בפברואר האחרון, בעת עבודות חפירה בעיר ברסט שבבלארוס, התגלה קבר אחים יהודי שבו נמצאו יותר מ־1,200 גופות: ילדים, נשים, גברים, צעירים וזקנים, כולם מקהילת יהודי ברסט, בריסק, בפי היהודים. בגולגולותיהם נמצאו חורי ירי. כולם נורו למוות בידי כוחות גרמניה הנאצית שפלשו למדינה, אז אחת המועצות שבברית המועצות הקומוניסטית, בקיץ 1941. זה היה מבצע ברברוסה, שבו נעה מלכודת המוות הנאצית הפולשנית על פני בלארוס כסופה נוראית, ויחידות האיינזצגרופן אספו וחיסלו בכל כפר, עיירה ועיר את אנשי הקהילות היהודיות. מכ־750 אלף יהודי בלארוס שלפני המלחמה נותרו אחרי כמה חודשים רק כעשירית.



מאז עברו 78 שנה.



אבא שלי נולד בכפר גדול במרכז בלארוס, טֶלֶחַאן (קבר החאן, בטטרית). בימי ילדותו של אבי, העשור הראשון של המאה הקודמת, היו היהודים רוב מכ־4,500 תושבי הכפר. סוחרים קטנים, סנדלרים, שענים, משיטי קורות עץ בנהרות, רוכלים. בלארוס, או רוסיה הלבנה, עברה אז מרשות פולין לשלטון הצאר הרוסי. אבא שלי היה רביעי בחמשת הבנים במשפחה, שמוצאה בדנציג הגרמנית שהפכה לגדנסק הפולנית, עברה לטלחאן ממוטול, היא מוטלה, בלשון היהודים, כפר סמוך, שבו נולד נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן. אבא סיפר שסבא מאיר, כילד, היה מפלח שזיפים מהעץ של הוויצמנים וסבתא ויצמן הייתה נוזפת בו.



טלחאן ומוטול נמצאות בחבל ברסט, באזור ביצות ונהרות וקרקע חקלאית פורה, שנקרא פולסיה. בטלחאן התגוררו גם בני משפחה נוספים, דודים ושארי בשר. לסבא היה מפעל קטן לנעליים. הוא היה ציוני כבר אז, מנוי לעיתון עברי, ובניו דיברו, קראו וכתבו עברית מילדותם. בנעוריהם, במלחמת העולם הראשונה, נכבש כפרם, קודם בידי הצבא הגרמני ואחר כך בידי צבא הצאר. תושבי הכפר היהודים הסתתרו ביערות הסביבה וחיו מתפוחי אדמה שגנבו מגינות האיכרים. כשחזרו לכפר גילו שביתם נשרף ועברו לפינסק, על גבול אוקראינה, שהייתה אז מה שקראו "עיר ואם בישראל", מרכז תרבות והשכלה יהודי ומוקד ציוני גדול, ששילח חלוצים רבים לארץ ישראל בעלייה השלישית. שלושה מארבעת האחים עלו לארץ כחלוצים, בראשית שנות ה־20 של המאה הקודמת.



אבא, שהיה מספר סיפורים מעולה, הרבה לדבר ("אני זוכר כהיום", היה פותח את דבריו תמיד) על ילדותו שם, שהייתה מאושרת למדי, על רקע נופי נהרות ועצי לִבנה, ובקרב קהילה יהודית חמה ומשפחה גדולה ואמידה. אבא, שאלתי פעם, אם יורם מסך הברזל הסובייטי ונוכל לבקר במחוזות ילדותך, מה שקוראים "טיול שורשים", תסכים לעשות זאת? אבי השיב בחדות: בשום אופן לא. ומדוע? כי אל"ף, זה לא יקרה לעולם בשלטון הקומוניסטי הקשה והברוטלי, שמבודד את ברית המועצות ואת יהודיה מהעולם, ובי"ת, מה יש לי לחפש שם? הוא לא אמר זאת, אבל ידע על טבח יהודי בלארוס בידי הנאצים. אחיו הבכור, שלמה, האח שנשאר בברית המועצות, חי עם משפחתו באזור מרוחק שלא נכבש, ושרד. בגלל המלחמה הקרה בין מזרח למערב ובשל מסך הברזל לא זכו אבא ואחיו לפגוש שוב את אחיהם הבכור, שהיה כותב להם מכתבים נרגשים בעברית מליצית, בקליגרפיה יפה ובדיו סגולה.



