אין כמו מערכת בחירות נוספת בתוך פחות מחצי שנה, שבה לפי כל הסקרים לא יהיה חדש תחת השמש, כדי לצלול שוב למערכת היחסים בין מחנה השמאל למחנה הימין בישראל. אלא שהספר החדש "שלושה יוצרים נמר - רטוריקת הפופוליזם" (הוצאת אסיף) מאת פרופ' יהושע גתי, שלכתיבתו הייתה שותפה גם ד"ר דולי לוי, מנתח את מערכת היחסים המורכבת הזו מכיוון קצת אחר - הרטוריקה, אמנות המילה ואמנות הנאום.

"סוד כישלון השמאל בעימותיו עם הימין נעוץ בשימושו המחושב ברטוריקה האריסטוטלית השקולה, המחווירה באיפוקה מול הרטוריקה הפופוליסטית המשתלחת", טוען פרופ' גתי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת קייפטאון בדרום אפריקה ומרצה לרטוריקה בחוג לגישור ויישוב סכסוכים באוניברסיטת תל אביב.

הסבר.
"בארץ משתמשים ברטוריקה בצורה לא ראויה. לא לומדים פה רטוריקה וחבל. בישראל מי שיותר שנון או חד הוא המנצח".

במהלך הקריירה שלו, בין היתר ריכז פרופ' גתי מרכז רטורי בקייפטאון בתקופה שלאחר האפרטהייד והעביר לחברי הפרלמנט שרגע לפני כן נלחמו בשטח, הכשרה כיצד לטעון טענות חזקות, בלי לקלל. מי שמועלים על המוקד בספרו החדש הם לא רק מחנות השמאל והימין, אלא גם שלל מנהיגים בולטים בימינו: מדונלד טראמפ ועד בנימין נתניהו, מאיילת שקד ועד מירי רגב; חלקם רטוריקנים גדולים, חלקם גם פופוליסטים לא קטנים. בספר אין הבעת דעה אישית או ביקורת, אלא ניתוח אובייקטיבי ככל האפשר של נאומי הפוליטיקאים הישראלים מהשנים האחרונות, עם מסקנה אחת מתבקשת, לתשומת לבם של המתמודדים בבחירות הקרובות: השמאל נכשל כישלון חרוץ מכיוון שהוא לא יודע את שפת העם.

דונלד טראמפ. צלם : רויטרס דונלד טראמפ. צלם : רויטרס

"יש הגדרות רבות לפופוליזם", מסביר פרופ' גתי. "אני מתייחס בספר לקבוצות מודרות שמנסות לתפוס את ההגמוניה על ידי הוקעת הצד השני – ע"ע מירי רגב שמאוד מוצלחת בזה. היא סבורה שההגמוניה הייתה בידי העילית השולטת, אך במקום לחלק חלוקה שווה והוגנת של תקציבים בין מרכז לפריפריה, היא רוצה לבטל את העילית ולהחליף את ההגמוניה. זה פופוליזם מובהק, אבל לנאום היא יודעת".

אתה מתייחס גם לשרת המשפטים לשעבר איילת שקד כפופוליסטית לא קטנה.
"גם איילת שקד רצתה להחליף את ההגמוניה כשהתנגדה לשופטי בית המשפט העליון. אבל הדרך שלה שונה משל השרה רגב. היא טענה שבסופו של דבר השופטים שהיא רוצה למנות הם אנשים שמשקפים את רצון העם. שקד לא מנאצת או מקללת, נאומיה בפורומים המכובדים היו מאוד יפים, אלא שהתזה שלה עדיין פופוליסטית, ולראיה, רוב אנשי המשפט מתנגדים לה עד חורמה".

בוא נדבר רגע על יו"ר כחול לבן בני גנץ, שעשה כמעט את הבלתי אפשרי: הקים מפלגה בתוך חודשיים וזכה ב־35 מנדטים. מה דעתך עליו כנואם?
"נאום ההשקה של מפלגתו של גנץ אומנם לא שווה גרוש, אבל קיבל כותרות מפה ועד הודעה חדשה. הבעייתיות טמונה בכך שהוא מדקלם כמו ילד בבית ספר, מניע את היד כדי להסביר. למרות הופעתו הפיזית המצודדת והמרשימה, זה לא עובד. חלקו השני של נאום ההשקה היה טוב, אם כי לדעתי הוא כשל בכך שלא התחיל בו. בחלק השני, האישי, של הנאום - במקום לספר על היותו רמטכ"ל אלוף קרבות, הוא סיפר על היותו בן להורים ניצולי שואה, מושבניק שחרש את האדמה על סוס וטרקטור. בציבור הישראלי, הדימוי הזה של שואה, עבודת אדמה ומושבניקיות אומר מיד: 'הוא משלנו', לפחות לקהל היעד שמצביע כחול לבן. הוא לא מתנשא ולא יהיר, והקהל אוהב את זה".

