סוף אוגוסט

ימים ספורים אחרי שעברו לשכונה עלה על דעתה הרעיון בפעם הראשונה: הוא לא סתם צופה בזה כי הוא חייב, אלא כי זאת עבודה. הוא נהנה. היא הייתה צריכה לדעת את זה.

היא קראה לו לבוא רגע לחדר, לעזור לה, סידור של מעבר דירה; וכשהיה עסוק בסידור שהתארך, יצאה אל סלון הבית. ברגע הראשון לא הבחינה בה: המחשב הושתק, והכוּס החי, הפעור על המסך בפינת העבודה המאולתרת, נדמה לה ממרחק כמו דבר אחר בכלל, אולי מין שומר מסך בסגנון טרופי. אבל כשחלפה שוב על פניה, ראתה אותה פתאום במלואה: אישה עירומה, אישה של פורנו, גונחת בלי קול.

כבר ראתה כאלה, מובן שראתה, ראתה כי ראתה, יצא לה, אישה בת ארבעים ואחת, בכל זאת, וראתה כי זאת הייתה עכשיו העבודה שלו, העבודה של בעלה: לראות פורנו, או "לפתח ממשק המונע מגולשים צעירים גישה לשידורי לייב סטרימינג המכילים תכנים מיניים, זאת באמצעות זיהוי מתקדם, מבוסס תמונה, של רכיבים פורנוגרפיים", לשון העלון למשקיעים. אבל בדירה ברוזנבוים הוא היה עושה את זה בחדר העבודה, הרחק מעיניהן של הבנות; וכשהיה יוצא מן החדר, אפילו לרגע, היה טורק את הלפטופ, ליתר ביטחון. כשהייתה נכנסת פנימה, כשעבד, היה גם גופו הארוך בתוך התמונה, כמין שלוחה של המחשב הנייד; ומבטו הנקי, המוכר, מצנן את המסך.

אבל כאן חדר העבודה מלא ארגזים; והבית החדש מרעיד את הקרקע תחת הרגלים ישנים. והנה דרור כבר מפקיר ככה את הנשים שלו, ברשלנות. ופתאום לא ידעה אם את נשות הפורנו הוא מפקיר לגורלן כמין סרסור שלומיאל, או אולי אותן, אותה ואת הבנות. מסיר חומה אחת של הגנה, לא יקרה כלום.

האישה בסרט התהפכה על גחונה. אסנת עצמה עיניים ופקחה אותן במאמץ: הנשים האלה הן קורבנות של תעשייה נצלנית ופטריארכלית. האישה לא נהנית וגם הגבר לא, גם אותו ראו עכשיו, רזה וגבוה. אבל הזוג על המסך התקרב אל הסוף, דרור לא נראה באופק, ועל רקע הבית הזר נדמה גם הסרט כצף בחלל, בלי הקשר, סתם שני אנשים מזדיינים. דרור לא נהנה מזה? זיבי הוא לא נהנה מזה. גם היא תכף נהנית, בלית ברֵרה.

אנשים כמונו, נעה ידלין. כריכת הספר אנשים כמונו, נעה ידלין. כריכת הספר

אל הפריים נכנס עוד גבר. לאסנת התחשק ללחוץ אסקייפ, אבל היא פחדה לחשוף בכך משהו, בעצמה לא ידעה מה בדיוק. אולי שאכפת לה. ככה ממליצים תמיד בסרטים למי שגילה דבר־מה: תהיה חכם ואל תגיד כלום, עכשיו כל הקלפים בידיים שלך. תאסוף מידע, או משהו. אבל איזה מידע בדיוק היא אמורה לאסוף. ומה כבר גילתה, אפשר לחשוב.

