מוטו: "בברוקלין למדו לחיות כאילו טראמפ לא מטריד אותם" (רון מיברג, "מעריב", 25.4.19) 

"בארי כהן בדרכים", גארי שטיינגרט, מאנגלית: ניצה פלד, סימנים וידיעות ספרים, 376 עמ'

בארי כהן, גיבור הרומן, הוא התוצר האנושי שבישר את בואו של טראמפ וזירז את הגעתו. הסופר גארי שטיינגרט אינו אוהד את גיבור הרומן שלו, כי קשה לרחוש חיבה לגבר שנפשו כה ריקה. שטייגרט, יהודי יליד 1972, שהגיע בגיל 7 מלנינגרד לניו יורק ועדיין מתגורר בה, מניח לדמות הזאת לקמול מעצמה. כהן מתפורר בחיוך רפה אל תוך אפר העולם שהיה יכול להיות שלו, אילו קיבל את ההחלטות הנכונות. כיוון ששגה בבחרותו והוסיף לשגות בבחירותיו, הוא חי עכשיו כמו יתר אנשי ברוקלין. הוא אומנם לא הצביע לטראמפ, אבל הוא לא סובל בעידן הכאוטי, החף מאתיקה ומוסר. אולי להפך. בעידן הנשיא המכהן יכול כהן לייסד קרן גידור חדשה מדי בוקר.

אז מה הן ההחלטות הנכונות? לפי הרומן הזה הן אמורות להתבסס על מידה רבה של רגשות הומניים ואישיות מגובשת. אך הכהן הזה, בן תקופת הבועה הפיננסית במנהטן, נעדר כל אינטליגנציה רגשית ואין בו עצם אחת אותנטית. לקראת סיום לימודיו בקולג' קיבל את ההחלטה הגרועה הראשונה: לחדול מכתיבה יצירתית כדי לעשות רווחים בעולם הפיננסים. ודווקא על הגבר הזה הוטל להתמודד עם בן שלקה באוטיזם. נו, באמת. גברים מפותחים ממנו מתקשים לעמוד במשימה, לא פלא שכהן הלא–קדוש נמלט הרחק ככל שאפשרה לו תפיסתו המוגבלת.

שם הספר אינו מקרי. ג'ק קרואק הביטניק, אבי רומן המפתח "בדרכים", גלגל גיבורים מסוממים, דלי אמצעים באמת, בטרמפים אקראיים ברחבי ארצות הברית של סוף שנות ה־40. ההוויה המהולה בהקלה ובקדרות שלאחר מלחמת העולם השנייה אפשרה לו שיטוט יצירתי. בעתיד שנראה לעיני קרואק הבהבה תוכניתו לכתוב ספר על הטיול התוהה בשולי חברה שמיהרה להתקבע בבורגנות פרברית.

דמותו החלולה של בארי כהן היא היפוך אישיותי גמור לקרואק הספרותי. המסע שלו בגרייהאונד בדרכי אמריקה מתרחש במקביל למסע הבחירות של טראמפ ב–2016. הוא בורח בתנועה אימפולסיבית מבוהלת דווקא מאותה הוויה בורגנית הישגית שהגיעה לשיאה המכוער. גם הוא מהרהר בכתיבה על המסע, אך כמו כל הרהור שלו, גם זה לא יהיה רציני ולא יתממש. הוא בורח מאישה יפה וחכמה וילד אהוב ומכאיב, ומדירת פאר באחד המגדלים. הוא נמלט כדי לנסוע ברוב צדקנות באוטובוס של פשוטי העם ובכיסו גוש קראק חסר שימוש. מתוך גחמה אינפנטילית, נעדרת סייגים תבוניים, הוא משליך את הטלפון שלו ואת כרטיסי האשראי. הוא משחק בנדמה–לי של מי שחיי העושר גרמו לו לאבד את הבנת המציאות, כפי שהיא מתבטאת בתחנות הדרך שבין מנהטן לאל–פאסו, פניקס.

