שלשום ראיתי בדרום העיר אישה מרהיבה ביופיה, בת 30 בערך, בעלת פנים מחוטבות ורעמת תלתלים בירוק. הזכירה לי את פסל ראש הנערה המונח על דשא גן הפסלים, בעיר הַאקוּנָה ביפן, וכל ראשה עטור בתלתלים מתפרחת פֹּארוֹת העלים של שיח שנשתל ליד ראש האבן והפך לחלק ממנו. ובעוד אני מתהפנט ליופיה החי, כבר נעלמה האישה באחת הסמטאות, כחוזרת לדפי אלבום ישן. באותה העת, מסמטה שממול, כמו מפוסטר ישן משנות ה־50, יצא ירמיהו, ענק גוף, בזקנו העבות, בבלוריתו הגדולה, במכנסיו הקצרים ובמגפי הגומי שלו, מוביל את פרתו רֶגבָּה בחבל וידו השנייה אוחזת בקלשון המונח על כתפו.

הוא חצה בצעדים גדולים עם פרתו את הכביש הסואן, בין כלי רכב מצווחים, מנותק, אדיש לסכנות סביבו, כאילו רעה אותה הרחק, בשבילי ההרים הירוקים של היידי. הנהגים סובבו את ההגה ברגע האחרון או עצרו מולו בחריקה וקיללו, עד שהשלים את מעברו. הלכתי סקרן בעקבותיו. באחד הרחובות הישנים והנשכחים - שבו מתפוררים בתי לבנים אדמדמות מראשית ימי העיר העברית הראשונה, ולידם כבר ניצבים קירות מבלוקים חדשים, מערבלי בטון, מנופים ועגורנים, לצייר מחדש את קו הרקיע בצבעי החוויה האורבנית העתידית - חצה ירמיהו סמטה צרה ואני אחריו. לפתע נפתח לפנַי מרחב מדהים, בלבה הזקן של העיר: חומת חומר גבוהה הקיפה מגרש של שלושה־ארבעה דונמים. צמרות עצים - תפוז, לימון, אשכולית, תפוח, משמש ואגס - בצבצו מעבר לחומה. מיראז' אורבני. נווה מדבר בלב העיר.

נביחות כלבים עלו משם, אולי בשמחה על שובו של בעל הבית. ובעל הבית פתח במפתח מנעול כבד בשער הברזל החלוד ונכנס פנימה. הגעתי אליו במהירות, לפני שנעל. "סליחה. אני... אפשר... אני יכול ל...", גמגמתי, אוחז בסורגים. הוא נשא אלי פנים קשות, חשדניות. "אפשר להחליף כמה מילים?"

"אָזוֹי!... ומי אתה, מחליף המילים?", הצליף ירמיהו, "מרשות המסים נשלחת? ממנהלת המעקלים? מאגודת קבלני הצמרת? מאגף הקרקעות או ממשטרת המנדט?"

"לא. לא", קראתי. "אני פשוט אדם שמ... שמע, ממש נעצרה לי הנשימה, כשראיתי את כל זה" - פרשתי יד במחווה על חוותו. "זה שלך, הכל, באמצע האורבָּניקה? זה ממש חלום שלא ייאמן".

"איזה חלום בראשך?", אמר ירמיהו וניקה את מגפיו בדשא הדשן שליד השער, שברז ישן טפטף עליו. הוא נעץ בדשא את קלשונו. הפרה בכתמי שחור־לבן, עם עטין ענק של ממליטה (כמושבניק לשעבר אני מבחין בפרטים כאלה), התרחקה לאחור, מותחת את החבל שבידי בעליה. כמה תרנגולות צבעוניות שניקרו בין העשבים פרשו כנפיים בבהלה.

"מה לך בורחת, רגבה, בת נעוות המרדות?", נזף האיש בפרתו. "זו", הסביר, "פֶּרֶא־פָּרָה. מדלגת מעל כל גדר וחומה". הוא גירד בחיבה את הכתם השחור שבמצחה. "לכי לך אל השוקת", אמר והיא נענתה ופסעה לחצר הרפת הקטנה, מִכלאה מענפי עץ. עוד שלוש פרות ועגלה שוטטו שם, וגופו האיתן של פר שחור נראה במכלאה הסמוכה. "אנוכי", אמר האיש, "נולדתי לתוככי כברת ארץ זו. חלום זוהר לא היה כאן. היו עבודת פרך שלא תמיד משתלמת, מַעֲקַשׁים לבלי סוף ועמידה ממושכת על המשמר. אבל", שאל שוב, "מי אתה?"

