פרולוג

"מהנח"ל באהבה", התוכנית ה–19 של להקת הנח"ל, נחשבת אצל מביני דבר לאחת התוכניות הטובות בתולדות הלהקות הצבאיות בכלל ובתולדות להקת הנח"ל בפרט. זו הייתה הפעם הראשונה ששייקה אופיר, המאסטר של כל המאסטרים, ביים ללהקה צבאית. זו הייתה הפעם הראשונה שיאיר רוזנבלום, האקורדיוניסט השאפתן שזמן קצר קודם לכן השתחרר מלהקת הנח"ל, קיבל לידיו את תפקיד המנהל המוזיקלי. 
 

הרבה מהשירים החלו להתנגן ברדיו, מה שהפך אותם ללהיטים. ביניהם היה שיר שיאיר הלחין. השיר הראשון שבעצם הפך אותו למלחין הכי מזוהה עם שירי הלהקות הצבאיות של אמצע שנות ה־60 וראשית שנות ה־70.

כבר גולש היום ההרה

הגננת זמר שרה:

"כאן סידרנו הרכבת

בואו ילדים לשבת"

בארבע אחרי הצהריים.

ארבע אחרי הצהריים

כרגיל עוד חם

בשדרת האזדרכת

תינוקות לומדים ללכת

לבדם.

רוח ערב מתפרכסת

מביאה אל המרפסת

ריח שחת ואספסת

וקצת נחת גם

("ארבע אחרי הצהריים" / יורם טהרלב) 

על הבמה נגלתה לקהל חבורה של חיילים צעירים ומפוצצים בכישרון. טוביה קוזלובסקי, שהיה לטוביה צפיר. ששי קשת, שכאשר מחטטים בעברו הוא בעצם ששון קוסובסקי. חנן יובל, שבלהקה עוד היה בולייבסקי ושהתעקש ולא הפסיק לנדנד לכולם שיצרפו ללהקת הנח"ל את החבר שלו מימי קיבוץ משמרות שקראו לו שלום חנוך. והייתה שם גם שולה חן, ששרה עם טוביה דואט שהושמע ברדיו מהבוקר עד הלילה.

אוי, איזה לא נורמלי.

יש לי חבר אידיוט.

כזה קצת מבולבלי

כזה שנתקל בקירות

אחד כזה מין טושטוש

כזה מין חולמני.

תמיד מהר יטוס–טוס

תמיד הוא כזה עצבני

("אחד חולמני" / תרצה אתר)

להופעות הראשונות שהתקיימו באולם פיקוד הנח"ל הגיעו כל החשובים והנחשבים בעולם הבידור הקטנטן של ישראל הקטנטנה. 
 

גם גיורא גודיק הגדול הגיע לאולם הקטן של פיקוד הנח"ל ביפו, ששכן לא רחוק מאולם "אלהמברה" המפואר שלו. זה היה מחזה די נדיר לראות שם את המפיק האגדי שהעלה בישראל ובעברית את "גבירתי הנאווה". בפעם הראשונה זכינו לראות על הבמה בישראל הפקה בסדר גודל של ברודווי, ובפעם הראשונה זכינו לראות את גודיק הגדול בגודל טבעי, שאגב לא היה נורא גדול. 
 

האיש שהגיע איתו ניגש אל שולה שעמדה בקצה הבמה ואמר לה: "גודיק רוצה לדבר איתך". שולה, שרק לפני כמה חודשים הגיעה מנהלל ועוד לא כל כך הבינה מה המהומה סביבה, הלכה בעקבות האיש אל גיורא גודיק, שאמר לה בלי הקדמות מיותרות: "כשתשתחררי תבואי אלי", וזהו.