תדהמה ופלצות


במאי 1993, שנה וחצי לאחר הפרסטרויקה ("בנייה מחדש", והכוונה להתפרקות ברית המועצות בנשיאותו של מיכאיל גורבצ'וב), הוזמנתי על ידי משרד החוץ להצטרף לאחת המשלחות הקטנות שנשלחו למועצות לשעבר שהפכו למדינות עצמאיות, כדי לחגוג עם הקהילות היהודיות בבירותיהן את יום העצמאות הישראלי, בפעם הראשונה (כי בימי השלטון הקומוניסטי הדבר נאסר). בחרתי להשתתף בצוות שנשלח לליטא, לטביה, אסטוניה ובלארוס. הסיבה: האפשרות להזמין מראש (על חשבוני) רכב, נהג ומתורגמן ולצאת ממינסק, בירת בלארוס, לכפר ילדותו של אבי.



יצאנו אז, כמה דברנים ובדרנים, להביא ליהודים בליטה, לטביה, אסטוניה ובלארוס מעט מהטעם של עצמאות ישראלית. עברנו בארבע מדינות שאך השתחררו מהלם השעבוד לשלטון טוטליטרי קשה ונראו כשרויות עדיין בכאוס תודעתי, חברתי, מדיני וכלכלי. ראינו הרבה עוני, מחסור, מצוקה וטינה, שמאחוריהם בצבצו, כשברי אבן שיש חדים ופוצעים, הסודות הקשים מהעבר. ביקרנו בריגה, בקובנה ובווילנה, באתרים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים בידי הנאצים. כמי שנולד וגדל בארץ, ומשפחתו כמעט לא נפגעה בשואה, היו אלה תדהמה ופלצות לראות סביבי את שדות ההרג שבמרכזי או בשולי הערים הגדולות, את צאצאי האזרחים הנוצרים שלא נקפו יד לעזור, להסתיר, להבריח. ששיתפו פעולה עם הנאצים, הלשינו, הסגירו, הכו, בזזו - ואחר כך שתקו או הכחישו את חלקם בכל הנוראות.



בלי ציון יהדותם, שבגללה מצאו כאן את סופם. האנדרטה בטלחאן. צלם : יצחק בן נר
בלי ציון יהדותם, שבגללה מצאו כאן את סופם. האנדרטה בטלחאן. צלם : יצחק בן נר



במינסק, בירת בלארוס, עיר גדולה ואפורה, האחרונה בארבע הבירות שבהן ביקרנו, לא הייתה אז כל נציגות ישראלית, מדינית או כלכלית, להוציא מכון תרבות ישראלית קטן, שארגן את ביקורנו ואת חגיגת יום העצמאות הישראלי באולם גדול ומפואר, בנוסח הבולשביקי. בלארוס, קבע סטלין, היא מדינה גיבורה. הרבה איכרים יצאו ליערות הלבנה היפים אחרי הפלישה הגרמנית בקיץ 1941 והפכו לפרטיזנים שלחמו באומץ ובהצלחה בכובש הנאצי. בלטה בהם חבורת האחים ביילסקי האמיצים, בהם אביה המנוח של ידידתי עשי ויינשטיין (דמויות האחים הן גיבורי הסרט ההוליוודי "התנגדות" מ־2007). במעברים התת־קרקעיים של הרכבת התחתית במינסק ראינו לוחות אבן ומתכת עם כתובות הוקרה לגיבורי בלארוס, וברחבי המדינה ניצבות עשרות אנדרטאות דרמטיות להנצחת הגבורה הבלארוסית. אתרי תיירות מבוקשים הם בתי כלא ותאי עינויים וחקירות, ששימשו את הכובשים הנאצים. אין זכר לאתרים דומים מימי השלטון הקומוניסטי - וזאת, כמובן, משום שהרודן השולט בבלארוס מאז עצמאותה, אלכסנדר לוקשנקו, הוא קומוניסט ואיש קג"ב בעברו, שמדכא כל אופוזיציה, ביקורת והתנגדות לשלטונו.



