הסוד

פעם אחת היה קיץ מהביל. אני יודע, זה נשמע לא הגיוני, אבל פעם היו דברים כאלה.

ואיכשהו הזדמנתי לפגישה במשרדו של סוכן אומנים רב־השפעה. ורצה המקרה, ובזמן הפגישה הוא קיבל טלפון מאחד מאומניו היותר נחשבים (יותר נחשבים מאומניו האחרים, לא ממני - אני לא הגעתי כלל לרמת חשיבות שמחייבת דירוג); אדם מבוגר שכוחו עדיין בהחלט במותניו, אבל ימיו כאתלט, איכשהו, כבר מאחוריו. והאיש המוכשר הזה היה אמור לככב בטקס בוותיקן, ולשיר לאפיפיור. והבטיחו לו מההפקה שתהיה שם רמפה - מין במה ניידת שעולה ויורדת, שתחסוך ממנו את הצורך לשיר בעודו עולה ומטפס את מאתיים המדרגות העתיקות, המובילות מהכיכר לבמת האפיפיור.

ומשהו השתבש. ונודע לו שלא תהיה רמפה.

מיד הרים טלפון לסוכן שלו, וזה - בעודו מתווכח איתי במקביל על הפקה שולית כלשהי - קיבל את השיחה, אמר: "אין בעיה, מטפל בזה!", סגר ואמר למזכירה שלו: "גט מי דה פופ". ככה הוא אמר: "גט מי דה פופ". בלי לחשוב פעמיים, שאולי האפיפיור לא בדיוק פנוי לקבל שיחות מסוכן שחקנים ישראלי. ואכן,

אחרי כמה דקות של בירורים חזרה אליו מזכירתו ואמרה שהאחראי על ההפקה מטעם הוותיקן יכול לדבר איתו, שזה אומנם לא האפיפיור אבל הכי קרוב שאפשר, והסוכן הרים את הטלפון, הקשיב כמה שניות, ואז חתך: "ליסטן ליסטן ליסטן", אמר, ואז שחרר משפט שלא יוצא לי מהראש עד היום: "נו רמפה? נו סונג!"

וסגר.

אין לי מושג מה נגמר בסוף, אבל היה לי ברור דבר אחד: לי אין את זה. לעולם לא אשאג לתוך שפופרת "גט מי דה פופ", תמיד תהיה השתהות לשנייה, או לדקה, או לשנה שלמה; שלאחריה, המשפט הזה כבר ייראה פחות הגיוני. אבל זה הסוד, אני חושב, זה בדיוק הסוד: שצריך לפעמים להגיב מיד, בלי לחשוב, בלי להסס, בלי "מצד אחד אבל מצד שני". המיידיות הזאת פותחת שערים לעולמות נסתרים. כאלה שנקלעים אליהם במקרה, כאלה שלא ידעת כלל שהם שם.

גט מי דה פופ. גט מי דה פאקינג פופ.

השקר

"זה הקפה הכי טוב בעולם", אמר המילואימניק הרזה.

"מה זאת אומרת?", שאל אותו זה שלידו, שהיה רזה כמוהו אבל נמוך מאוד. אין לי דרך אחרת להבדיל ביניהם. שניהם היו במדי ב' ללא דרגות, שניהם דיברו במבטא כללי כזה, כמו מבטאם של אלה שנתפסים ברחוב אוכלים פיתה, ומצולמים לכתבת צבע ביומן שישי על אנשים שאוכלים פיתה, כשהם עונים על השאלה איך זה לאכול פיתה. אתם מכירים אותם - אנשים, כאלה; עם פיתה.

אז המילואימניק הרזה אמר, "זה קפה קולומביאני, זה 100% ערביקה, זה יבוא אישי".

הנמוך שלח בו מבט ספקני.

"נשבע לך", שיקר הרזה. יכולת לראות שהוא משקר, משהו בעיניו השתנה ולפתע הוא נראה כמו חיקוי של עצמו. "מביאים אולי חמש קילו בשנה, ואני קונה קילו".

"מה מיוחד בזה?", שאל הנמוך.

והרזה אמר: "תריח".

ופתח את השקית ונתן לשני להריח. וההוא הריח ואמר, "וואללה".

ואז שניהם האמינו לעצמם וישבו לשתות את הקפה הכי טוב בעולם, עד שבא הרס"ר ואמר להם שיש יותר מדי מילואימניקים בגיוס הזה והם משוחררים.

ואז הם נפרדו והרזה נכנס לאוטו, והנמוך החל ללכת ברגל אל שער הבסיס, ואני הלכתי שני מטר מאחוריו כל הדרך לשער, לא כי עקבתי אחריו אלא כי הייתי גם אני מילואימניק מיותר שנשלח חזרה הביתה, ושמעתי אותו בטלפון מתאר לאשתו איך שתה זה עתה את הקפה הכי טוב בעולם, והוא דיבר ודיבר ודיבר

ורק אחרי עשר דקות השתתק והקשיב. ואז אמר: "את יודעת מה? לכי להזדיין".