בני גנץ. צלם : אבשלום ששוני בני גנץ. צלם : אבשלום ששוני

אם הפתיח של נאומו היה אישי יותר, היו זוכרים אותו יותר?
"פתיחה מפלרטטת היא הא"ב של הרטוריקה. דוגמה נהדרת ישנה בספר 'אליס בארץ הפלאות'. אליס מתיישבת בכורסה גדולה מול הארנב והכובען, מסבירה את עצמה, אבל מקבלת מענה לא רלוונטי לשאלותיה. אותה שיחה מדגימה עד כמה חוסר זיקה בין הנואם לבין קהלו הוא מצב אנטי־רטורי מוחלט. אין פתיחה מגשרת, אין פלרטוט עם מושא השיחה כדי ליצור עניין להמשך, אין הכשרת קרקע בעלת הקשר משותף כדי ליצור המשך שיחה ומגע הדדי. אם אין פתיחה מפלרטטת, הנואם מאבד את הקהל שלו, ומשם קשה לחזור. תארי לעצמך מרצה שמגיע להרצות בפני סטודנטים על נושא מאוד מורכב. הוא יכול להגיע בגישה של 'הנושא הזה מאוד מורכב וייתכן שלא תבינו אותו' לעומת גישה מרככת שבה הוא פותח ואומר: 'אני גאה להרצות בפניכם, סטודנטים נבחרים. ועל אף מורכבות הנושא אני מקווה שכולנו נצא עם ערך מוסף בתום הרצאה זאת'. הגישה היא המפתח אם אתה שובה את הקהל שלך או מאבד אותו".

בין היגיון לדמיון

פרופ' גתי קושר כאמור בין דעיכת השמאל לכישוריו הרטוריים. "הימין משתמש ברטוריקת 'נקמה'. שימי לב למילים שלו: 'עין תחת עין', 'שן תחת שן'. 'היכית, נכה אותך בחזרה', 'אני צודק והדרך ברורה', 'חזק', 'נראה להם'. ומנגד, שיח השמאל הרבה יותר מופשט, הטיעונים מובאים בלשון גבוהה, צחה. חוקר אמריקאי שניתח את טראמפ מול הדמוקרטים ניסח את זה בבהירות: הם מפסידים כי הם אוקספורדים. השמאל איבד את שפת העם. הוא לא יודע לדבר עם ההמונים".

הרבה אנשים עלולים לכעוס על האמירה ש"השמאל לא דובר את שפת העם".
"כאן כדאי להבהיר: אין בכוונתי לתת תארים 'חכם' או 'אידיוט'. היחס שלי בעניין ימין ושמאל מתייחס לשפה בלבד, ולא למשמעויות שאחרים מייחסים לכך. אתה יכול להיות איינשטיין ועדיין לדבר ברטוריקה בהמית".

איך כל זה קשור לאנשי השמאל ש"מתגרבזים" בשנים האחרונות, כלומר כושלים בלשונם בדברם על מחנה הימין ומעוררים סערה?

"לא צריך לבוא ממרומי הקתדרה ולתת נאום. העם רוצה רגשות. ולא רק עם ישראל, כל עם רוצה וצריך שידברו אליו ברגש. וככלל, אני טוען שההיגיון לא משכנע. יש לך סכסוך עם מישהו? לא ללכת בהיגיון. אגב, גם רגש שמתפרץ זה לא טוב. מה שצריך זה לקחת את ההיגיון, לעטוף אותו בדמיון, וזה אמור לפעול על רצון האדם. זה המוטו".

אי אפשר לדבר על רטוריקה בלי לדבר על ראש הממשלה נתניהו, שידוע בכישוריו הרטוריים יוצאי הדופן. גם פרופ' גתי מסכים עם העובדה הזאת, אך מוסיף שלא מספיק רק כישרון. "זו עבודה לכל דבר, שצריך ללמוד אותה ולהתכונן אליה ולא רק לשלוף מהשרוול", הוא אומר. "נתניהו תמיד מספר סיפור. דוגמה נפלאה לכך היא נאומו מפתיחת מושב החורף של הכנסת ב־2018. הוא סיפר שביקר בווילנה והגיע במקרה לאחד מבתי הכנסת האחרונים ששרדו בשואה, כשברחוב הסמוך לו סבו חטף פעם מכות והחליט בעקבות כך לעלות ארצה. בהמשך סיפר כיצד דאג לשיקום בית כנסת בצפון שהוא פרש עליו חסות, והנה לכם הנוסחה המנצחת של כיבוש הקהל בנאום אחד שבו הוא מקשר בין יהדות בווילנה, שואה ותקומה; בין סבא ובין נכד שהוא היום ראש ממשלה שסגר מעגל. ציפי לבני, שאגב נפלאה בראיונות אחד על אחד אך פחות טובה בנאומים, מיד תקפה אותו ש'יהדות היא אהבת ישראל וזה מספיק'. כמובן שהנאום שלה אחר כך כבר לא החזיק. היא תקפה, אין לה עכשיו מה לומר יותר, והוא יודע את זה".

