תגמול של ממשלת בון על הידוק הקשרים של מצרים עם גרמניה המזרחית הקומוניסטית.

הצנזורה של לפיד

לבסוף, אם לחזור לרקע האישי של ויצטום בן ה־71, הוא חש כמי שמאז ומתמיד התנהל במסלול החד־סטרי שהוליך אותו לחקור ולחבר את הספר שהוא אולי פורץ דרך בתחומו. לאחר המורשת היקית שספג בבית, הגיע לראשונה לגרמניה ב־1973, במקביל ללימודיו בבלגיה לתואר בלימודים אירופיים גבוהים.

אגב כך פגש את דודו, איגנץ, היחיד מאחיו של אביו ששרד את השואה. זה ניצל במחנה ריכוז על ידי קצין אס־אס דווקא, חלה, נשא לאישה אחות גרמנייה שטיפלה בו ונשאר בארצה.

“כשבאתי כעבור עשור לבון, כשליח רשות השידור, הייתי מוכן מכל הכיוונים”, הוא מציין. אז, בשנות ה־80, חווה מקרוב את הניגוד שבין אהדה לישראל לבין מפגשים טעונים עם נאצים לשעבר. “פעם אפילו סיקרתי כנס של מי שהיו חיילים וקצינים במלחמת העולם”, הוא נזכר, “אבל הכתבה שלי נפסלה לשידור בקול ישראל על ידי יוסף לפיד, מי שהיה אז מנכ”ל רשות השידור. ‘ניאו־נאצים ואש”ף אני לא משדר’, אמר טומי”.




אגב כך הוא מביא את סיפורו של סקופ, שלא היה אמור לעלות עליו: “כשברגע האחרון בוטלה נסיעתו של הקנצלר הלמוט קוהל לביקור בארץ, יצא לי לשדר מבון שהביטול נעוץ בהתפטרותו של בגין מראשות הממשלה, בעוד שבירושלים עדיין לא ידעו על כך הכתבים, שהמתינו מעבר לדלת ישיבת הממשלה שהתארכה”.

לסקופ השני התוודע מהכיוון ההפוך: “ב־1989, כשהייתי עורך חדשות החוץ בטלוויזיה, קלטתי שידור מגרמניה המזרחית לגבי חומת ברלין. רצתי לאולפן ‘מבט’ והכרזתי, לפני ההודעה מגרמניה: ‘החומה נופלת’. בלי קשר לכך, הייתי ארבע שנים קודם לכן הכתב הישראלי הראשון שדיווח מהכיכר האדומה במוסקבה”.

לצד כל זה, ויצטום, שניגן ברביעייה עם הסופר נתן שחם, לא נטש את הצ’לו. בין שלל עיסוקיו, לצד הנגינה בשני הרכבים קאמריים, הוא מלווה טיולים לגרמניה בהרצאות מוזיקליות. “איכשהו, הכל מתקשר”, הוא אומר.