"סתם עברתי בסביבה", אמרתי. "אני סקרן כרוני. בעיני, ואני ילד־מושב מהעמק, זה נראה כאילו העבירו לכאן, ללב העיר, משק שלם מהכפר שלנו בשנות ה־50, על בניין המגורים, הרפת, הלול, המתבן, עצי הפרי, גינת הירק, הכל. כמו מוצג מוזיאלי. אתה יודע", אמרתי, "שבברצלונה עומד כפר כזה שנבנה לצורך תערוכה בינלאומית בראשית המאה הקודמת. ה'פּוּאֶבְּלוֹ אֶספַּניוֹל'. שִחזרו שם בתים ובתי מלאכה וגנים מכל אזורי ספרד. בבוקרשט יש פארק שבו נשמר כפר רומני חקלאי מהמאות הקודמות, על כל פרטיו וכליו, שצ..."

"...דחילקוּם", קטע אותי ירמיהו ביובש, "מעולם לא נטשתי את הארץ ולוּ לכמה ימים - ובכל המוזיאומים הללו אין לי עניין. לסַחבַּק, עבודת הקרקע, האיכרוּת, איננה עייסק של מוזיאון ובתי נְכוֹת ולא של מַסְחָרָה. כאן אין שעות ביקור, כרטיסים והרצאות. יש עבודה ושמירה על הקיים. ועכשיו, במחילה, נא להִתפנות מכאן. אין לי פנאי לנודניקים ולנִיגֶ'סים ולכל האֶה־בֶּה ציגָלֶה־מֶה. זהו זה. עוד מעט עת החליבה".

"אני מבטיח שלא אפריע ולא אחטט", אמרתי. עדיין עמדנו בשער. "רק רציתי לראות, לשמוע ולהתרשם - וברשותך, לכתוב רשימה על..."

"אה, עיתונאי? מהטוּמְבַּחִים האלה?", חתך בחדות. פרגית אדומה פרחה והתייצבה על כתפו. "לאחרון שביקש לכתוב 'סטוֹרי' עלי כאן, אמרתי 'שַׁק בַּתּוּחֶס!'. אינני נזקק לפרופגנדה. אני עמל במִשְׁקי בדיוק נמרץ ולפי חוק ודין, בלי לתקוע אף בענייניהם של אחרים. אז תבין שלא תמצא כאן שום מעיְיסֶס או צ'יזבטים, יוֹצְמַךְ".

אבל כשאני דבק במטרה, אני עלול להיות עקשן גדול. הבחנתי כבר שמילות התפעלות וחנופה לא עובדות עליו ושהאפשרות שיהפוך למעין סמל לציונות מגשימה לא עושָׂה עליו רושם. התעקשתי והצלחתי. מהשיחות שניהלנו אחר כך ניער מעליו כל מחויבות לשליחות חינוכית ("אנוכי, שהושלכתי משלושה בתי ספר, כדמות מחנכת? הצחקתני"). הוא חסר דעה במודע בנוגע למאבקים הפוליטיים ("רק מתעב את החולירות שהשתלטו על המדינה שסבינו ואבותינו הקימו וחושבים שהם המציאו את הגלגל. שונא את הדְרֶקֶס שעושים קפיטל מהתלוּת של העניים בעשירים. תאמין לי: הנני יכול להיות מיליארדר בצ'יק צ'ק, כשרק ארצה. ואינני קומוניסט ואיש מאבות אבותי לא היה. הקומוניזם הביא על האנושות זוועות לא פחות מהנאציזם - והקפיטליזם המערבי ממשיך לנצל את האנושות, כדי לצבור הון וכוח. זהו זה").