הוא יהודי עשיר עד קבס כשהקורא מתוודע אליו. כבעלים של קרן גידור, הינו אחד מאותם יזמים שמנפחים בועות כלכליות. בתוך כך הוא נסחף לשימוש במידע פנימי אסור כדי להריץ מניות. מי שניזוק מפעולותיו יושב בקצהו של חוט לא נראה, מישהו עני וחולה שכבר אינו יכול להרשות לעצמו את התרופה שבארי גרם לעליית מחירה ללא יחס לשוויה הריאלי. כהן לא יעורר את רחמי הקורא, אף על פי שההיכרות עמו מתחילה בדמותו העלובה הכושלת לתוך תחנת גרייהאונד ופניה שרוטים. מכאן נלווה אותו במסע אווילי שלא ישפר את מודעותו העצמית, גם אם יוסיף להלקות את עצמו ולבקש קרבה בלי להציע אנושיות אלמנטרית.

"'הבחירות האלה לעולם לא ייגמרו'", זועקת ליילה, אהובת נעוריו, שאל ביתה כיוון את מסע הבריחה. ליילה, כמו אשתו סימה, קוראת את המציאות בבהירות אכזרית. שתיהן ניצבות מעברי חייו הסתמיים של הגבר כהן, ואינן מעניקות לו הנחות של חמלה. סיפור הבריחה המרתק כתוב ביד מבקר חריף, שחי בתוך הבועה הניו–יורקית, אך מיטיב לראות מבחוץ את ריקבונה. "מה אם הארץ שלנו מעולם לא החלימה?", שואל עצמו בארי–גארי, בעודו מהלך בעיר ג'קסון, שרבים מאזרחיה שחורים. הוא נתקל בכל פינה בשלטים "שהעידו על המאבק למען זכויות האזרח". איזה החלימה?... אובמה היה והלך, וטראמפ בא ונשאר.





שניים לדרך

תרגומים חדשים לשתי יצירות מופת המדייקות לקלוע לזמן הפוליטי והחברתי, בארץ ובעולם. זוהי יוזמה ברוכה של הוצאת עם עובד (ספרייה לעם) לא רק בשל חשיבות שני הרומנים של ג'ורג' אורוול בהיבט הספרותי, אלא גם בשל העיתוי המחודד של שליחת הספרים אל חנויות הספרים המצטמצמות. תרגום "חוות החיות" בידי אברהם יבין יצא לאור ב–2001 ועתה עודכן, בתוספת אחרית דבר מאת אלי שאלתיאל. המשל הפוליטי החריף על משטר רודני שהתפתח מקרקע מהפכנית של מאבק לשוויון חברתי וכלכלי, אינו מאבד מתוקפו.

בכל מקום ובכל זמן עלולים החזירים להשתלט על החווה ולהוסיף פימות מתחת לסנטריהם. אורוול כתב את הנובלה ב–1943 וכתב היד נדחה על–ידי ארבע הוצאות. בספח שצירף לספר עם צאתו לאור לבסוף, דיבר על צנזורה שאינה נכפית מצד משרד ממשלתי, אלא משתלטת מתוך הלך רוח חברתי. "בארץ הזאת", כתב, "הפחדנות האינטלקטואלית היא הגדול באויבים שסופר או עיתונאי עומדים לפניהם". הצנזורה באנגליה, כתב, היא "צנזורה וולונטרית".

במלאת 70 שנה ליצירה הדיסטופית "1984", יזמה ההוצאה תרגום חדש של הרומן האקטואלי תמיד, למרבית הצער. ארז וולק תרגם, ולא נותר אלא להנהן בעוגמה נוכח הבבואה החברתית המדכאת הנשקפת מן הדפים. הבה נתחיל בעמוד הראשון. וינסטון סמית' נכנס לבניין מגוריו ונאלץ לטפס אל דירתו שבקומה השביעית: "לא היה טעם לנסות את המעלית. גם בימים טובים היא כמעט לא עבדה, ובתקופה הנוכחית ניתקו את החשמל בשעות היום.

זה היה חלק ממאמץ החיסכון לקראת שבוע השנאה". רק שבוע? שנאה כבר ניתכת ברחובות בכל ימות השנה! ואצל אורוול, בכל ישורת מדרגות מודבקת כרזה שממנה ניבט פרצוף ענקי משופם. "האח הגדול צופה בך, נכתב מתחת לתמונה". כן, זה המקור לשם התוכנית הטלוויזיונית שמדגימה כמה קל לשלוט בתפזורת אינדיבידומים.