כשדוד בן־גוריון הכריז באחר הצהריים של ערב שבת, 14 במאי 1948, על הקמת מדינת ישראל, אני, אז כבן 10, ישנתי שנת ישרים יגעים מעמל השבוע. מה זה עסק שלי מה שבן־גוריון, האיש הנמוך עם הקול הגבוה, עושה? כשהתעוררתי, אבא שלי הודיע לי בשמחה ובצהלה, שלא היו אופייניות לו: “יש לנו מדינה!”. "בשביל מה אנו צריכים את זה?", שאלתי בתמימות, ואבא היה קרוב להחטיף לי סטירה.

בשנים שלאחר מכן שאלו לא מעט אנשים את השאלה הזאת, ואיש לא סטר להם, אבל באותה שעה אבי היה בטוח שאני מתלוצץ על אירוע קדוש, רם ונישא כזה, בעוד שאני הייתי בסך הכל מטושטש מהשינה. תארו לעצמכם, הבן אדם ישן עמוק וכשהוא מתעורר זורקים עליו, ככה פתאום, מדינה. כשהתאוששתי, שאלתי: "אז עכשיו נהיה כמו אנגליה?", ואבא ענה ברוגז: “חס וחלילה. נהיה הרבה יותר טובים מהם”. כבר אז הבנתי שהסיכוי שהוא יהיה אי פעם נביא קלושים מאוד.

למחרת, בשבת בבוקר, התעוררנו לקול רעם הפצצות שהטילו על תל אביב מטוסים מצריים. רצנו בפיג’מות למקלט, כלומר לחדר המדרגות של הבניין, וישבנו שם, כל השכנים, על המדרגות ועל הרצפה והאמנו שהמקום – לא חדר המדרגות אלא אלוהינו שבשמיים – יציל אותנו מכל צרה וצוקה.

ואשתו של איצ’ה, החירשת למחצה, חידשה את מופעיה מימי הפצצת תל אביב בידי האיטלקים, בעלי בריתה של גרמניה הנאצית בימי מלחמת העולם השנייה. כאז כן עתה לא הייתה גברת איצ’ה יוצאת ככל דיירי הבניין לשבת בחדר המדרגות, אלא נשארת בדירתה שבקומה הראשונה, אבל לאחר כל רעם של התפוצצות הייתה מוציאה את ראשה לחדר המדרגות וצועקת אל בעלה: “איצ’ה א בומבע?!”.

*

גם כחצי שנה קודם לכן, ב־29 בנובמבר 1947 (שגויר בפי העם לכ”ט בנובמבר), כשעצרת האו”ם הצביעה על הקמת מדינה ליהודים - אני ישנתי. עדיין לא היה לנו אז מכשיר רדיו בבית והורי הלכו לשכנים להאזין לשידור ההצבעה הגורלית הזאת. אני נשארתי עם סבתי ועם אחי ואחותי הקטנים, שמשום מה לא גילו כל עניין בנעשה בלייק סקסס, מקום מושב האו”ם אז, וכל הזמן רבו על איזה כדור.

סבתא ניסתה להסביר לי ביידיש – השפה היחידה שידעה – מה קורה ולאן ולמה אבא ואמא הלכו. אף שהבנתי יידיש לא רע, לא הבנתי בדיוק מה פתאום גויים מכל המדינות יחליטו מה יקרה פה בארץ שלנו. אז הלכתי לישון. מה לעשות, הייתה לי כנראה נטייה לישון כשהיו אירועים הרי גורל. וכך המדינה קמה - ואני ישנתי.

התעוררתי לקול שאגות השמחה של איצ’ה, שכננו הקשיש מהדירה ממול, שפרץ לדירתנו מרקד ומפזז וצועק ביידיש: "יש! יש לנו מדינה, תודה לאל!", ותוך כדי כך התנפל על סבתי בחיבוק עז וניסה להרקיד אותה. סבתא איבדה את נשימתה, וכשאיצ’ה רץ להביא לה מים מהמטבח, הוא שמט אותה אל הרצפה. סבתא נאנחה־זעקה: "אוי, אוי", ואני הכנסתי לאיצ’ה בעיטה בברך, שגם בלעדיה היה צולע כרוני, והוא דידה חזרה לדירתו.

*

כשתמו רעשי המלחמה והמדינה עמדה על תלה פצועה ומדממת אך גאה בניצחונה, עברה זירת החגיגות שלנו, נערי תל אביב ונערותיה, לכיכר דיזנגוף. שם היו רוקדים בליל יום העצמאות עד לפנות בוקר חברי כל תנועות הנוער, בנים ובנות, ריקודי עם במעגלים ובזוגות. כן, גם חברי בני עקיבא, ואני בתוכם. אז עדיין לא שמעו בתנועת הנוער הדתית על “איסור נגיעה”, אף כי בהנהגתה היו גם רבנים.

שנה אחת, כשחזרתי בליל יום העצמאות מהריקודים האלה הביתה בשעת בוקר מוקדמת, נתקלתי בכניסה באיצ’ה, שקית טליתו תחת זרועו ופניו לבית הכנסת. "מה זה", תמה, "כבר גמרתם להתפלל?", "לא הייתי בבית הכנסת", השבתי, "הייתי בכיכר דיזנגוף". "מה עשית שם?", הוא שאל. "רקדנו כל הלילה". "באמת?", התפעל, "אז בשנה הבאה אולי תיקח אותי איתך לרקוד". "אבל אתה הרי צולע על הרגל", גמגמתי, "אז איך תרקוד?", אני אעשה “עלייה לרגל”, אמר איצ’ה ופנה לדרכו, וצחוקו הרועם על הבדיחה של עצמו מהדהד ברחוב הרדום והריק מאדם.