הוא לא קורא עיתונים, לא משתמש במחשב, בביתו אין טלוויזיה, ומעולם לא החזיק טלפון סלולרי ("הפסדתי משהו? הבנאדם אינו מחויב לדעת הכל"). הוא לא מקושר כמעט עם סביבתו הקרובה ("מה זה? 'סביבתי הקרובה'? השכנים? לא אַיי־אַיי־אַיי. המקום הזה כעצם בגרונם כבר שלושה דורות. משפחה? הרעיה שלא הייתה רעיה עזבה לפני שנות דור. יש לה איש אחר וצאצאים אחרים. הילדים המשותפים שלנו התבגרו ולא ניאותו להמשיך כאן, עם אבא תָּמוֹי כמוני. עכשיו הזיפְתִּים האלה תובעים את חלקם בירושה דרך עוֹרכדינַאק סְמַארְקָצִ'ים ונצלנים. זה לא יעזור להם: הבָּלַבּוֹסְט, אנוכי, עיקש כפרד").

את כל הציטוטים הללו השגתי כי אני עקשן, כאמור, וכנראה ניחנתי ביכולת לעורר אמון, אפילו של ענק איכּרִי עבדקן - מילה מהלקסיקון של ירמיהו, שנמנע, כמסתבר, משימוש בשפת ימינו. הוא לימד עצמו לדבר בעברית שורשית, ספרותית, מליצית, שפת עָבָר, כולל האגף העממי והסלֶנגי שלה, עם נגיעות מהיידיש, מהערבית ומהאנגלית. שפת החלוצים הציונים שהתיישבו בארץ בעלייה השנייה והשלישית עד להקמת המדינה. שם נשאר. מרצון.

***

ובכל אופן, מהרגע שהרשה לי ללכת בעקבותיו בדשא הירוק עז, משובץ פרחי פרג אדומים ("אם הינך מושבניק - לבטח אתה יודע מהם הכלים המונחים כאן: מחרשת בִּיסוֹק, בְּרוּדֶר לחמם אפרוחים, סֶפָּרָטוֹר להפריד שמנת מחלב. מַשְׂדדָה. מַגוֹב. חֶרְמשׁ"), בדרך לבית הגדול עם גג הרעפים ועמודי העץ התומכים במרפסתו הקורסת, ולאחר מכן, בכמה ימים שאירח אותי בשיחות על המרפסת, עם כוסות המים שנשאבו מהבאר שבחצר, כתבתי מדבריו את המונולוג הבא, שכולו שלו, לבד מכמה תיקוני עורך:

"ירמיהו שמי, והנני הגוֹרְדוֹנִיסְט האחרון. ירמיהו. לא ירמי, רמי או יֶרִי. בלי שמות חיבה. אין לך סיבה שבעולם לחבבני. אני אינני מחבבך. איני מכיר אותך ואת טבעך. ודברי אליך אין פירושם שנְאותּי למבוקשך לאינטרוויו. אם חשבת כך, הינך קוּגֶלָאגֶר. שאלת, הכיצד שבלב תל אביב, בין מגדלי בבל מזוינים מבטון מזוין וסופרמרקטים ודיסקוטקים והשד יודע מה, בפְנוֹכוֹ של התוֹכוֹ, מתקיימים ארבעה דונם עם גינת ירק - גזר, בצלים ושוּמים, עגבניות, שעועית, תפוחי אדמה ומלפפונים, ומרעה ומספוא, דונם אספסת ודונם בקיה ארגמנית לחציר, ורפת, שתי חולבות ומבכירה אחת, וכמה עצי פרי ודיר עם שלוש עזים ועשר כבשים, כאן, מאחור, ובאר שחפר סבא רבא וכרמי גפן וזיתים, ולול 40 מטילות, וצמד ברווזים, בי־ג'י וז'אבוֹ, שמתרוצצים בין השלוליות? ובכן, בשתי ידיים אלה ובגוף הזה המשכתי להגשים את חזון אבותי: משק חקלאי חופשי ופורח. רפובליקת גורדוניה העצמאית בתוככי ישראל הגדולה. זהו זה.