בנימין נתניהו. צלם: נועם רבקין פנטון, פלאש 90 בנימין נתניהו. צלם: נועם רבקין פנטון, פלאש 90

את אחד הפרקים בספר אתה מקדיש לניתוח עמוק של נאום נתניהו במרץ 2015 בפני הקונגרס האמריקאי ולפנייתו לאלי ויזל, שם הומחש ביתר שאת הכישרון הרטורי שלו.
"לנתניהו הייתה בעיה לפני הנסיעה, מכיוון שכולם התנגדו לה. אז הוא טען את טענותיו נגד איראן וזה לא ממש הזיז לאיש, אבל הוא הכניס את סיפור המן הרשע ופורים שחל בדיוק באותו המועד, ולקראת הסוף פנה לאלי ויזל שישב ליד הגברת נתניהו. הדיבור הישיר לוויזל, אדם שלומדים את כתביו בכל מוסד בארצות הברית, הפכה את הנאום השנוי במחלוקת למשהו שכולם מדברים עליו. כך הוא חיבר בין שואה, איראן ותקומה – ולא צריך יותר מזה. זה כישרון. אחרי הנאום, 'הגרדיאן' הבריטי ביקר את נתניהו וכתב: 'אתה מגזים ולא מאמינים לך', אבל הוא טעה, מכיוון שרטוריקה זו לא אמת. זה גם לא שקר, אבל באמצעות הרטוריקה אני יוצר את הנרטיב, אני נוטע נרטיב שאני מעוניין בו. אני מבנה את המציאות, את הכיוון שלי. וזו אולי התורה על רגל אחת".

החוכמה היא לדעת מי הקהל שלך? לכוון לקהל?
"בהחלט. מירי רגב יודעת מי הקהל שלה. היא לא מדברת אלייך או אלי, יש לה קהל, ואת הקהל הזה היא מלהיבה והיא מרתיחה, והם הולכים אחריה. ולא אכפת לה אם יהיו קללות או עלבון נוסח 'קאט דה בולשיט'. היא אומנם אמרה את זה בוועידת ישראל לתרבות, אבל היא לא דיברה לקהל של אנשי תיאטרון או ספרות, אלא לקהל שלה".

מירי רגב. פלאש 90 מירי רגב. פלאש 90

חריש עמוק

ואי אפשר לדבר על רטוריקה בלי להזכיר את נשיא ארצות הברית טראמפ, שנדמה שפיתח סגנון ייחודי משלו. "אם את מנתחת את הוויכוחים שלו עם הילרי קלינטון, טראמפ משתמש באמנות ההפחדה, קרי תצאו לרחוב ותותקפו על ידי מהגרים", אומר פרופ' גתי. "נתניהו עושה אותו הדבר עם איראן".

מה דעתך על הרטוריקה של אהוד ברק?
"הוא כוכב. הוא כובש את הקהל, למרות שהוא לא עשה שום דבר. הוא מדבר בעוצמה, בביטחון, בלי היסוס. מדבר בשפה גבוהה, אבל גם בשפת העם. הוא לא מתבייש להגיד את הדברים דוגרי. הוא מצליח לנסח משפטים בבהירות ובתמציתיות. לברק יש את זה ולגנץ לא. דווקא לגבי אשכנזי יש את זה, ובכל ראיון או הופעה הוא מצליח להציל את המצב".

מה עם יאיר לפיד?
"יודע לנאום. על אם הוא מעורר אמון אני יכול להתווכח, בעיניי לא. הוא מדבר, ואתה לא יודע אם להאמין או לא, אבל הוא יודע להתראיין ולתפוס כותרות. גם סתיו שפיר יודעת".

יאיר לפיד. צלם : יונתן זינדל, פלאש 90 יאיר לפיד. צלם : יונתן זינדל, פלאש 90


תמר זנדברג?
"שמעתי אותה נואמת לפני פיזור הכנסת. פעמיים שמעתי ולא זכרתי מה היא אמרה, הייתי צריך לציין נקודות בכתב תוך כדי".

איך אפשר לגשר על הפערים בשיח הרטורי?
"בשנות ה־30 בארצות הברית, כשהדמוקרטים היו בשלטון, הרפובליקנים עשו עבודת חריש רצינית, ועל פי תוכנית שנבנתה מראש החלו לקום מכוני מחקר של הימין, אוניברסיטאות של הימין, הוצאות ספרים, תוכניות רדיו ורבי שיח. כך הם הצליחו לחזק את כוחם, דרך חיבור אל העם. אני חושב שזה מה שהשמאל צריך לעשות כאן עכשיו: חריש עמוק ורציני והנגשה - כי כרגע הוא איבד לחלוטין את החיבור לאנשים".