מאחורי העדשה


בבלארוס חיים כיום כ־9.6 מיליון תושבים, ומספר היהודים במדינה כ־25 אלף. לפני מלחמת העולם השנייה היו במדינה כ־750 אלף יהודים. בהרבה ערים היו היהודים כמחצית מהאוכלוסייה. כ־90% מיהודי המדינה, שלא נמלטו ממנה בזמן, נרצחו בידי הנאצים. רבים מהבלארוסים הלשינו, הסגירו וסייעו בחיסולם וגם "ירשו" את רכושם. המוצא האתני, היהדות, לא נזכר כלל בלוחות הזיכרון לגבורה או במצבות ובעמודי הזיכרון המעטים שבאתרים שבהם נרצחו יהודים רבים. מבתי העלמין ברחבי המדינה נעלמו לגמרי מצבות מקברי היהודים. במוטול מצאנו שתי מצבות עם מילים חקוקות בעברית ושחוקות משנים, מוטלות על גל עפר. האיכרים השתמשו בשאר המצבות של יהודי הכפר לצורכי בניין. בערב הראשון שלנו במינסק, כשהלכנו ברחוב מרכזי שלא היו בו כביש או מרצפות, נאמר לנו שמתחת למדרך רגלינו קבורים בקבר אחים אלפי יהודים רצוחים, שהובאו בהמוניהם על ידי הנאצים מאוסטריה. העיתונאי המנוח שייקה בן־פורת, שנולד וגדל בווינה והצליח כנער לעזוב אותה בטרם אסון, סיפר לי שהוריו נמצאים שם, מתחת לקרקע. לא גילינו כל ציון, כתובת או לוח זיכרון להרג המחריד שנערך שם, 52 שנים קודם לכן.



בבוקר שלמחרת, 1 במאי - עדיין אז החג הלאומי - המתינה לי מכונית וולגה רוסית מרופטת וגדולה בפתח המלון שבו התאכסנו. הנהג מילא את תא המטען במאכלים ובמשקים לרוב. אני הבאתי איתי קרקרים ופיצוחים מהארץ, כי בגלל הקרבה לכור שהתפרץ בצ'רנוביל, נאסר עלינו לגעת במזון מקומי. במכונית ישבו גם המתורגמנית שלי, טאניה, צעירה מקומית, מתלמידות האולפן לעברית שבמכון התרבות, וידידה סשה, פסיכולוג יהודי. נסענו ממינסק דרומה לאורך אוטוסטרדה מפוארת וריקה מכלי רכב, יערות עצי מחט ועצי לבנה כסופים ירוקים וזקופים משני עברינו. הכביש נבנה לצורכי הצבא האדום, והוא מגיע לנמל אודסה. המפה היחידה שבה השתמשנו הוצאה על ידי הצבא ונועדה לצרכיו, וטווחי המרחק שבה היו משובשים בכוונה. אבל איכשהו, אחרי כשלוש שעות, 250 ק"מ, עמדנו בשער הכפר, שער ממש, שעליו נכתב "טלחאן - קולחוז סובייטי".