"אין כאן בחצר אספלט. רק דשא טבעי שצומח מאדמת הארץ הטהורה. בחורף היא בוץ. בקיץ - כחרס הסדוק. זהו משק אוֹטַרְקִי שנועד לספק בעצמו לעצמו את כל צרכיו: ירקות, פירות, חלב, ביצים, שמנת וגבינות, דגן ללחם, זרעונים לעופות וירק ומספוא לצאן ולפרות. הנני צמחוני, כמורי ורבי שלא הכרתיו, אהרון־דוד גורדון, נביא העבודה בטבע. אָה. דֶה. סבא רבא שלי דווקא הכירו והעריצו, כשעדרו שניהם יחד בגן הירק של דגניה. אה. דה. הוא שקבע כי ההתנתקות מהעבודה היצרנית ובעיקר מעבודת האדמה הייתה שורש כל רע בעם היהודי והפכה אותו לפרזיט גלותי. ושזכותנו על הארץ הזאת לא נקנית בכוח הנשק אלא בכוח העבודה. הוא שאף להסכמה ולידידות עם ערביי הארץ וקבע את יחסו לאדם על פי יחס האדם לבעלי החיים.

"אני הנני איכר דור רביעי - פלח, יוגב, רועה מִקנה. סבא רבא שלי הלך ברגל מהרי הקווקז דרך אזרבייג'ן, טורקיה וסוריה והגיע ארצה בסוף המאה ה־19, עוד בטרם הגיעו עליוֹת החלוצים הציונים. הוא התיישב עם עוד כמה חבר'ה ליצים בחורן, זרע שם דגן, אבל היה ווֹגֶ'ראס שם עם החוֹרָנים המקומיים והוא עזב והלך דרומה, עד זכרון יעקב, שבה הִתלמד להיות כורם. 30 דונמים גפני יין מרלו וקברנה נטע ובית גדול בנה שם. סבתא רבתא הייתה תימניה משכונת התימנים במושבה, שסיפרו שהייתה היפה בבנות זכרון. שלהבת שרעבי. כשמה כך הייתה: כדור אש. עזר כנגדו שילדה לו שבעה ילדים.

"עשרה קיצים של בציר ויקב עברו עליהם עד למלחמה העולמית הראשונה. הטורקים העותמאנים, אתה יודע, וגזירות תָּרַפָּפּ"וּ של ג'מאל פחה, הצורר הטורקי, שהיה חרייאת. ואז סבא רבא הפסיד הכל, עד התחתונים - ולא הרים ידיים. וכשהאנגלים קבעו שליטה בארץ, קנה בתל אביב, שרק התחילה להִצְתמח, שמונה דונמים כדי לגדל בהם כרמים. קנה כחוק. עם כל התעודות והמסמכים. אבל הקרקע כאן לא צלחה. קיווה לענבים - וקיבל באושים. סך הכל, החיים הם בית ספר. סבא רבא החליף למשק מעורב. לסבא שלי, כשקיבל את המשק, היו ברפת כבר 30 חולבות ובדיר 20 כבשים ועזים. בשנות ה־30 וה־40 במאה הקודמת היו שטחי מרעה למכביר בעיר ובשוּליה. שׂעוֹרי פרא, יבלית, שיחים עם עלים אכילים. אבא שלי, בנערותו, רעָה את העדרים, ישב באחוּ עם חלילו בפיו, כמו בשיר 'עלי גבעה שם בגליל / יושב רועה ובפיו חליל' - ואיש לא העז לשים אותו ללעג ולקלס. היום אני יוצא מהמשק ופרתי איתי - וכולם צוחקים: מי הוא התָמוֹי הזה?

"לבדי אנוכי עובד במשק. בלי עזרה. לפני כעשור מישהו 'גילה' אותי ויצא לי שם בין אנשים: 'הגורדוניסט'. 'הסוציאליסט האחרון'. נהייתי למין גורו: אנשים באו, התנדבו לעזור. את המחסן ששם הקמנו אז. מאז שעזבו הילדים, אני לבד. לפעמים מגיעות לכאן עלמות, רזאלות, אחת אחרי השנייה. יש, כנראה, במשוּנוּת שלי, משהו אטרקטיבי. בדרך כלל הבחורה באה עם בעיות בנפשה. אהבה נכזבת. דכדוך קליני. בריחה ממשהו. היא נשארת כאן כמה זמן - ואינני יודע איך ולמה, כי אינני שמאן אינדיאני ולא רופא אליל אפריקאי - בסוף הן יוצאות מכאן יותר מסודרות בראש. עם אור בעיניים. אסירות תודה. אני לא נותן להן הרבה, חוץ מיחס טוב ומקֶשֶׁב, עד גבול מסוים. נחמה אני יכול לתת, לא עצות. ואינני כופה עליהן דבר. כשבחורה נשארת כאן, היא עוזרת - כביסה, בישול, רוקחת ריבה מהפירות, טיפול בלול וברפת.

