מוטי מטקה חלם להיות טניסאי צמרת, אבל סבל מאסטמה ולכן המיר את חלומו - להיות אלוף המטקות של החוף. אסי "הזרזיר" נחמיאס חלם להיות זמר, אבל היו לו מיתרי קול נוראיים. קוקי סבל מפחד גבהים, למרות שעבד כמתקין כבלים פיראטיים. אלה ועוד, הן הדמויות המאכלסות את "השועלים של שמשון", ספר הסיפורים המצחיק־עצוב של סימון טטרו (43), שראה אור לאחרונה (הוצאת פרדס).

השועלים של טטרו שקופים: "כולם מתמודדים עם חולשות וכשלים. כולם מתמודדים וחווים עוני, מצוקה, אלימות, סמים ופשע בכל פינה. כולם מתמודדים עם ייאוש וחוסר תקווה. המצליחנים הכי גדולים בילדותי היו עבריינים ש'עשו את זה'. אלה היו המודלים. את מבינה את גודל הטרגדיה?".

ובכל זאת, זה לא ספר על פשע, אלא על כשלים חברתיים שגורמים לפשיעה. "לפני הכל אתה רואה איפה ואיך האנשים האלה גדלו", הוא אומר. "ממה הם סבלו בילדותם. מה הפך אותם למה שהם. ואז אתה שואל את עצמך: איך זה יכול להיות? הם לא נולדו ככה. זה לא גנטי. מצד שני, יש את עניין האחריות האישית של האדם. מגיע הרגע, או הגיל, שבו אתה מתחיל לבחור את ההחלטות שלך. לכן הספר שלי בנוי כך שחטאיהם של הגיבורים אינם מטושטשים - בטח לא מועלמים - והם לרוב נענשים על כך. אבל הם נכנסים להקשר הנכון".

שני שקלים מהשכנה

זיכרונות ילדותו של טטרו - כיום יועץ אסטרטגי־פוליטי, מנחה סדנאות כתיבה ומרצה במפגשים על ילדותו - ארוגים מאנשים, צבעים, ריחות, מהקיים ובעיקר מהחסר. "אני זוכר את אמא שלי מבקשת מאחת השכנות שני שקלים כדי לקנות לאחותי ולי ארטיק, כשמגיע האוטוגלידה בקיץ", הוא משחזר. "ראיתי את הפנים שלה מלאות בושה ורציתי למות. למחרת האוטוגלידה הגיע שוב. האמהות ישבו שוב על הספסלים ברחוב, והילדים שוב רצו אליהן לקושש כמה שקלים. אחותי ואני רצנו לאמא שלנו ואמרנו לה: 'אמא, אנחנו לא רוצים ארטיק. זה לא היה טעים אתמול'. כבר בגיל מוקדם הייתה לנו תודעת מחסור מאוד גבוהה. אתה פשוט מתרגל ל'אין'. גם על בר מצווה באולם ויתרתי בגלל אותה סיבה. שלא לדבר על כך שכל חיי ישנתי על הספה. מעולם לא היה לי חדר משלי. לא רק שאין לי משקעים ומרירות על הוריי. ההפך הוא הנכון. אני מוקיר אותם, ויודע שההורות שלהם הצילה את חיי. הצילה את כולנו. הם אף פעם לא התמסכנו ולא התקרבנו, וזה חלחל אלינו".

וכמובן, היו גם ספרים. "כשהיינו בני 12, רצינו להכשיר את המקלט של הבלוק ל'מועדונית'", הוא נזכר. "ניקינו אותו, צבענו ומילאנו אותו ברהיטים וגרוטאות שמצאנו ברחובות. אבל כשרצינו למלא את המדפים בספרים ומשחקים, גילינו שאנחנו בבעיה. אין לנו ספרים. מה עשינו? פרצנו למתנ"ס ולבית הספר הסמוכים לבלוק 724, וגנבנו משם ספרים. למחרת ההורים גילו את זה ואילצו אותנו להחזירם. אבל תחשבי איזה פער תרבותי וכלכלי נוצר אצלנו, כבר בשלב הזה. גם במוזיקה חייתי בגטו תרבותי. שמענו בבלוק רק מזרחית. כשהגעתי לצבא נתקלתי לראשונה בלהקת היהודים. נדהמתי שיש דבר כזה, ועוד יותר נדהמתי לגלות שהסולנית אורית שחף היא אשקלונית כמוני".