וסגר את הטלפון.

והמשיך ללכת בשתיקה עד שער הבסיס, שם יצא ונעלם לתוך השירותים וכשחזר כבר היה לבוש אזרחי ונתן לש"ג את שקית הקפה ואמר לו, "קח, קח שיהיה לך".

"מה זה", אמר הש"ג.

"קפה".

"טוב?"

והמילואימניק משך בכתפיו: "אומרים". ונכנס לאוטו ונסע.

השיר

השבוע חלמתי שמייק ברנט, הזמר הישראלי־צרפתי ששלח יד בנפשו לפני שנים רבות, לא מת. ולא רק שהוא חי בזהות בדויה, הוא גם מחסל של המוסד. והשיטה שלו כזו: הוא מקבל שם של מועמד לחיסול, על ידי קוד שמושתל בפזמון פופ צרפתי כלשהו - מייק עדיין עוקב באדיקות אחרי מצעד הפזמונים הצרפתי, ולא רק מטעמים מבצעיים - ואז עוקב בחשאי אחרי האדם הזה, וכשזה נעמד במעבר חצייה, או בפינת רחוב, הוא מתגנב מאחוריו בשקט, פותח את הפה ושר בקול עצום את שורת הסיום של להיטו הגדול ביותר, ברגיסטר הגבוה ביותר הידוע לאנושות: "לס מואה טמה, לס מואה טה מההההה!"

ואז, האדם שאותו נשלח מייק ברנט לחסל לוקה בהתקף לב פתאומי, וסופי.

וכשמגיעה המשטרה, ומחפשת עדים, כל מה שהיא מוצאת זה אנשים שאומרים ששמעו "לס מואה טמה" ברגיסטר הגבוה הידוע לאנושות - מה שמיד מסמן אותם כלא אמינים, כי כידוע רק מייק ברנט יכול היה להגיע לגבהים כאלה, ומייק ברנט מת מזמן.

זה היה החלום. התעוררתי וסיפרתי אותו לאשתי כדי לא לשכוח, וכל אותו היום לא הפסקתי לזמזם את השיר הזה שנכנס לי למוח וסירב לצאת, עד שבאוטובוס חזרה הביתה, עם כל הפקקים הבלתי נגמרים והכבישים המתפרקים והמזגן הקר מדי, הרשיתי לעצמי לנמנם בעודי מזמזם בשקט. ואז הרגשתי מישהו רוכן מעלי.

פקחתי את עיני וראיתי אישה כבת 70 מחייכת חיוך עצום ונורא, ומראה לי את זרועה, שעליה היה מקועקע המשפט: laisse moi t’aime, עם דמותו שופעת השיער של מייק ברנט בדיו כחול. היא אמרה לי: "גם אתה אוהב אותו?"

ולא היה לי לב להגיד לה שלא, אני לא סובל אותו.

אז אמרתי, במלוא הכנות שהצלחתי לזייף: "בטח!" והיא התיישבה לידי,
והחלה לשיר את כל להיטיו אחד־אחד, והצטרפתי אליה במעט המילים שזכרתי ואיפה שלא זכרתי בהמהומים צרפתיים כלליים, והיה כבר מאוחר והנהג הביט בנו מדי פעם במראה, אבל העמדתי פנים כל כך טוב שאני אוהב את מייק ברנט עד שכבר באמת אהבתי אותו, והעמדתי פנים כל כך טוב שאני מחבב את האישה הזאת עד שכבר באמת חיבבתי אותה, והעמדתי פנים כל כך טוב שאני לא צריך לרדת לעולם מהאוטובוס הזה עד שפספסתי את התחנה, וירדתי בזו הבאה, ואיך שירדתי אמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, איך אני אוציא עכשיו את השירים הנוראים האלה מהראש? ושני ילדים שיחקו כדורגל בחושך, והכדור שלהם פגע בי,
ותוך שנייה דמיינתי איך אני מרביץ להם מכות רצח, מפרק להם את הצורה, דם משפריץ לכל עבר, דופק להם את הראש במדרכה, ודופק, ודופק - ועצרתי על המקום וצעקתי על עצמי ללא קול: הם לא אשמים, זה מייק ברנט!

ונרגעתי והחזרתי להם את הכדור. כמה דם דמיינתי, כמה דם.

היה לי ברור דבר אחד: לי אין את זה | שלושה סיפורים קצרים

השבוע חלמתי שמייק ברנט, הזמר הישראלי־צרפתי ששלח יד בנפשו לפני שנים רבות, לא מת. ולא רק שהוא חי בזהות בדויה, הוא גם מחסל של המוסד