"על המשק הזה שמו עין עוד בימי סבא: קבלנים, בנאים, מָאכֶרים, עשירים. כל הזמן. בהמונים: תמכור. כדאי לך! זה שטח רציני. וכשלא מצליחים בפיתויים ובהררי כסף - הציעו עשרות מיליונים, לירות או דולרים - מנסים בתחבולות, בעלילות, בקומבינציות. וכשנכשלים, עוברים לאיומים: איפה כתבי הבעלות, הרישום בטאבו, ותלונות שכנים, וצווים מוניציפליים, וביקורת מהנדסי העיר, שליחים גברתנים מההוצאה לפועל, משטרה, משפטים ומה לא. למשק, בינינו, אין גרוש חובות. ארבעה דורות לא לקחנו מיל הלוואה.

סבא ואבא אחריו השביעו אותי: לא להיכנס לחובות ולא למכור רגב אחד מהקרקע. להעביר לבן או לבת, אם הם מתחייבים להמשיך ולהפעיל אותו במו ידיהם, בלי עבודה שכירה, לפי המורשת שלנו. מה שלא מפריע לנבלות הבּוּכְהַלְטֶרִים לשבת על הווריד: לצְנִינִים להם, העצמאות שלנו. ניסו לשרוף. להרעיל פרות. כמה פעמים עמדתי בשער עם הנבוט והפָּרָאבֶּלוּם של סבא. ואני הצוחק האחרון, כי בראשית המדינה פנה אבא לפרקליט יהודי־אמריקאי, בן דוד רחוק - והלה, ערמומי כשועל, רשם את עצמו כבעל הקרקעות למאה שנה והשכירן למשפחתנו בעד דולר לשנה. אל תשאל אותי איך פועל הביזנס הזה - אבל המקום רשום כדין כרכוש אמריקאי החסום למכירה.

"בקיצֶר, עכשיו אני לבד במשק. הבחורות מתמעטות. אולי הגיל שלי מתחיל להרתיע. הבן והבת שלי ניתקו קשר, עד שהעורכדינאק שלהם פנה אלי בדרישות לירושה. הם חושבים שיִזכוּ להפוך את המשק והקרקע האלה לכסף גדול? בּוּקְרָה פִילְמִישְׁמִישׁ! אני כאן עד הסוף. לבד. עם הגידולים בשדות, הגינה, העצים, הבאר, העופות, הכלבים, המִקנה והעדר. בלילה אני נועל את השער ומשחרר את הכלבים. אני נשאר עם מיליון ואחד הספרים שלי מאז, ספרי הילדוּת, הנעורים והבגרות, מ'ילדי בראשית' ו'עודד הנודד', דרך 'אמיל והבלשים', 'אנשי פנפילוב' ו'צ'פלין בציד השודדים', 'שלושה בסירה אחת', "אי התעלומות', 'הפרוטה והירח', 'קדמת עדן', 'זכרון דברים', 'חולות הזהב', 'כולל הכל' וכאלה. את כולם קראתי אינסוף פעמים. הרדיו הישן מנגן לי מוזיקה ואני קורא עד שנרדם ומתעורר לקוקוריקו של התרנגול.

"ומה יקרה כשאתפגר? בהתחלה חשבתי לשרוף הכל. אחר כך, הרהרתי שהכל ילך להקמת מרכז למורשת גורדון - ואז החלטתי שאסור שהכל ילך קָאקֶן, והנוטריון כתב שכשאמות יועמד כל השטח שלי לרשות העירייה, שתאפשר, כמו בלונדון, לחלק אותו לכ־40 או 50 גינות קטנות. ותושבי העיר, שצמאים עדיין לריח הירק הרענן, למגע העפר התָּחוּחַ, לאוויר הנקי, יוכלו לשתול ולזרוע בהן ולגדל ולקטוף ירקות ופירות. סך הכל, אולי בסוף כמה יחזרו לאהבת האיכרוּת וימשיכו את חזונו של אָה. דֶה".