"ידעתי שיש פה משהו שאני חייב לספר": רע אקהויז היה מפקד בן 19 בחיל התותחנים באחת הגזרות החמות באזור יהודה ושומרון, כשהסיפור שעליו מבוסס ספר ביכוריו "בלי מחסומים" (הוצאת גרף) התרחש במציאות. בשל פעילות מבצעית העבירו את היחידה שלו לחודשיים על הקו הנפיץ. במחסום ששירת בו היו עוברים מדי יום פלסטינים מהכפרים הסמוכים לרמאללה ובחזרה, ומלבד כמה תקריות לא נעימות ודריכות מתמדת, המצב היה שקט באופן יחסי.

יום אחד נעצרה מרצדס גדולה ליד המחסום, ודיאנה (שם בדוי), אישה יפה ומרשימה בת 29, פלסטינית שעובדת ברמאללה, ביקשה לעבור בו כמדי יום. אקהויז נשבה כמעט מיד בקסמיה של דיאנה, התאהב בה ונסחף עמה לרומן סוער בן חודשיים וחצי, מתחת לאפם של החיילים והמפקדים ששירתו איתו ולא ידעו דבר. 
 

מלבד כמה פרטים ביוגרפיים קטנים על דיאנה, ספרו החדש של אקהויז הוא כמעט ספר דוקומנטרי המגולל את סיפורו של הרומן הבלתי אפשרי בין הבליין התל־אביבי ששירת במחסום בל (ליד בית חורון, ובסמוך לכביש 443) ובין הפלסטינית הנשואה שחצתה בכל יום את המחסום.
 

"זה קרה לפני שבע שנים, והאמת שלקח לי שש שנים לכתוב את הספר הזה", מודה אקהויז. "ידעתי שיש פה משהו שאני חייב לספר, וגם לאורך השנים, כשסיפרתי את הסיפור הזה לאנשים, הבנתי שהוא מרתק. אני שמח שכתבתי את הסיפור: רציתי להעביר מסר מעבר לסיטואציה עצמה. יש פה עוד הרבה רבדים מעבר לרומן: רובד פוליטי וחברתי, והרבה מאוד אומץ. אני כמובן לא מטיף לפגיעה בצה"ל, והייתי מפקד טוב בסך הכל. בשורה התחתונה, מלבד את עצמי, לא סיכנתי אף אחד בסיפור הזה".

בלי מחסומים - ספרו של רע אקהויז

 

לסגור מעגל

אני פוגשת את אקהויז בקפה בבזל בתל אביב, שכונת ילדותו שגם מופיעה לפרקים בספר. אחרי השחרור נסע כמעט מיד לעבוד במכירות קוסמטיקה בהולנד ותכנן לקפוץ לבקר את חבריו בדרום אמריקה. הטיול הגדול הפך לשהייה בת שלוש שנים, שבה הקים עסק למוצרי קוסמטיקה. כיום הוא מחלק את זמנו בין תל אביב לניו יורק, שם הוא מתחזק קריירה עסקית, וגם סיים לאחרונה לימודי משחק וקולנוע.
 

לרומן המתואר בספר הוא נקלע במקרה. לדבריו, אחרי פלרטוט קל במחסום, גילה שדיאנה נשואה פלוס ילד. “לא הבנתי אפילו ממה אני מתבאס, לא האמנתי באותו שלב שמשהו בכלל יכול לקרות מהפנטזיה הבלתי אפשרית הזאת", הוא מספר. אלא שהכימיה בין השניים הלכה וגברה מדי יום במפגש הרגעי במחסום, מילים בודדות הפכו למשפטים, ומהם צמח רומן סוער שגרם לו, לדבריו, לברוח כמה פעמים מהיחידה ולחזור בלי שכמעט אף אחד שם לב. "חייתי במציאות מסוימת שהייתי צריך להסתיר כל הזמן", הוא מספר. "היא הייתה בטוחה שאני הקצין מספר אחת במחסום ושאני עושה מה שאני רוצה. לא טרחתי לספר לה את האמת, ואני מניח שזה הוסיף לכל הסיפור. במבט לאחור, זו הייתה פנטזיה של ילד בן 19 שיצא עם מישהי מבוגרת ממנו שמאוד רצתה לחוש רומנטיקה. נשאבתי לאנרגיה שלה ולתשוקה שלה באופן כל כך מהפנט שעד היום אני לא יכול להסביר את זה".
 

