אילו יצא "שיבה לריימס" בסדרה עיונית, היה מזוהה במקומו הטבעי

כיוון שנמנה בסדרה מובהקת של ספרות יפה, הקריאה נדונה לאי–נחת מסוימת. אריבון נצמד לכתבים של תיאורטיקנים גדולים כדי להימלט אל חיקו של ניתוח אובייקטיבי

תלמה אדמון צילום: ללא
עטיפת "שיבה לריימס"
עטיפת "שיבה לריימס" | צילום: יח"צ

• מתיו פיצסיימונס, "הנפילה הקצרה", מאנגלית: עפרה אביגד, עברית, 375 עמ'.

• מישל ריצ'מונד, "ברית הנישואים", מאנגלית: שמעון בוזגלו, ידיעות ספרים, ספרי עליית הגג, 525 עמ'.

• אדוארדו אלפרין, "עקבות נסתרות" (מקור), אוריון, 263 עמ'.

• רוג'ר הובס, "משחקי היעלמות", מאנגלית: גיא הרלינג, כנרת זמורה–ביתן, 319 עמ'.

• פלין ברי, "תחת לחץ", מאנגלית: אסנת הדר, כתר ועברית, 220 עמ'.

• ג'וליה היבֶּרלין, "סוזן שחורת העין", מאנגלית: אורלי מזור–יובל, כתר, 417 עמ'.

• קתרין סטידמן, "משהו במים", מאנגלית: ימימה עברון, 415 עמ'.

• ק. ג'. טיודור, "איש הגיר", מאנגלית: אמיר צוקרמן, ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 335 עמ'.

• שיין קון, "המדריך למתנקש המתחיל", מאנגלית: לינדה פניאס–אוחנה, כתר, 312 עמ'

• לינדה לה פלאנט, "אלמנות", מאנגלית: נועה מרום צדוק, דני ספרים, 477 עמ'.

• ג'. ל. באטלר, "פראנסין", מאנגלית: כפיר לוי, דני ספרים, 503 עמ'.

תגיות:
ספרות
/
תרבות
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף