אורוול, האיש שאמר כבר ב־1931, "לא יכולתי לומר בוודאות אילו מלחמות ומהפכות יתחוללו, אך כשהן באו, מעולם לא הפתיעו אותי", כבר היה על ערש דווי. השאר היסטוריה. 70 שנה אחרי פרסום "1984", אורוול כאן, נוכח. רק לאחרונה ראו אור במהדורה חדשה בעם עובד "חוות החיות", בתרגומו המופתי של אברהם יבין עם אחרית דבר מאת פרופ' אלי שאלתיאל, ו"1984" בתרגום חדש של ארז וולק. בשיחדש־ישן, השפה שטבע, שזורים מטבעות לשון שהפכו מאז מותו בשנת 1950 לתמרורי אזהרה של הסכנות שנושא משטר טוטליטרי.
ראש החטיבה למדע המדינה באקדמית גליל מערבי ד"ר אסנת עקירב, שמשמשת כמרצה בקורס מחשבה פוליטית, מונה את חלקם: "האח הגדול - מנהיג כל־יכול הנהנה מפולחן אישיות ונמצא מעל כל חוק; חדר 101 - חדר עינויים שבו חושפים את האסיר לגרוע שבסיוטיו; שיחדש - שפה מומצאת, פעולה של תיאור המציאות באופן מסולף, צמצום אוצר המילים רק למה שהשלטון מאשר; משטרת המחשבות ועוד. ביטויים אלה שימשו לאורך שנים את המערב הדמוקרטי הליברלי ככלי ניגוח נגד ברית המועצות. אולם מאז נפילת החומה בסוף שנות ה־90, עם כניסת האינטרנט לשימוש יומיומי בכל העולם והרשתות החברתיות שמאפשרות לשתף ולחשוף את הפרטי לציבורי, ביטויים אלה הפכו רלוונטיים לא רק למשטר טוטליטרי, אלא ובעיקר למשטרים דמוקרטיים".
"ומכאן הרלוונטיות של ביטויי אורוול כתמרורי אזהרה למדינות דמוקרטיות של המאה ה־21. יותר ויותר מנהיגים 'פולחניים' נבחרו בשנים האחרונות לראשות מדינות דמוקרטיות, שחלקם חשודים בעבירות על החוק - האח הגדול. בחלק מהמדינות הדמוקרטיות מתקיימים עינויים בשם המלחמה העולמית בטרור כמו מתקן המעצר בגואנטנמו - חדר 101, ויותר ויותר מידע לא מבוסס זורם ברשת, 'פייק ניוז', וקשה לדעת מה אמת ומה לא".
איפה משתקפת התזה של אורוול בעידן הטכנולוגי? "הבעיה הגדולה שניצבת אל פתחנו ולא ניצבה אל פתחו של ג'ורג' אורוול היא שאנחנו כבר לא יודעים בפועל מי 'הרעים' בסיפור, מי מהווה סכנה אמיתית עבורנו. בין היתר משום שאנחנו משתפים פעולה עם האח הגדול, עם משטרת המחשבות, עם הפגיעה בפרטיות שלנו, עם העברת פייק ניוז לעוד אנשים בלי שבדקנו את המידע שקיבלנו. האדם הפך להיות חד־ממדי, כביטויו של הפילוסוף הרברט מרקוזה משנת 1964. עידן הקפיטליזם הצרכני יוצר טוטליטריות חדשה, שבה תהליכים של שכפול והאחדה מונעים מחשבה ביקורתית ואופוזיציה. הקפיטליזם שולט בבני אדם תוך ניצול ציני של אמצעי הנוחיות שהוא מפיץ סביבו. כיום יותר מתמיד מטבעות הלשון של אורוול רלוונטיים ומהווים תמרור אזהרה לחיים גם במדינות דמוקרטיות. האחריות היא בידיים שלנו: להיות יותר ביקורתיים, להטיל ספק, לשאול שאלות ולא להיות חד־ממדיים בתפיסתנו האידיאולוגית".
אז מי היה האיש? אריק ארתור בלייר, לימים ג'ורג' אורוול, נולד ב־25 ביוני 1903 בבנגל, הודו, למשפחה סקוטית ממעמד בינוני־גבוה. אח למרג'ורי ואבריל ובנם של אידה מייבל לבית לימוזין וריצ'רד וולמסלי בלייר, אב זעוף פנים שעבד כפקיד קולוניאלי בריטי במחלקת האופיום (יש דבר כזה) של ממשל בנגל.
כשהיה בן שנה עברה אמו לאנגליה וגידלה את הילדים לבדה עד הצטרפותו של האב ב־1912. אחרי שנתיים בבית ספר אנגליקני הועבר אריק הקטן ללמוד בבית הספר היוקרתי בסאסקס. שם, יש יסוד סביר להניח, נטמנו הזרעים של תיעובו כלפי סמכות. שם חיבר פואמה שמילותיה: "עורו, צעירי אנגליה! חשבו על אגרוף הפלדה של אל המלחמה שמכה היום באנגליה!".
לימים תיאר את תקופת לימודיו ואת מסכת ההתעללות, ההזנחה והמכות במוסד הפרטי לבני עשירים שנוהל על ידי מנהל עריץ. "הבנתי מה פירוש להיות מובס, ומובס בצדק, ומשולל כל אפשרות לנקום", כתב. "המורים על שבטיהם, המיליונרים עם טירותיהם הסקוטיות, האתלטים עם שערם המתולתל - אלה היו צבאות החוק שאין לשנותו. לא היה קל באותו זמן להבין כי אכן נ י ת ן לשנותו. לא היה לי כסף, הייתי חלש, הייתי מכוער, הייתי בלתי מקובל, היה לי שיעול כרוני, הייתי מוג לב, ריח רע נדף ממני".