היא יודעת שהיא מככבת בספר?

"האמת שלא. לא הייתי איתה בקשר מאז. הסיפור שלנו נגמר בפיצוץ כשהיא ביקשה שאעביר במחסום את אחיה שהגיע מבריטניה, ולא יכולתי לעשות זאת ללא אישורים. היא ראתה זאת כבגידה בחברות. אבל לא יכולתי. אני לא יודע למה באותו היום בחרתי להיות לויאלי, אבל היא לקחה את זה קשה, יצאה מהרכב והחלה לצעוק עלי ליד כולם. אחר כך חברים שלה ניסו לחפש אותי. לדעתי, בעלה עדיין בתמונה, והוא לא יודע. לפני שלושה שבועות ניסיתי ליצור איתה קשר ולספר לה על הספר. זה לא צלח בינתיים, ואני מודה שיש משהו שמדגדג לי זה זמן מה ליצור איתה קשר, לא בהקשר רומנטי חלילה, אבל פשוט לשבת לקפה ולסגור מעגל".
 

תגובות הסביבה לספר שיצא לאחרונה היו ברובן מפרגנות. מי שידעו על הרומן בזמן אמת היו הוריו של אקהויז, שניסו להזהיר אותו. "הם ידעו על הרומן הזה עוד כשהייתי נפגש איתה בפועל", הוא מספר. "אמא שלי שמאלנית אדוקה, אז היא פרגנה לי מאוד, אבל שניהם, ובמיוחד אבא, פחדו מכל הסיפור הזה של הצבא. היו כבר סיפורים של חיילים שפותו על ידי פלסטיניות. אי אפשר לומר שהם אהבו את העובדה שאני מסתכן, בורח מהצבא וצועד בכפרים שעלולים לסכן את חיי. הבטחתי להם שאני זהיר ויודע מה אני עושה, למרות שממש לא עמדתי בהבטחותיי. האמת? במבט לאחור אני לא מבין איך היה לי את האומץ".
 

בספר אתה מספר על שותף מהיחידה שידע ועזר לגבות אותך.

"אחד הסמלים הצעירים היה מגבה אותי כשהייתי בורח לראות אותה. אני מניח שאם היו יודעים אז מה עשיתי, הייתי יושב עד היום בכלא. אני לא דוגל בזה ולא רוצה לתת דוגמה רעה או למרוד בצה"ל. הייתי מפקד שונה, דגלתי אולי יותר מאחרים בהכלה של שטותניקיות, רציתי להעביר לצוות מהשלב הראשון שכולנו באותו חרא כאן. וכן, עשיתי דברים מאוד אמיצים כדי ללכת אחרי הלב, ובדיעבד אני לא מצטער על זה, אני פשוט מבין שהיום לא היה לי את האומץ לעשות את מה שעשיתי אז. נשאבתי אליה בצורה כמעט חסרת שליטה".
 

בין שלל התגובות לספר יש גם מי שקראו לך בוגד. איך אתה מתמודד עם זה?

"היו בודדים ממש שהגיבו כך. רוב התגובות הפחות טובות עוסקות בצבא ובסיכון שהרומן הביא איתו. אני בעד להקשיב לכל אחד ולתת לו להביע את הדעה שלו. אם מישהו יגיד לי בפנים 'בוגד', אני קודם כל אהיה רגוע ואקשיב ואז אסביר לו את המקום שלי. מניסיון, אחרי שהם שומעים גם את הצד שלי, הם קצת מתרככים". 
 

ומה הצד שלך?
"שאין פה שום בגידה בשום דבר. לא חשפתי כלום, לא אמרתי כלום, לא סיכנתי איש". 
 

