שני זיכרונות מפעמים אצל סיגלית דיל במקביל. הראשון מגיל שנתיים וחצי. הוריה, רחל ואבא־מרדכי, היו מעורבים בתאונת דרכים קשה. "הדלת של הרכב שלהם לא נסגרת ולכן הם מתעכבים", אמרו האחים הגדולים לקטנטונת. אחר כך הגיע הביקור בבית החולים. בזיכרון הדהוי, שתי רגליה של אמה וידה מגובסות ותלויות, אבל מעבר לגבס מסתמן חיוך רחב. שרק לא תדאג. לרגע הזה חזרה דיל לפני כארבע שנים, לפני פטירת אמה, כאשר מבעד לצינורות נהגה לשלוח אליה חיוך גדול ולהפריח נשיקות. שרק לא תדאג, הקטנה שגדלה.

הזיכרון השני שמפעם בה הוא שבוע הספר העברי בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. המעבר בין הדוכנים השונים באוויר הפתוח תחת כיפת השמיים. הפנינג שבסופו יש פרס - ספר.

ואולי שני הזיכרונות האלה חברו יחד למה שהיא היום: סופרת ילדים ונוער יחידה בארץ בסיפורת המקומית בז'אנר הפנטזיה והאימה. בכבודה שלה 11 ספרים שראו אור בהוצאת עם עובד: "שעון הקסמים" (שיצא לאור לאחרונה במהדורה מחודשת), "תלתלים מכושפים", "הפנימייה שלא היתה", "אנשי הקירות", "טירת כחולי העין", "המכשף האפגני", "הבובה", "לכודים באפלה", "לב של עץ" ושני ספרים טריים: "אפלות", ו"היונה שסבלה מפחד גבהים".

היא עורכת דין בתחום הנזיקין, רואת חשבון, דוקטור למשפטים ומגשרת. בימים עסוקה במקצועות התובעניים, ובלילות צוללת אל עולמות קסומים שמעבר למציאות. מחלון חדר העבודה שלה נשקפים משרדי מס הכנסה ומשרד הפנים. לא בדיוק מקור השראה. "אל תחכו למוזה. תודיעו לה איפה אתם נמצאים כל יום בין שמונה לארבע, והיא כבר תבוא לבד", היא מצטטת את סטיבן קינג. "אני נהנית לנדוד לעולמות קסומים ולכמה שעות להתנתק. זו תחושה מופלאה. אם מישהו מתקשר אלי בזמן הכתיבה, תמיד נדמה לו שהעיר אותי משינה. אף יום אחד אינו דומה למשנהו, וזה כל הכיף. במהלך היום אני מופיעה בבתי משפט, מייצגת בוועדות של ביטוח לאומי, ערעורים, גישורים, פגישות עם לקוחות. הכתיבה בוערת בעצמותי, אבל אני לא מהסופרים המרחפים בעולם משלהם. אני בחורה עם שתי רגליים על הקרקע, שחיה בעולם העסקים ולכן לא אוותר על עריכת הדין בקלות או על הכובעים האחרים שלי".

בחדר הישיבות של משרד עורכי הדין שבו היא שותפה מכירים את השיחות הבוקעות מחדרה, שבתוכן שזורים עניינים הרי גורל כמו עיר הנצח, הטירה הקסומה והנערה שכושפה ושבויה בראש מגדל גבוה. "זה שילוב מנצח", היא טוענת. "הכתיבה נותנת לי אוויר לנשימה בין העיסוקים היבשים, הריאליסטיים, הלחוצים, התובעניים והחומריים. מה שמאזן את חיי ושומר עלי שלא אטבע בים החומריות והציניות האופפות אותי מרבית שעות היום הוא הכתיבה, שלכאורה מנוגדת לעיסוקי הפורמליים. בזמן הכתיבה, על מסך המחשב שלי מתארחות דמויות שונות בתכלית מאלה שאני פוגשת במהלך היום. אם עוסקים מהבוקר עד הלילה באותו תחום, זה גורם לקיבעון מחשבתי. כשאת מוסיפה עיסוק נוסף, את יכולה לבחון את המקצוע שלך מבחוץ, מפרספקטיבה רחוקה יותר, לייעל אותו וליהנות ממנו".