על השיעול הכרוני, שייהפך לשחפת שתחזור במערכה האחרונה של חייו, שילם בבית הספר בעונשים כבדים. שם ראו בזה תוצאה של זללנות. את הצד האחר של העולם גילה באנגליה, אצל פשוטי העם, האיכרים והפועלים.
הוא היה תלמיד מצטיין, אם כי לא חיבב את בית הספר. התחנה הבאה בלימודיו הגיעה הודות למלגת לימודים במכללת איטון, שם למד בשנים 1917־1921. בין מוריו: המורה לצרפתית אלדוס האקסלי.
אחרי לימודיו עבר לבורמה (כיום מיאנמר) כדי להצטרף למשטרת הקיסרות ההודית, שם למד לאהוב את הבורמזים ולכעוס על הדיכוי של האימפריאליזם. אז גם גמלה בלבו ההחלטה להיות סופר. עם שחרורו, לקראת סוף שנות ה־20, עבר לגור בפריז. אבל לסיפורים הקצרים שחיבר לא נמצאו אכסניות שיפרסמו אותם. מצבו הכלכלי הורע. הוא עבד בכל עבודה שקיבלה אותו אליה: מורה, סבל בחנות ספרים ושוטף כלים במסעדה פריזאית.
ב־1929, אחרי התקף של דלקת ריאות חזר לאנגליה עם הזנב בין הרגליים והתמקם במזרח לונדון עם השם החדש: ג'ורג' אורוול. אורוול - על שם הנהר שלגדותיו התיישבו הוריו בילדותו. השם החדש נועד למנוע מהם מבוכה.
בספרו הראשון "דפוּק וזרוּק בפריז ובלונדון", שיצא לאור ב־1933, כתב על חוויית העוני בשתי הערים: בחלקו האחד על החיים כנתמך של מערכת הרווחה בפריז ועובד במטבחי מסעדות. בחלק השני כתב יומן מסע על החיים בדרכים בלונדון ובסביבתה, מנקודת מבטו של חסר בית, כולל תיאורים של סוגי האכסניות וטיפוסי האנשים שניתן למצוא בשולי החברה. ב"ימים בורמזיים" (1934) כתב על בעיותיהם האדמיניסטרטיביות של האנגלים בבורמה ועל ההתנגשות בין הלבנים לילידים.
ברומן הספרותי “שאו את נס האספידיסטרה" (1936), גורדון קומסטוק הוא משורר כושל בלונדון של שנות ה־30. רגע השיא שלו בחיבור ספר שירה אחד שנמכרו 153 עותקים שלו, ומאז חייו מתגלגלים במדרון בגלל מלחמה נגד הכסף ועניינים אידיאולוגיים אחרים. הוא מסרב להשתמש בכישרונו הספרותי לכתיבת טקסטים לחברות פרסום ונאבק על הכרה בעולם הספרותי, ששולטים בו מבקרי ספרות שרלטנים ועורכי עיתון חסודים.
אורוול יצא לספרד בחג המולד 1936, חמישה חודשים אחרי פרוץ מלחמת האזרחים. הוא הצטרף למפלגת הפועלים הספרדית בברצלונה, שהייתה בעלת נטיות טרוצקיות. זה כמעט עלה לו בחייו. הוא נפצע בחזית וראה במו עיניו את זוועות "הטיהורים" הסטאליניסטיים.
עם שובו לאנגליה ביוני 1937 הודיע כי התפכח ופתח בסדרת התקפות על המרקסיזם. עד מלחמת העולם השנייה לא הפסיק להביע דעות שנתפסו כחריגות, והתקפותיו על סטאלין ועל עיוותי האמת קוממו נגדו את אנשי הרוח משמאל באנגליה. עם חתימת ההסכם בין סטאלין להיטלר הוא נעשה חסיד מובהק של המלחמה. הוא שמח על שלא הוכרח עוד לדכא את רגשותיו הפטריוטיים הטבעיים והקדיש את זמנו להתקפות על הפציפיסטים. אהבתו לאנגליה, שהייתה כבולה ומדוכאת, סוף־סוף זכתה בכרטיס לחופש.
אפילו מעריצו המושבע, המבקר לורנס בראנדר, העיר: "כפי הנראה לא קרא אורוול הרבה חומר היסטורי, כלכלי, פילוסופי או סוציולוגי". למרות זאת, ההתפכחות שעליה בישר הביאה לשינוי במעמדו. הוא הוזמן לעבוד בשירות ההסברה של הממשלה הבריטית, והשתלב כעורך שידורי ה־BBC המכוונים להודו.
ב"הדרך לרציף ויגן" (1937) דיווח על מצב הפועלים הבריטים. הפועלים של אורוול ביצירה הזו הם מלוכלכים ובורים, והגרועים שבהם הם בעלי ההכרה הפוליטית והאינטליגנציה המהפכנית. מבקריו טענו שכבר בספר הזה הקוראים יכלו לגלות שה"שמאלנות" שלו הייתה פשוט ביטוי לצערו על כך שלא נפל בחלקו להיות עשיר. אותם פעילים סוציאליסטיים שהוקיע ב"הדרך לרציף ויגן" יחזרו כמקור השראה לעיצוב דמויות החזירים של "חוות החיות".
התרעות פיקוד העורף