תמונה ראשונה

יורם קניוק היה שמו של האיש ההוא שליווה את גיורא גודיק ונשא באותה עת בתואר המנהל האומנותי של תיאטרון גיורא גודיק. הוא שב כמה שנים לפני כן משהות ארוכה בארצות הברית, אחרי שהיה ימאי וחיפש נפט במקסיקו ויהלומים בגואטמלה ובעיקר את עצמו כנראה. כמו שהוא כתב:

את פרדי, שהיה חבר של גנדי, הכרתי באלף תשע מאות חמישים ואחת. הוא גר בווילג', על יד רחוב הדסון עם מרי אן הזהבהבה, שהייתה מסוגלת לראות דרך קירות. לגביי, לשבת עם מרי אן בבית של פרדי ולהרגיש שבשבילה הקירות של הבית אינם קיימים, הייתה חוויה. הייתי אז בן עשרים ואחת ופרדי שאל אותי איך הגעתי לניו יורק...
 

היא ירדה למטה ונעלמה. פרדי נכנס לחדר שהיה ריק ממנה ושאל: היא יצאה דרך הקיר? ואז שאל אותי איך הגעתי. אמרתי לו שעבדתי על אוניה פנאמית לניו פאולנד, ומשם בספינה לניו יורק. הוא שאל: אבל מנין באת? ואמרתי לו: פריז.
 

("החיתוך המדויק של המוות הלבן", "סיפורי סופשבוע")

פעם סיפרה לי דליה למדני, שהייתה חברה טובה ויקרה שלי וערכה כמה מהספרים של יורם קניוק, שמצאה במהלך עריכה של אחד הספרים שלו איזו עובדה שלא הייתה מדויקת. היא כמובן העירה לו והציעה שיתקן אותה. "אני לא חייב", אמר הסופר. "אבל זו טעות", אמרה דליה. "איזו טעות?" הקשה קניוק. "טעות בעובדות והקוראים יעלו על זה", אמרה דליה הקפדנית. "אני לא כותב עובדות. אני כותב סיפורים", פטר אותה קניוק.


אתנחתא
בינתיים נוספו עוד ועוד שירים של הלהקה שהושמעו בלי סוף בכל תחנות השידור שהיו בישראל: בקול ישראל ובגלי צה"ל. ערב אחד הגיע שוב המנהל האומנותי לאחת ההופעות. הוא ביקש לדבר עם שולה ואם אפשר לא באולם, והוא ביקש שגם אני אצטרף. לא ידעתי אם ביקש מפני שהייתי מפקד הלהקה, או משום שכולם כבר ידעו שהיינו חברים. זאת אומרת זוג. כלומר, יוצאים קבוע. 
 

בפעם הראשונה בחיינו ישבנו בבית קפה אופנתי בתל אביב ובפעם הזו נודע לנו מפי החברים שלו שישבו שם שיורם קניוק לא נולד מנהל אומנותי. הוא היה פלמ"חניק שהתגייס בגיל 17 והשתתף בקרבות במלחמת תש"ח. והוא למד בצעירותו ציור בבצלאל. בערך שנתיים לפני הפגישה ההיא בינינו יצא לאור ספר סיפורים שלו בשם "היורד למעלה". 
 

יורם קניוק בא באותו ערב עם הצעה מקורית מאוד: "המלך ואני" הוא המחזמר הבא שמיועד לעלות על בימת "אלהמברה". במחזמר הזה יש תפקיד שממש נועד לשולה. כאילו נכתב עבורה. 
 

"התפקיד הוא שלך", אמר יורם קניוק, "אם רק תגידי כן".
 

"אבל אני חיילת", אמרה שולה.
 

"אז תבקשי להשתחרר מהצבא", אמר המנהל האומנותי.
 

"לא יאשרו לה", אמר מפקד הלהקה.
 

"אז תתחתנו והיא תשתחרר מהצבא", הציע יורם קניוק.
 

זאת הייתה הצעת הנישואים הראשונה ונדמה לי שגם היחידה שקיבלתי בחיי.
 

הרעיון לא התקבל על ידי אף אחד מהגורמים המעורבים. בנח"ל הבהירו שצו 8 חזק מנישואים, והוא היה תקף אפילו אם היינו נענים להצעת הנישואים של יורם קניוק.
 