לשחרר את הפחד

מתח כבר מהשורה הראשונה. זה המרכיב היסודי והבסיסי בספריה. את הספר "לכודים באפלה", למשל היא פותחת במשפט: "האגדה מספרת כי אחת לחודש, בליל מולד הירח, באישון לילה אפל, נשר תולש שערה משערות ראשו של אדם. הנשר זקוק לשערה לבניית הקן שבת זוגו עומדת להטיל בו ביצה". "הפנימייה שלא היתה" נפתח כך: "הוא מעולם לא ידע כמה זמן חלף מאז הגיע למקום. משהו בתוכו אמר לו להוסיף לקרוא עוד ועוד בספר ההוראות המכושף, ספר שחור גדול שהפך אותו אט־אט לאפל ומרושע ונטע בו כוחות על־אנושיים".

ילדים חווים את הפנטזיה אחרת ממבוגרים?
"דווקא בני נוער שנולדו לעולם ממוחשב, טכנולוגי וריאליסטי צמאים לקרוא על עולמות לא ריאליסטיים, וכתיבתי שמגלמת בתוכה הצצה אל עולמות אפלוליים ומסתוריים ואל הלא נודע, מספקת את הסקרנות הטבעית הזו הקיימת בקרב בני הנוער אל עולמות שמעבר למציאות. בספרי פנטזיה יש דיכוטומיה בסיסית של הצגת הדברים כאור מול חושך, טוב מול רע וכן הלאה. זו הסיבה שבני נוער נמשכים לז'אנר הזה, כשאתה נער אתה מוטרד מהנושאים האלה. מה שיפה בפנטזיה הוא שהיא מגלמת בתוכה מצבי קיצון של שחור מול לבן, אין אפור".

"זה כיף כי הכל ברור, קיימים כוחות רשע ומולם קיימים כוחות טוהר, ואין משהו באמצע. בגלל הטכנולוגיה המתקדמת סף הגירוי של הילד עלה והוא קצבי יותר, תובעני יותר, והוא מחפש סיפוקים מיידיים לגחמותיו ולריגושיו, והוא מן הסתם יחפש אותם גם בין דפי הספר. על כתפי בתור סופרת מוטל 'התפקיד' לספק לו את אותם ריגושים. אין ספק שלקורא יש יותר סיפוק והזדהות עם הגיבורים והוא מתחבר יותר לסיטואציה כשהוא מדמיין אותה, מאשר סיטואציה לעוסה שהוא רואה על המסך באופן פסיבי כשהוא ישוב נינוח על הכורסה ומישהו אחר מדמיין עבורו והוא נאלץ להתפשר עם הדמויות שהמסך כופה עליו".

"ידוע שהמפלצת הכי מפחידה שנראה על המסך תהיה פחות מפחידה ומוצלחת מזו שנקרא עליה ונדמיין אותה בכוחות עצמנו. בזמן הכתיבה למעשה קיימים בעלילה אצלי שני מישורים מקבילים: מה שאני יודעת ומה שהקורא התמים יודע או חושב שהוא יודע, ועלי להקפיד לא לגלות לקורא דברים שאני יודעת. היינו, חלילה לא להפגיש בין שני המישורים המקבילים האלה מלבד רמזים שאני שותלת פה ושם".

סיגלית דיל, ספרים סיגלית דיל, ספרים


למה דווקא פנטזיה? לכאורה הימרת על ז'אנר מאוד מאוד לא בטוח.
"בזמן הכתיבה השאלה הזו ממש לא בראש מעייני. סופר כותב טוב יותר בז'אנר שהוא אוהב. ודאי שלא הייתי בוחרת בז'אנר אחר רק בגלל שהוא אולי בטוח יותר. לעתים אימה מתקשרת להיעדר איכות. בספרי זו לא חלילה אימה ברמה הרדודה של רציחות, דם, איברים קטועים וכדומה, שאותי אישית דוחים. אני כותבת לילדים ובני נוער ומאוד מקפידה בעניין הזה. זו אימה בקטע של מסתורין. אימה בריאה. השפה שאני כותבת בה היא גבוהה ורהוטה, הספרים שלי מאוד נקיים בכל הקשור לעניינים שבינו לבינה, ויש בכל אחד מספרי מסר".

