את שחרורו הסופי מבית החולים החליט ישורון לחגוג בצפון. אחרי קרוב לשנה וחצי של אשפוז, אין נקי ורוחני יותר - חשב בלבו - מאשר לציין את החופש בטבילה במקוואות ובמעיינות הטבעיים הפזורים שם.



הוא נפרד לשלום ממנהל המחלקה ומחבריו החוסים, נתן מבט אחרון במבנה הישן ובמדשאה המטופחת שלמרגלותיו, והבטיח לעצמו שלעולם לא ישוב לכאן.



בתחנת האוטובוס פגש את רבקה האלמנה. בירך אותה לשלום והתיישב לצדה. לתקופה קצרה הייתה רבקה מאושפזת במחלקה שבה שהה. בשנים האחרונות, מאז איבדה את בעלה השני, היא יוצאת ובאה אחת לכמה חודשים בשערי בית החולים. במהלך שהותה שם קיימו השניים ביניהם יחסים. היא שאלה אם קיבל חופשה. הוא התבונן בה, ליטף את זקנו העבות וגילה לה שהשתחרר לצמיתות וכי הוא נוסע לנוח קצת.



"יופי, יופי, אני ממש שמחה בשבילך. מה אתה מתכנן לעשות? אתה נוסע. לאן נוסע? עוזב את המושב? בטח אתה נוסע לתל אביב, כמו כולם. אתה נוסע לתל אביב?"



"לא, לא, אני לא", מלמל בחוסר סבלנות.



"אז לאן אתה נוסע? לאן יש לך לנסוע בכלל? תראה את המקום, בית קברות, כל הצעירים עזבו. אז לאן אתה נוסע?"



"מממ, סתם, נוסע לצפת לטבול ולהתנקות קצת, את יודעת מה זה הבית חולים הזה".



"בטח, בטח, יודעת. אבל אתה כבר לא מאמין. הורדת את הכיפה".



"לא צריך להיות דתי בשביל לטבול".



"אולי גם אני אסע? האמת, זה באמת רעיון, אולי גם אני אסע לטבול? זה יזיק? לא, זה לא יזיק. אתה נוסע לצפת. איזה קו מגיע לשם? שמעתי 123 או 124, משהו כזה".



"לא יודע, אברר כשאגיע לתחנה המרכזית".



הוא הציץ בשעונו. האוטובוס אמור להגיע בעוד כרבע שעה. הרגיש שרבקה במצב עדין, וכדי לחסוך מעצמו מועקה מיותרת, החליט להעביר את הזמן בחנות המיצים במרכז המסחרי הסמוך. קם והלך לשם. היא התבוננה בו, שאלה לאן פניו מועדות, אך הוא לא טרח לענות לה. שמע את קולה מאחור:



"אל תענה, אתה לא חייב לענות, אבל אתה תפספס את האוטובוס. אגיד לך מה? הלוואי שתפספס את האוטובוס! אתה יודע מה אתה? אתה סנוב, זה מה שאתה. כן, כן. אפשר לחשוב שאתה ראש ממשלה! גם כן אחד!".



***



לאחר שהתמתח ושאף מלוא ריאותיו את אווירה הצלול של צפת, פסע ישורון בסמטאות העיר, חש שהחופש מחבק אותו מכל צדיו, ומלאכי עליון משגיחים בו ושומרים עליו מכל רע. לא מיהר לשום מקום. הרגליים ייקחו אותי לאן שייקחו, אמר לעצמו ופסע כשידיו בכיסיו, מפזם להנאתו את "זמר נודד", של נעמי שמר: "הדרך ארוכה היא ורבה, רבה, הדרך ארוכה היא ורבת הדר".



דמעות של התרגשות עטפו את עיניו, כל כך כמהה נפשו לרגעים אלה של דרור. כאילו רגעי ההליכה הללו, במקום הציורי הזה, הודפים מעל כתפיו את חודשי האשפוז הנוראיים, על המראות והמוראות שראה וחווה שם. מוחקים את התקפי הזעם והחרדה שלו ושל שאר החוסים התשושים. מנפנפים את רגעי הבידוד הכפוי והלינה החד–פעמית ההיא כשרצועות כרוכות סביב פרקי ידיו. בסמטאות העיר הגלילית חש כי הכל בטל בשישים, כאילו הייתה תקופת האשפוז חלום רע נוסף בשרשרת חלומות הביעותים הכרוכה סביב צוואר חייו.



"אדוני, אתה עובר פה כבר פעם רביעית, איבדת את הדרך?", קול חרוך מסיגריות קטע את מחשבותיו. ישורון עצר את הליכתו והתבונן באיש. אדם כבן 70, לבוש בלויים, כובע מצחייה לראשו, פניו חרושי קמטים, יושב על כיסא עץ רעוע, מתחת לגרם מדרגות שאותו הפך לפני שנים רבות לסנדלרייה.



"תראה איך אתה מזיע, בוא תשתה כוס מים".



"תודה, צדיק. אתה בן אדם טוב", הושיט ישורון את ידו אל עבר הכוס.



"חג המים בקרוב", ציין הסנדלר.



"כן. חג שבועות מתקרב. איך אצלכם? הילדים עדיין שופכים מים אחד על השני?"



"בטח. מצווה גדולה. ואצלכם? מאיפה אתה?"



"מהדרום. אצלנו כמעט אין ילדים. רוב הצעירים ברחו למרכז. נשארו רק מבוגרים וזקנים".



"מצער, מצער מאוד. מקום בלי ילדים וצעירים הוא מקום עצוב".



אל הסמטה נכנס קשיש, גורר לפניו עגלת בייגלה. הסנדלר הביט בו ואחר הפנה את מבטו אל שכנו הכרסתן היושב חסר מעש במרפדייה המרופטת שלו.