קצת אחרי זה פרצה מלחמת ששת הימים. ארבעה חודשים אחרי שהסתיימה המלחמה התחתנו. ליורם קניוק לא היה שום קשר לחתונה.

הוא לא כל כך חכם אני יודעת

ויש סימן אחד מובהק

הוא רק רוצה להיות רווק

ולא לשאת אישה אפילו פעם.

ותאמינו לי שזאת אמרו כבר לי

אמרו כבר לי גם כל הבחורים ההם

ותאמינו לי שזאת אמרו כבר לי

אמרו כבר לי גם כל הבחורים ההם

("הוא לא כל כך חכם" / יורם טהרלב)


תמונה שנייה

יותר מ–30 ספרים כתב יורם קניוק מאז הפגישה שלנו ההיא בלהקת הנח"ל. הוא זכה מאז גם בהמון פרסים. ספרים שלו זכו להיות מעובדים לקולנוע ולתיאטרון. למרות כל זה, הרבה זמן עבר עד שהכירו בו והתייחסו אליו כאל סופר. 
 

"קניוק מעולם לא נעשה קאנוני. תמיד היה לא שייך, לא מקובל. אולי היה פרוע מדי, מחוץ לחוקים", כתבה מיה סלע–צ'צ'יק ב"הארץ". ובאותו מקום מעיד קניוק על עצמו:

תמיד לא אהבתי סברס. לא אהבתי קומפוטים. הייתי מוכר אותם בשביל קערת מרק. כולם רצו לאכול בננות, ואני אהבתי תרד. בשביל ישראלי לאהוב תרד זה היה משהו נקלה לגמרי. הייתי מפוספס כזה. לא הצלחתי לקפל את המכנסיים נכון. ועם זה לא יכול להיות צבר יותר ממה שאני הייתי. לא הצלחתי להיות היהודי שרציתי.

"היהודי האחרון", שראה אור ב–1982 יצא במהדורה מחודשת לפני עשר שנים. בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר כתב עוזי וייל: "'היהודי האחרון' הוא הכי פחות ספר שקראתי אי פעם והכי הרבה". סוזן סונטאג שהייתה סופרת, במאית, פילוסופית, מבקרת ולוחמת חברתית אמרה פעם שמכל הספרים המתורגמים שקראה, שלושת הסופרים הנערצים עליה הם גבריאל גרסיה מארקס הקולומביאני, פטר הנדקה האוסטרי ויורם קניוק.


אפילוג

ב–8 ביוני 2013, לפני שש שנים נפטר יורם קניוק אחרי שחלה בסרטן. שנתיים לפני מותו התחיל לנהל מאבק מול הרשויות. ביקש שברישום שלו במינהל האוכלוסין יופיע כחסר דת ולא כיהודי. בית המשפט קבע שיש לאשר את הבקשה. האיש הזה, שנלחם על מחיקת ה"יהודי" מתעודת הזהות שלו, אמר בראיון שנערך איתו ארבע שנים קודם:

כשהייתי בן 17 עזבתי את השמינית והתגייסתי לפלי"ם כדי להביא יהודים לארץ ישראל. לא ידעתי מה זה יהודים, אבל רציתי להביא אותם. בהתחלה שנאתי אותם. הם היו מוכרים וקונים ועושים כל מיני עסקאות ופתאום התאהבתי בהם. אהבתי את יכולת ההישרדות שלהם.

הסופר יורם קניוק חסר הדת תרם את גופו למדע. בדירה השכורה שלו בתל אביב הוסר כנראה מזמן התצלום של רודולף ולנטינו בגודל מטר וחצי שהיה תלוי בחדר העבודה שלו.

ולנטינו ולנטינו

מי היה מאמין

שהיית פשוט, שהיית תמים, ולנטינו.

שהיית בן אוהב של אמא

וחלמת באמת על פרדס וקלמנטינות?

ולנטינו, ולנטינו

איך שתקת בכאב

איך נשבר בך הלב

ואנחנו לא ראינו? 

ולנטינו ולנטינו

("נסיך החלומות" / שמרית אור)