"מאידך, יש בספרי מתח, מסתורין ואימה בדיוק כמו שבני הנוער אוהבים, כך אני מרָצה את כולם, את קוראי הצעירים ואת הוריהם. הורים שואלים אותי בשבוע הספר: 'זה נקי?', ואני חושבת לעצמי: הרי הילדים שלכם רואים את 'האח הגדול'. זה נקי? כמו שבלונה פארק אנחנו צורחים מפחד על הרכבת הרים אך ברגע שזה מסתיים אנחנו רוצים עוד פעם, כך גם בספר, כי יש בפחד הזה משהו מרגש, ממכר ומענג, ואם יש את כל יתרונות הקריאה ומסר, השגתי את המטרה.

"קראתי חוות דעת של פסיכולוגים חינוכיים הטוענים כי מעבר לכך שספרים מסוג זה מפתחים את הדמיון, הם אינם נוטעים בילדים פחדים. להפך, הם משחררים אותם מהם ועוזרים לקורא לפתח כלים להתמודד עם הפחדים בגלל הניצחון של הטוב על הרע. לשיטתם, הספר מעביר את הפחדים שממילא קיימים אצל הילד בתת־מודע למודע, ואז ניתן לשלוט בהם, כי אנו שולטים טוב יותר במה שאנו מודעים אליו, ואם לא יקראו על כך, זו סתם הכחשה. הפחדנים בינינו יודעים שלא צריך ספר או סרט אימה על מנת לפחד. כמו כן, לטענתם הספר נותן לפחדים גבולות מבוקרים, מכשפות, עולמות אפלים וכשפים זה בסיפורים ולא במציאות".

אברא כדברא

"פנטזיה היא מרכיב הכרחי בחיים ודרך להסתכל על החיים מהצד הלא נכון של הטלסקופ", אמר ד"ר סוס, האיש שסלד מפאשיזם, הפנה תשומת לב לשואה באמצעות קריקטורות וגינה את האפליה בארצות הברית נגד שחורים ויהודים.

נוכח הסברה שפנטזיה מזוהה עם תרבות מערבית, אירופית ואפילו תרבות נוצרית, דיל מתקוממת. "הז'אנר של מכשפות, כשפים, שדים, קסמים, כוחות מסתוריים והמאבק האינסופי של כוחות הטוהר מול כוחות הרשע והטומאה בהחלט קיימים במקורות היהודיים והרבה פעמים המקור הוא אצלנו: במשנה, בתלמוד, במדרש ובאגדה, במדרשים יהודיים ובמעשיות ובמקורות יהודיים עתיקים נוספים. לדוגמה, 'אַבְּרָא כָּדַבְּרָא', הוא ביטוי בארמית, שפת הגמרא, שמשמעותו היא שאנו בוראים את אשר אנו מדברים. לדיבור יש כוח, ולכן חשוב לדבר חיובי".

ומה מקום האימה?

"זה לא מתח לשם מתח, לא אימה לשם אימה. בכל ספר אני עוטפת את המסר בסיפור מסתורי. הקוראים מבינים את האמירות החזקות והמסר החשוב שהספר חובק בין שורותיו על מהות עולמנו ומקומנו ביקום: השעבוד לזמן, ליופי ולנעורים שהם בני חלוף, היופי הפנימי שהוא הנצחי והחשוב, על הצורך לוותר כדי למנוע מריבות, לשמוח במה שיש ולא להצטער על מה שאין, להימנע מיחס רע לחברים לכיתה, לתת כבוד לזקן, על כוח הבחירה המופלא שניתן לכל אחת ואחד מאיתנו לבחור בין הטוב לרע, ועל כך ש'כל עוד הנר דולק אפשר לתקן'. כל עוד חיים, אפשר לפעול ולעשות ולא מאוחר מדי לשום דבר, שלא כל מה שאנו רואים בעין מתרחש באמת ושיש הרבה דברים שמתרחשים סביבנו בלי שנוכל להבחין בהם בעינינו המוגבלות".

בספר החדש "היונה שסבלה מפחד גבהים", המסר גלוי לעין גם לקורא הצעיר: יוני גדלה לצד אחיה על צמרת עץ תות. האבא לימד את שלושת הגוזלים לעוף, אך רק שניים מהם התעופפו ועזבו את הקן. יוני נותרה לבדה בקן. הבעיה מתעצמת, כי מדובר ביונים שנודדות מארץ לארץ בעונת הקיץ ובחורף אינן שורדות. הוריה, אחיה וכל בני מינה של יוני נאלצים להיפרד ממנה ולעוף לארץ חמה רחוקה. רק יוני נשארת מאחור על עץ התות העירום, עצובה, בודדה, רועדת מקור וחוששת אפילו לשלוח מבט אל האדמה הרחוקה המושלגת. היא אינה אוהבת את הכנפיים שלה ומעדיפה להיות בעל חיים אחר.