האם התרגשתי, שבע שנים לאחר מות אבי, כשהגעתי לכפר ילדותו, הזכור לי מסיפורים רבים? אני מניח שכן, מאוד, והסתרתי זאת מאחורי מצלמת הווידיאו הגדולה והמסורבלת שלי. כפר גדול. בתים ישנים ברובם, בנויים מעץ, צבעוניים, רבים עם גגות קש. גדרות צבועות בירוק, בכחול, באדום או בצהוב. עצי דובדבנים ושקדים פורחים בלבן. הרבה ירק ועוני גדול. עגלות רתומות לסוסים צנומים, נשים־בבושקות עם מטפחות ראש. המראות היו בעיני כזיכרונות מכפר הולדתי בעמק יזרעאל, בשנות ה־40. באחת החצרות מפעיל איכר מזקקה פרימיטיבית עם ארובת פח גבוהה, להכנת וודקה מתפוחי אדמה. בחלקה סמוכה חורש מישהו במחרשת ברזל פשוטה וזוג שוורים. במכולת המקומית המדפים כמעט ריקים. לחם כפרי, בקבוקי שמן מעטים וכמה קוביות גסות של סבון רחצה רבועות, כאלה שאמי הייתה משתמשת בהן לכביסה בילדותי.



אני משוחח עם כמה מבוגרים וזקנים שאמורים לזכור את יהודי הכפר. היום לא נותר בו איש מאלפיים ומשהו היהודים שחיו בו עד הפלישה הגרמנית, ובית העלמין ריק ממצבות של יהודים. "כל כך חבל שהפאשיסטים הרגו את היהודים שלנו", אומרת אישה. "אנחנו דווקא אהבנו אותם", אומר קשיש מרופט עם כובע מצחייה. כשניסיתי לחקור זקן בן 92 אם הוא זוכר את משפחתי, אמר נרגן: "מאיר בנר? סבא שלך? הוא נשאר חייב לי 8 רובלים". לך דע אם הם או מי ממשפחותיהם הסגירו שכנים יהודים למחסלים הגרמנים השיטתיים וניכסו לעצמם את בתיהם ואת רכושם של המתים.



בחור על אופניים חלודים התנדב להוביל אותנו לקצה הכפר. שם, בין עצי מחט גבוהים ושדופים, בין עשבי בר ירוקים ופרחים סגולים וצהובים, מתנשאים שלושה קפלי קרקע ארוכים וגבוהים, כמו אחרי חריש עמוק של מחרשת ענק. הכתובת על חרוט דק וצנוע מבטון שבחזית מסבירה: "לזכר 1.4 אלף אזרחים שנרצחו בידי הפאשיסטים, אוגוסט 1941". מישהו בעל לב רחום או מצפון הניח צנצנת עם פרחי שדה ליד העמוד. "אזרחים". בלי ציון יהדותם, שבגללה מצאו כאן את סופם. 1,400 איש ואישה, ילדים וזקנים. אלה הרבים שלא הצליחו לברוח מהכפר, הובלו לכאן בשיירה ארוכה, חפרו במו ידיהם שלוש תעלות עמוקות - תעלה לילדים, תעלה לנשים, תעלה לגברים. כולם נורו, נפלו לתעלות וכוסו בעפר. כך נותר המקום 52 שנה, עד ביקורנו במקום, ללא מגע יד אדם. בלי מצבות. בלי לוחות זיכרון. בלי גידור. בלי כבוד לנרצחים.



עמדתי שם, נחבא מאחורי מצלמתי. ביום ההרג הייתי פעוט בן 4 וחודש, וכנראה שהייתי מונח כאן, מתחת לתל, אלמלא היו אבא ואחיו ציונים שמאסו בחיים בורגניים בגולה, ואולי חשו בסתר לבם את הסכנה שבהמשך החיים בה, והקדימו לעלות לארץ. מכאן שהציונות מילאה את שליחותה, לגאול את היהודים מגלותם ולהביאם לארץ ישראל, לבנות לעצמם חיים, כלכלה, תרבות, עצמאות דמוקרטית וביטחון. כמה בנאלי. כמה נכון.