עצבן אותה שכולם אולי צדקו. עם הבדיחות התפלות שלהם, אותן בדיחות כל הזמן, פששש, אחי, הסתדרת בחיים, רואה כל היום פורנו ועוד מקבל על זה כסף, ודרור היה משיב בחיוך אבל בלי הומור — הומור ומין שוויוני לא הולכים יחד — אל"ף אני ממש לא רואה כל היום פורנו, אני בסך הכול דוגם משם אימג'ים כדי להזין לתוך התוכנה, שתבין מה היא מסננת, ובי"ת תאמינו לי שאחרי שתדעו את מה שאני יודע על התעשייה הזאת, ואת המשפט היה משלים בצליל של שלוש נקודות כאומר, הסוף של המשפט הזה מובן מאליו. ואנשים היו אז משתתקים ואומרים, ברור, ברור, ואחרים היו אומרים, ועדיין. ואסנת הייתה מתקנת: הוא גם לא מקבל על זה כסף. ודרור היה מתקן: בינתיים.

נשים, לעומת זאת — כך הסתדרה החלוקה, מביכה בנחרצותה, לא מודרנית — נמלאו בדרך כלל התפעלות אוטומטית, כבוגרות מצטיינות של אותה הסדנה. זה רעיון מדהים, כל כך נחוץ, הבת שלהן בת כך וכך והבן בן ככה וככה ואין דבר שמלחיץ אותן יותר, והאם כבר אפשר להוריד את האפליקציה? ודרור היה אומר, זאת לא אפליקציה, זה תוסף לדפדפן, ועדיין לא, והן היו אומרות, תשלח לי לינק ברגע שיהיה אפשר, אני הלקוחה הראשונה שלך. ובאסנת היו מביטות בקנאה, ככה לפחות נדמה לה, או בהערכה, על שיש לה כזה מין בן זוג, לא בעל, שמקדיש את החיים שלו להגנה על ילדים.

וגם אסנת הייתה ברגעים האלה מקנאה קצת בעצמה, כי כל מה שהן השלימו לעצמן בראש היה נכון: הוא היה רגיש והוא היה נבון, הוא חלק איתה את כל מטלות ההורות והבית — למעשה, עשה יותר ממנה, בייחוד בזמן האחרון — והוא היה זיון מתחשב ואכפתי, כשכבר היו מזדיינים. הוא היה האיש שמפתח ממשק המונע מגולשים צעירים גישה לשידורי לייב סטרימינג המכילים תכנים מיניים; גבר מיוחד וחד־פעמי, גבר כפי שגבר צריך להיות.

ובכל זאת, האישה על המסך מסתכלת בה עכשיו כאומרת, הגבר שלך הוא גבר רגיל. ומיד היא עוצמת את עיניה כמי שנקראה לסדר ומקשתת את גבה וקולה כנראה רם, ואז פוקחת אותן שוב לרגע קצר של אי־חרמנות, של שותפות גורל.




ספטמבר

יום אחרי המעבר חזרה לעבודתה בהנהלת "מזון דיל". את דרור השאירה, מוקף בביצורי ארגזים ושאריות של בעלי מקצוע, מביט בה בטינה.

אבל לא הייתה לה בררה. כלומר, הייתה לה בררה: היא יכלה להישאר בבית, לפרוק את הארגזים איתו ביחד. אם היה לה שכל, אולי זה מה שהיא הייתה צריכה לעשות: לפקח עליו בימים האלה, הראשונים, שהכל מוכרע בהם; ימים גמישים, בלי צורה, אסור להשאיר בהם אדם לבדו, כי לבד נופל הפור בצד הלא נכון. בטח אצל דרור, שמלכתחילה היה חשדן כלפי כל הרעיון. היא הייתה צריכה להישאר שם, לקחת אותו יד ביד למכולת, להביט איתו דרך החלון; להסביר לו מה הוא רואה, אפילו שהיא בעצמה לא יודעת.

אבל לא היה לה חשק. התחשק לה להתעצל והיא הרגישה שגם מגיע לה, בתום קיץ של שיפוץ ושל אריזות ושל ילדים בחופשה. אז היא סמכה על עצמה והיא סמכה על דרור, שיהיה בסדר, אולי כפי שסומכים על בני אדם שיאהבו בסוף תינוק. גם היא ודרור לא יכולים להתחרט: הם קנו את הבית. הם קנו בית בשכונה שלוש־חמש. או כמו שדרור אמר לה אמש, בגל של מצב רוח טוב: בפאקינג שכונה שלוש־חמש. את קולטת?.