"דרך הסיפור הילד למד לשמוח במה שיש לו, להיות שמח במראה שלו ולא לרצות להתחלף עם אף אחד", אומרת דיל. אגב, מילות הקסם של הפיה המרחפת בין העצים ומגשימה משאלות: "ספיד באחט שי" שתרגומן המילולי באפגנית: "שיהיה לך מזל לבן". כלומר, "שהמזל יאיר לך פנים".

בספרה החדש השני, "אפלות", הקורא מסתקרן לגלות מי הן האפלות, מה סודן ומיהי קורי הילדה החיוורת והמשונה שבני הזוג ברונו מוצאים ביער בליל סערה. הפעוטה סולדת מאור השמש, רואה היטב בחשיכה ומתעקשת להתרחץ באמבטיות קרח גם בימי החורף הקרים. האם היא הילדה המיוחלת שאבדה לפני שנים מאי האפלות?

סיגלית דיל, ספרים. סיגלית דיל, ספרים.

"אני כותבת דווקא בגלל שבילדותי לא הייתי חובבת ספרים והייתי משתעממת לאחר עמוד אחד או שניים, כי לא הייתה לי סבלנות להגיע למתח", היא אומרת. "הייתי ילדה שובבה, טום בוי, תמיד הייתי תלמידה טובה, אבל העדפתי לשחק מאשר לקרוא ספרים. תמיד חיפשתי ספרי פנטזיה מותחים, מפתיעים, מפחידים ומסתוריים. למעט פה ושם ספרים מתורגמים, אלה היו חיפושים שעלו בתוהו. אני מנסה לכתוב את הספרים שבילדותי חיפשתי ולא מצאתי, מקווה שאני מצליחה. בנוסף, הייתי ילדה מאוד פחדנית".

"אגב, גם היום אינני גיבורה גדולה, וזה גם משהו שמסייע לי בכתיבה, אני יודעת על מה ללחוץ כדי ליצור אווירה מצמררת. אני כותבת בלילות, וכשיש רשרוש מהחדר השני, אני בעצמי מחסירה פעימה. בנעורי, כשסוף־סוף מצאתי ספר מסתורי ומפחיד שריתק אותי מהשורה הראשונה או צפיתי בסרטי אימה, זה סייע בידי להתמודד עם הפחדים, כי הבנתי שמכשפות, קסמים ועולמות מסתוריים קיימים רק בספרים ולא במציאות. זה גם העניק לי את הדמיון הכל כך פורה שיש לי עד היום. מאוד חשוב לי לסיים כל פרק במתח ולהיות עם אצבע על הדופק לאורך כל העלילה, כי אני יודעת שבשורה משעממת אחת אני עלולה לאבד את הקורא הצעיר, ואולי בצדק, במיוחד עם כל הגירויים שיש היום מסביב".

אנלוגית בדור דיגיטלי

את המחזה הזה קשה לתאר במילים. המוני ילדים צובאים על דיל בקניון ומבקשים חתימה. רוצים לגעת בתהילה. אבי שומר, מנכ"ל צומת ספרים, שכבר הספיק לטפס על כיסא ולתעד את התופעה, יודע שאין לה אח ורע: המכירות עומדות על כ־80 אלף עותקים מספריה, על פי נתוני הוצאת עם עובד: "אלה אירועים מאוד מרגשים, וכל מי שעובר בזמן הזה בקניון מתקשה להאמין שילדים ובני נוער מתנפלים ככה על ספרים ועומדים בתורים ארוכים רק כדי לקבל ממני הקדשה וחתימה על הספר, כולם בטוחים שמדובר בכוכבת טלוויזיה. אף אחד לא מאמין שמדובר בסופרת ילדים ונוער".

וזה אולי חובר לזיכרון נוסף: ביקור בבית ביאליק, כשהייתה תלמידת בית ספר יסודי. "אמא שאלה אותי איך היה בבית ביאליק", היא משחזרת. "אני מאוד ציפיתי לביקור. הראו לנו איפה הוא ישב, איפה הוא כתב, אבל הוא לא הגיע. עניתי לה שהיה מעניין, אבל שאני לא מבינה למה בחרו דווקא ביום שהוא לא היה בבית. באמת חיכיתי שיגיע. זה נראה לי לב העניין, לפגוש את ביאליק עצמו".