"אתה רואה אותו, את הרפד הזה?", פנה הסנדלר לישורון. "זה, רשע מארץ הרשעים", הוסיף.



הרפד שמע את דברי שכנו והפנה אליו את מבטו.



"למה רשע? כולם צדיקים", ניסה להתערב ישורון הנבוך. הסנדלר סימן לישורון באצבעותיו. "תחכה ותראה".



"מה שלומך, בנציון?", פנה הרפד למוכר הבייגלה.



"חלש, חלש, אין כוח כבר לסחוב העגלה".



"הכדור אנרגיה שנתתי לך שלשום לא עזר?"



"עזר לחצי שעה, שעה, אחר כך הזקנה שוב פעם השתלטה על הגוף".



הרפד נבלע לרגע בחנותו וחזר עם סוללה חלודה בגודל בינוני. הוא הצמיד אותה בנייר דבק למקטורנו של מוכר הבייגלה.



"עכשיו הבטרייה הזאת תטעין אותך, ואתה תהיה כמו חדש", הוא טפח על גבו של הקשיש ושילח אותו לדרכו.



"אמרתי לך שהוא רשע!", פנה הסנדלר לישורון.



הרפד החווה בידו תנועת ביטול לעבר שכנו. "למה רשע? תראה אותו, הזדקף אוטומטית. הולך כמו חדש, מאמין שהבטרייה מטעינה אותו. הכל מתחיל ונגמר בכוח האמונה".



עיניו של ישורון נצצו. "נכון, הכל מתחיל ונגמר בכוח האמונה", מלמל.



"רשע, רשע מרושע!", עמד הסנדלר על שלו.



"ואתה מקולל. תסתכל על עצמך, כל החיים סוליית נעליים מול הפרצוף שלך".



"באמת מקולל. כל החיים אתה מול הפרצוף שלי".



***



ההליכה עושה לי טוב, צפת עושה לי טוב, האמונה חוזרת אלי בזכות הרפד הצדיק, הרהר ישורון ופיזם פזמון נוסף של נעמי שמר, "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד".



הוא הגיע למקווה. במשך שעה ארוכה המתין לתורו ויצא בתחושה עילאית, שאותה לא ידע זמן רב. אחרי שסעד את נפשו במסעדת פתיליות קטנה, נסע חזרה למקום מגוריו המרוחק.



"היה לי יום טוב מאוד, עד מאוד טוב", בישר לאמו וגולל בפניה את קורותיו בצפת. "יופי, יופי לך, ואיפה אתה ממשיך מפה?", השיבה בקרירות. ישורון בלע את רוקו. היא יודעת שאין לו לאן ללכת, הוא יודע שאין לו לאן ללכת, ואלוהיו, מסתבר, גם הוא אינו מספק תשובות ברורות בנוגע למקום לינתם של לקוחותיו. הבטיח לה שעד החג ישכור לו דירה. "איך תשכור? מאיפה כסף?"



"מכוח האמונה", השיב בביטחון. "בחודשים האחרונים בבית חולים שכחתי מה זאת אמונה, והיום פגשתי מלאך שהחזיר אותה אלי".




***



בערב החג דחס חלק מבגדיו לשתי שקיות אשפה ועשה את רוב רובו של הלילה בבית הכנסת. לאחר תפילת התיקון מצא עצמו שוכב ומנסה להירדם על ספסל ציבורי. כבר ידע בחייו לילות רבים על ספסלים. אבל בשעות המועטות עד לזריחה לא הצליח לעצום עין. נטל את השקיות והלך לבית החולים. שם תהיה לי מיטה וארוחת בוקר, חשב.



ישורון תבע מהשומר בשער - שסירב להכניסו למוסד ללא אישורים או הפניה - להזעיק את המנהל התורן. כשהגיע המנהל, טען בפניו ישורון כי הוא לא מרגיש טוב ודרש להכניסו פנימה. המנהל הבהיר כי בגלל החג התפוסה מלאה וכי לא נותרה ולו מיטה אחת פנויה.



"צריך להאמין. אם תאמין שיש מיטה פנויה, אתה תמצא אחת כזאת. הכל מתחיל ונגמר מכוח ובכוח האמונה".



"זה יפה שהאמונה חזרה אליך, אבל אני מצטער, ישורון, המוסד מלא עד אפס מקום, תנסה אחרי החג".



"לא מנסה שום דבר אחרי החג, יש מקום אחד בשבילי, אני יודע שיש".



"בוא, אולי נמצא לך משהו במסדרון".



"או, אתה רואה שיש? זו רק האמונה, איך זנחתי אותה, איך?".



שלושה מארבעת הספסלים במסדרון היו תפוסים. הוא נשכב על הספסל הפנוי, הניח אחת מהשקיות מתחת לראשו ומיד שקע בשינה. בחלומו חזר לאחד מחגי שבועות בתקופת ילדותו. ילד קטן ומבוהל בין שישה נערים בוגרים האוחזים בדליים ושקיות, מאיימים להשליך עליו מי כביסה עכורים, ושתן. הוא התחנן שלא יעשו זאת אך לשווא.



ישורון התעורר בבהלה, מצא עצמו רטוב עד לשד עצמותיו. רבקה האלמנה התבוננה בו, ורוקנה עליו את שארית המים שנותרה בדלי שבידה.



"מה את עושה, משוגעת?", צווח עליה.



"אתה לא יכול לעשות לי כלום. חג השבועות היום. זאת מצווה... סנוב, זה מה שאתה, סנוב בריבוע! בחיים אני לא אתחתן איתך!", הכריזה ונגררה משם על ידי אחד האחים התורנים.