***

בבית הספר ובגן היה בסדר, אותו הדבר, דרור כבר כתב לה בוואטסאפ וממילא לא הייתה מודאגת: הם החליטו להשאיר את חמוטל באותו בית ספר ואת חנה באותו הגן. מיכל ממיכל וחורחה, הזוג שחנך אותם אל תוך השכונה הזאת, אמרה לה שהיא עושה טעות; שהילדות בחיים לא יתערו אם הן ימשיכו לנסוע יום־יום עשרים דקות בכל כיוון, חצי שעה עם הפקקים וכל זה, ושאם הילדות לא יתערו, גם הם לא יתערו. חורחה שאל מה זה יתערו, מיכל אמרה לו משהו בספרדית.

חוץ מזה שהבית ספר פה עבר מהפך מטורף, יש מנהלת חדשה, צעירה, שמרימה את העירייה על הרגליים ומגייסת תקציבים שבצפון תל אביב אין, זה כבר לא מה שהיה פעם, עם הפינת אונס וכל זה, לא יודעת מה שמעת. ואסנת שאלה, פינת אונס? ומיכל אמרה, את מבינה שאם יש בבית ספר פינה שקוראים לה פינת אונס, לא באמת אונסים שם, כן? אף אחד לא הולך לפינת אונס בשביל לאנוס, ואסנת שאלה, אז למה קוראים לזה פינת אונס? ומיכל אמרה, כבר לא קוראים לזה פינת אונס אני אומרת לך ואני בספק אם קראו לזה ככה אי־פעם, זה סתם שטויות ושמועות שאנשים מספרים כדי להצדיק לעצמם למה לא לשלוח את הילדים שלהם לבית ספר עירוני, ממלכתי, ליד הבית, ובמקום זה לשלם הון תועפות על כל מיני שטויות אנתרופוסופיות או אני לא יודעת מה בשלושת אלפים חמש מאות שקל לחודש, שחלילה לא ילמדו בטעות עם ילדים שההורים שלהם לא משכילים כמוהם או לא מרוויחים כמוהם או לא באותו צבע עור. שלא יידבקו בטעות, את מבינה? שלא תשלח לבית ספר ילד יוקרתי בבוקר ויחזור לך בצהריים ילד אנאלפבית. 

נעה ידלין.  יח"צ נעה ידלין. יח"צ

בפינת החדר המהם לברדור, שמיכל הזהירה אותה לא ללטף. הוא נשמה ענקית, ריככה מייד, אולי בתגובה לאסנת שנרתעה, הטון של מיכל היה תקיף, פשוט נורא קשה לו עם זרים, וזרים — עכשיו צחקה קצת, גיחכה — זה כל מי שהוא לא אנחנו.

הכלב ישן על שטיח יפה, יפהפה, למען האמת, אף שהיה מלא שערות וריר. אבל הכל בבית הזה היה יפה, לעומק ולאופק, ככל שעיניה של אסנת הצליחו לבלוע, כאילו אין להם מה להסתיר, לאנשים האלה. אפילו הצעצועים והבלגן המסוים שהילדים כפו על הבית לא פגעו בו, להפך; אסנת דמיינה אותם משתוללים בסלון הזה עם הילדים, רוקדים איתם, בטח, יורדים לשטיח בלי להתעצל. ככה נראית כנראה אהבה של הורים שיש להם סבלנות. סבלנות וטעם טוב, שני דברים שלה אין.

אבל אסנת לא קינאה בכלל, הפעם לא: האנשים האלה מוכרחים להיות יוצאים מן הכלל, כי בגללם הם עוברים לשכונה הזאת; הם הראָיה שלהם, שמצאו בגינה ואספו בזהירות אל תוך ניילון, ואותה הם מציגים, זאת בפני זה וזה בפני זאת, וגם בפני ההורים שלהם, והחברים, יותר ויותר זוגות צעירים עם ילדים עוברים לאזור הזה, וזה רק ילך ויתגבר, זה ברור, אין אופציה אחרת, עם המחירים המטורפים בכל מקום, בעוד עשר שנים השכונה הזאת זה נווה צדק. חמש־עשרה גג. זה הרי רבע שעה מרוטשילד. עשרים דקות.

מתוך "אנשים כמונו" (הוצאת כנרת זמורה־דביר)