סימון טטרו - השועלים של שמשון, עטיפת הספר - עיצוב קריסטינה מורדוכוביץסימון טטרו - השועלים של שמשון, עטיפת הספר - עיצוב קריסטינה מורדוכוביץ

הוא כמעט שלא קרא ספרי ילדות, אבל הצמא היה אדיר. "קראתי כל מה שמצאתי בפינות רחוב ובחדרי אשפה", הוא מעיד. "אולי זאת הסיבה שעד גיל 16 קראתי ספרים על קרבות צבאיים במלחמת העולם השנייה וביוגרפיות של פוליטיקאים. זה מה שהיה על הספסלים. אוטודידקטיות של נער סקרן, שיותר משהוא רעב ללחם, הוא צמא לידע והשכלה. אחד מחברי ילדותי, שהספר מוקדש לזכרו, נפטר לפני שנתיים. אם הייתי יכול לומר לו משפט אחד היום, הייתי אומר לו: 'אחי, אנחנו לא צריכים יותר לגנוב ספרים. אנחנו יכולים לכתוב אותם".

כתחליף לספרים היקרים, התמכר לעיתונים: "הייתי מבקש מאמא שלי שתקנה לי עיתון, ותבקש מהמוכר במכולת למכור לה חצי לחם, וזה מה שהיא הייתה עושה. הגיבורים שלי היו עיתונאי ספורט וכתבי אקטואליה, שזכיתי שכמה מהם הפכו לחבריי עד היום".

אחר כך שירות צבאי ("שהציל אותי") והשלמת השכלה, כולל לימודי תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית. במקביל צמחה קריירה עיתונאית: מכתב טור במקומונים, לתפקידי עריכה בכירים, בהם עורך מגזין "פורבס".

הפחונים של קיסריה

כיום הוא נשוי לשני שטלריד, פעילה חברתית בתחום התקיפות המיניות, וחי בקיסריה. "שכירות ברמה של דירת חדר וחצי בתל אביב", הוא מתאר. "אני גר בשכונה 3, שנחשבת לשכונת הפחונים של קיסריה, שהייתה בראשית מעין קיבוץ קטן. מצחיק, אבל עברנו לקיסריה, כי זה היה הכי זול שמצאנו. אנחנו מאושרים כאן, ואני מרגיש שזה הבית שלי. קיסריה לא שייכת 'להם'. הכל שייך לכולם".

לא תמיד זה היה כך: "בתחילת הקריירה שלי, כשאנשים בבלוק שמעו שאני עובד בעיתון, הם היו משוכנעים שאני עובד בחלוקת העיתונים באמצע הלילה. למה? כי זה לא 'שלנו'. כי אף אחד אחר לא עשה זאת לפני. לא היו מודלים לחיקוי. למרות זאת, לא הרגשתי נחות לרגע, אבל הרגשתי אחר. כשהייתי יושב בישיבות הבוקר כעורך 'המגזין', או מוסף 'עסקים' של מעריב, הייתי מביט סביב השולחן, ורואה את כל שדרת העורכים הבכירה של מעריב. למעט אחד, אולי, אף אחד לא הגיע מרקע כמו שלי. אנשים כמוני - ילידי הפריפריה, בנים למהגרים ממעמד חברתי כלכלי נמוך, לא מגיעים להיות עורכים במעריב, או בכלל עיתונאים. הם אפילו לא מתקבלים לדובר צה"ל או ל'במחנה'. יודעת מה, לא רק שלא מתקבלים. הם אפילו לא מבקשים להתקבל".

"מבחינתם זה לא מגרש המשחקים שלהם. זו תקרת זכוכית חסומה שאין טעם לנסות לשבור. תחשבי על זה שכאשר נוחי דנקנר רכש את מעריב, אני, הבן של סימה ורפאל טטרואשוילי מעתיקות ד' באשקלון, קומה רביעית בלי מעלית, שימשתי כעורך מוסף עסקים, לצדו של העורך הכלכלי יהודה שרוני. עכשיו, קחי בצד אחד את התמונה של אמא שלי המנקה, ובצד שני את נוחי דנקנר, שהיה האיש החזק במדינה באותם ימים; ותגידי לי, איך אני אמור ליישב את שני הדברים האלה ביחד? זה לא הגיוני. ואז מתנהל בראש מאבק על האותנטיות של ההצלחה שלך. ואתה שואל את עצמך, האם זה בזכות הכישרון, או אולי בזכות מזל וניצול הזדמנויות".

והתשובה?
"אם לא הייתי מספיק מוכשר, הייתי נבעט מכל המדרגות. אם קיבלתי תפקיד - אז כנראה שזה מגיע לי".