פוליטיקה בצד


אקהויז מתאר בספר בעיקר את הקונפליקט הנפשי של בחור תל־אביבי שרגיל לבלות במועדונים עד אור הבוקר, ולפתע נאלץ להתמודד עם מציאות המחסומים; עם הדריכות, עם הפחד והידיעה שגם אם היום מתחיל בצורה שקטה, אין לדעת איך הוא יסתיים. "זו אחת הסיבות שתמיד רציתי להקל על הפקודים שלי ביחידה ולתת להם תחושה של ביחד", הוא מספר. "הרבה פעמים הייתי לוקח אותם בחופשות לשתות איתי בברים בתל אביב. המסר מבחינתי תמיד היה: 'כולנו באותה סירה וכולנו בסוף נעבור את זה'". 
 

הרומן הזה שינה משהו בתפיסת העולם שלך כחייל במחסום?

"מחסומים הם אף פעם לא נעימים. החיילים שלי ואני היינו מאוד קשוחים וזהירים עם מי שצריך, אבל גם ידענו להיות נחמדים מאוד למי שעובר כל יום ומוכר בורקס וידענו שהוא לא איום. למזלי, תמיד ידעתי לעשות את ההבחנה הזו".
 

האם לא עלה בך אף פעם החשד שאולי אישה נשואה מתחילה עם חייל מתוך אינטרס?

"היו חששות, אבל כולם פגו בהתחלה. היא ניסתה להביא אותי לרמאללה הרבה פעמים, אבל פחדתי. היה לי אמון בה, והיה לנו קשר מאוד מיוחד. היום אני אדם אחר לגמרי כמובן, ואני מודה שאפילו היה לי קצת קשה בזמן העבודה על הספר לקרוא בעצמי את הטקסטים שכתבתי. תפיסת העולם שלי כלפי נשים הייתה מאוד ילדותית, ויכול להיות שהייתי תמים מדי, ואת זה אני אומר בדיעבד, אבל היה לי חשוב להשאיר את זה כך, בפרספקטיבה שהייתה לי אז".
 

במבט לאחור, זו הייתה אהבה אמיתית?

"אני לא חושב שהיא אהבה אותי כמו שהיא אהבה את הרעיון שלי, ואני אהבתי את הרעיון שלה. היא גם לא ממש הסתירה את זה. ועדיין אני מאמין שהיה בינינו משהו יפה ואמיתי".
 

העובדה שאתה נמצא בפעילות מבצעית לא הטרידה אותה? דיברתם על זה?

"השתדלנו שלא. יותר נכון, אני השתדלתי לא לענות או להעלות את הנושא הזה כדי לא לחשוף שום דבר. ידעתי לתמרן היטב, תמיד האמנתי שאנחנו בני אדם שיכולים למצוא חיבור זה עם זה, ולא משנה הלאום שלנו. ואני לא שמאלני או ימני, אלא יחסית במרכז, והסיפור הזה מבחינתי רק העצים את האמונה שלי שאפשר במקרים מסוימים לשים את הפוליטיקה בצד".
 

יש לך מסר לחיילים שקוראים את הספר?

"אני מאוד אשמח אם הספר הזה יגרום לחיילים להביט על הדברים בדרך שלהם. כמובן, זה לא אומר שלא צריך לעשות מה שצריך לעשות. אנחנו צבא מדהים, וצריך לשמר את זה. אבל הייתי מייעץ לחיילים לא לשכוח את עצמם בתוך השירות, במיוחד במחסומים. יש מקרים שבהם צריך לפעמים להסתכל על הדברים אחרת". 
 

מחשבות על קריירה ספרותית?

"אני רוצה לשמר את עולם הספרות בחיי, להשאיר קצת תוכן. לפני שהגעתי לפגישה איתך היה לי סשן כתיבה ארוך שנמשך כמעט כל הלילה. אז כן, אני מקווה שיהיה ספר שני בקרוב".