על הזיכרון הזה נשענת פעילות התנדבותית שהיא עורכת זה 15 שנה בבתי הספר ברחבי הארץ. מאות בתי ספר, עשרות אלפי תלמידים, אולי יותר, מגיל יסודי עד חטיבת ביניים. לא נדיר שהיא לוקחת חודש חופשה מהעבודה ומתמסרת רק לזה. וכן, הדור הדיגיטלי שואל את אותן השאלות ששאל הדור האנלוגי, אבל היא לא מתעייפת. "זה התחיל בבית ספר אבן חן בשוהם, כשהמורה הקריאה לתלמידים בכל יום פרק מספרי", היא מספרת. "הילדים ביקשו לפגוש את הסופרת, ומאז אני שם ובעוד בתי ספר. זה חשוב לי, כי במפגשים אלה הילדים ובני הנוער מבינים שספר הוא אינו דבר שאבד עליו הכלח. הוא לא שייך לדור של פעם אלא עשוי להיות מרתק כמו ואפילו יותר מסרט קולנוע. הם פשוט הופכים להיות ילדים קוראים".

הרגע שבו הבשילה בה ההבנה שהיא רוצה להיות סופרת היה כאשר עבדה כמורה ממלאת מקום בבתי ספר, במקביל ללימודיה באוניברסיטה: "המנהל היה נכנס לכיתה ואומר: 'שלום תלמידים, המורה שלכם היום חולה, זו המורה המחליפה' ומצביע עלי וברגע שהוא היה סוגר אחריו את הדלת, היו רעש ובלגן. וידעתי שאין סיכוי שאצליח להעביר להם את התרגילים שנתבקשתי להעביר. הדבר היחיד שתוך שניות גרם לכל התלמידים להשתתק, להתיישב במקומות ולהקשיב היה סיפור מתח מרתק שהייתי בודה בן רגע מדמיוני הפרוע, כשאני כל הזמן עם אצבע על הדופק לשמור על מתח ועל שקט עד לצלצול הגואל. מה שנחמד זה שבהפסקות התלמידים היו ניגשים אלי ומתעניינים מהיכן ניתן לקנות את הספר שממנו סיפרתי, וזה הצחיק אותי, מה לקנות? רק הרגע המצאתי את הסיפור".

זה הוביל אותה לכתיבת ספרה הראשון "שעון הקסמים", שכתבה במקביל ללימודים תובעניים של ראיית חשבון. בתום תקופה מתוחה של בחינות ולפני תחילתו של סמסטר לחוץ נוסף, היא הייתה מותשת. "הרגשתי צורך עז לעשות משהו כדי למלא את המצברים", היא מספרת. "פתאום התעורר בי הצורך לכתוב. הרגשתי ממש כמו ציפור הפורשת כנפיים ועפה".

כשיצא לאור "שעון הקסמים", כבר הספיקה לסיים את הלימודים ולקבל את הרישיון כרואת חשבון, והייתה בסוף שנה א' ללימודי המשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה ובעיצומה של כתיבת הספר השני "תלתלים מכושפים".

זיכרונות מאפגניסטן

דיל נולדה וגדלה בחולון, שבה היא מתגוררת עד היום. בת זקונים בבית ציוני מסורתי, שהתחנכה על ברכי התנ"ך, הארץ והאדם. ילדות מאושרת בבית חם ותומך, להורים ילידי אפגניסטן שעלו ארצה כילדים, הרבה לפני קום המדינה. סביב שולחן השבת, לאחר המזמורים ודברים על פרשת השבוע, אביה היה מפליג בסיפורים מנוף ילדותו על אודות אפגניסטן הרחוקה.

דמותו של מירלי הרואה ואינו נראה מהעיר הראת באפגניסטן, שעוטה ופושט צורה, הביאה לכתיבת ספרה "המכשף האפגני", המתרחש במחוזות אפגניסטן. כך גם הסיפורים על בקבוק המים המיוחדים בבית סבי־סביה מנהר הסמבטיון, שהיה גועש בכל ימות השבוע ונח ושוקט בשבת, והאמונה בכך שאם נושרת שערה משער ראשו של אדם וזו נלקחת על ידי ציפור, המזל הרע ידלוק בעקבותיו. "יש שגידו שכל זה לא קיים. בסדר. פספוס שלהם. אני מאמינה בהישארות הנפש, ובזה שהעולם הזה הוא מסדרון ומבחן לחיי נצח. חלילה לא חידלון", היא אומרת.

את ספריה היא נוהגת להקדיש להוריה ולאחותה הבכורה והאהובה, ירדנה, שנהרגה בתאונת דרכים. "כחובשת מתנדבת במד"א אחותי הוזעקה לתאונה בכביש 6, היא באה להציל חיים, ורכב שהסתקרן להסתכל פגע בה והיא נהרגה במקום", היא מספרת. "היא הייתה אשת אשכולות, מפקחת בכירה במשרד החינוך, אומנית מוכשרת, אם מסורה לארבעה ילדים, בעלת שני תארים ובנוסף לכל מצאה זמן להתנדב במד"א, שם מצאה את מותה בעת מילוי תפקידה. בשבעה שלה אחת הידידות של אחי אמרה עליה שירדנה הייתה כזו שלא נושמת עמוק מדי, כדי שלא יחסר חמצן לאחרים. אין ספק שהאירוע הטרגי הזה והעובדה שאיבדתי את הורי, אלה דברים שקוטעים את החיים ומביאים לשינוי סדרי העדיפויות. עם זאת, אספתי כוחות והמשכתי הלאה, עם כל הקושי".




הרוח הטובה מגיעה מהבית, מהאמונה שהכל יהיה בסדר: "תמיד היה נדמה לי שאנחנו מאוד עשירים, למרות שהיום אני יודעת במבט לאחור שהמצב הכלכלי לא היה קל בכלל. התגוררנו בדירות שכורות, והורי הצליחו לרכוש דירה רק לאחר כ־30 שנות נישואים, כשכבר היו להם נכדים. אני לא חושבת שהייתי מגיעה למה שהגעתי אלמלא התמיכה מהבית. הפינוקים הכי קטנים, שאמא נכנסת לחדרי ערב בחינת בגרות עם כוס שוקו חם והעוגיות האהובות עלי שאפתה במיוחד בשבילי. הורי תמיד נסכו בי ביטחון לחלום ולדעת שחלומות נועדו שיגשימו אותם".

"יותר מזה, כל ילד הרגיש אצלם בן יחיד. אבי, למרות גילו הצעיר, עזב בית גדול ומשפחה ועלה לבדו לארץ מטעמים ציוניים, התנדב בתנועת בית"ר ואחר כך באצ"ל, נלחם בבריטים, נעצר על ידם ויש על אודותיו סיפורי גבורה רבים. הורי הכירו בירושלים, נישאו בירושלים, אהבו אותה והתגוררו בה עשרות שנים. כשמשפחתו של אבי עלתה לארץ, הוא כבר היה נשוי ואב לפעוטה ומשפחתו התגוררה אצל הורי לפרק זמן ונחסכו מהם כל תלאות המעברות. לאחר שנים ארוכות, בגלל בעיות פרנסה, הורי עזבו את הבירה, אך תמיד, עד יומם האחרון, ראו את עצמם כירושלמים. מיותר לציין ששניהם וגם אחותי, קבורים זה לצד זה בהר המנוחות בירושלים".

כמו החיים, שמכריזים על עצמאותם ברגעים בלתי צפויים, כך גם הדמויות בספרים, ומשם - בחזרה אל החיים. "באיזשהו שלב בכתיבה הגיבורים שלי מקבלים חיים משל עצמם והופכים להיות עצמאיים ומניעים את השתלשלות המאורעות על פי רצונם, והם כבר לא בשליטתי וכאילו מגחכים לעומתי, 'מי את שתקבעי עבורנו מה יהיה בסופנו?'. כשאני מתחילה לכתוב, אני חושבת שאני יודעת מה יהיה הסוף, אך באופן קבוע הסוף שנדמה לי שיסיים את הספר, אינו הסוף הקורה בפועל, ובסופו של יום אני מפתיעה אפילו את עצמי", היא אומרת. "לפני כמה שנים טובות הגיעה לדוכני שבוע הספר ילדה עם אביה וסיפרה לי בהתלהבות שקראה את ספרי 'תלתלים מכושפים' ומאוד אהבה אותו. את הסוף של הספר פחות אהבה, אז היא פשוט נטלה מספריים וגזרה אותו".

ומה ההרגשה? פנטזיה או אימה?
"לנוכח העובדה שהיא קראה את הספר 12 פעמים ורק אז קרעה את הסוף, זה בעיקר מצחיק אותי".