הנה הכותרת הראשית של גיליון הפיילוט של "דבר אחר": "הליכוד בדרך הנכונה". ומתחת לכותרת: "סקר מין הצמח שנערך בשבוע שעבר מגלה כי אם הליכוד ילך לבחירות ללא מנחם בגין, הוא יזכה בשלושה מנדטים נוספים. ללא ארידור יזכה הליכוד בחמישה מנדטים נוספים. ללא שמיר יזכה ב־10 מנדטים נוספים. ללא דוד לוי - בשני מנדטים נוספים. ללא מרידור - ב־35 נוספים. ללא ארנס - יזכה בשישה מנדטים נוספים. ללא הליכוד, יזכה הליכוד ב־59 מנדטים נוספים. סך הכל 120 חברי כנסת. עוד העלה הסקר כי ללא שמעון פרס לא יעבור הליכוד את אחוז החסימה. בגיליון הבא: הליכוד ללא רבין". מתאים להיום, לא? (איזו קלישאה). רק החליפו את שמות המנהיגים המנוחים של אז (להוציא דוד לוי, יורם ארידור ודן מרידור יבדל"א) בשמות הנוכחיים הרלוונטיים, ותראו איך סאטירה טובה הלועגת למקצוענות הלא פונקציונלית של הסקרים ומנהלי המפלגות, פועלת היטב 36 שנה לאחר שנכתבה.

"דבר אחר" היה מוסף הסאטירה של העיתון המנוח "דבר": ארבעה עמודי עיתון קטן, מודפסים על נייר זול, שצורפו פעם בשבוע ("העיתון המצורף ביותר במדינה") לגיליון "דבר" האב. הוא יצא לאור בין 1983 ל־1994 במסגרת "דבר", ומ־1994 ועד 2004 בימי שישי במוסף "ידיעות אחרונות". חנה זמר המנוחה הייתה אז העורכת הראשית של "דבר", בבניין הישן והמגורד שכלל גם בית דפוס ומרתף ארכיון, בפינת מלצ'ט־שינקין בתל אביב. היום עומד במקום מתחם מגורי יוקרה.

למרות הוותק, ההשפעה והיוקרה שצבר "עיתון פועלי ארץ ישראל" מאז הוקם ב־1925 ונערך בידי ברל כצנלסון, בשנות ה־80 כבר היה רחוק למדי מימי השיא שלו. נאמן למפא"י ההיסטורית, ממומן על ידי ההסתדרות ועם תחושת אחריות וסובלנות וממלכתיות, נכתב העיתון ונקרא בעיקר על ידי הדור האחרון לגלות, יוצאי אירופה, במרכז הארץ ובהתיישבות העובדת. הפרשנים הסוציולוגים היום היו בטח מגדירים אותו "אשכנזי עם אוריינטציה מובהקת לשמאל־מרכז". זמר, עורכת נמרצת, שהייתה קודם פרשנית מדינית, הייתה רבת קשרים וניסיון וניסתה להעיר את "דבר" משיממונו ולהצעיר אותו כדי למשוך אליו דור חדש של קוראים, תומכים ומפרסמים.

כימיה מיידית
אני הייתי באותה עת עורך ומגיש תוכניות בגלי צה"ל, אז תחנה צבאית עם תחושת שליחות עיתונאית חריפה, חריצות ומיומנות נרכשת, בשילוב כמעט משפחתי של עיתונאים וטכנאים אזרחיים וחיילים, נשים וגברים, צעירים וצעירים פחות. ידענו אז להתמודד עם איסורים ועיצורים, היעדר תקציב ופיתוח טכני וגם עם מכשולים צבאיים ופוליטיים רבים, שהעמידו לא פעם את התחנה הצבאית, שגם הציבור האזרחי האזין לה במאות אלפיו, בשאלה קיומית. מנחם בגין היה אז ראש הממשלה, אריאל שרון שר הביטחון, ורפול הרמטכ"ל, ובצפון הלך צה"ל ושקע בבוץ הלבנוני. חודש לאחר שהתחילה מלחמת לבנון הראשונה, שנקראה אז בשם המלבין מלחמת של"ג (שלום הגליל), ואחרי שסיירתי ככתב בקווי החזית, מצפון לעיר צור, ספדתי בתוכניתי היומית "שעתיים משתיים": "30 יום למלחמה בלבנון. 30 יום למסגרות השחורות בעיתונים. 30 יום לנפילת בננו, בעלי, אחינו". כעבור יומיים, במפגש חברים מאנשי התחנה, בישר לי צביקה שפירא, מפקד התחנה, ששר הביטחון שרון (שהקפיד לא לנכוח בהלוויות חיילים שנפלו במלחמה) שמע את דברַי ברדיו בדרכו לירושלים, התמלא זעם ודרש מהרמטכ"ל לפטר אותי. העניין נגמר בהשעיה קצרצרה בלי התנצלות מצדי או ניסוח מחודש, אבל הפרשה הקטנה התפרסמה בתקשורת, והוזמנתי לכמה פגישות עם הצעות עבודה בכמה עיתונים. אחרי כשנה, כשדומה היה שיד הצבא והשלטון הולכת ומכבידה על גלי צה"ל, החלטתי לנסות דרך ב"דבר". כילד במושב מפא"יניקי מובהק גדלתי על "דבר לילדים", "דבר השבוע", וכנער, על "דבר" עצמו. העיתון היה חלק מהאתוס המשפחתי והקהילתי, וגם פחות רציתי, אז, לעבוד תחת בעלותו של מו"ל פרטי.

"מה היית רוצה לעשות בעיתון?", שאלה אותי זמר. "יש לך איזה חלום עיתונאי?"

"אולי מוסף סאטירי", אמרתי ונימקתי: "אני זוכר מילדותי את 'סיכות', שבועון סאטירי שערך הקריקטוריסט של עיתון 'הארץ' בשנות ה־40, יוסף בס, ועוד כל מיני פרסומים זמניים. בעיקר את 'ציפור הנפש', מוסף סאטירי נועז ומעורר הדים של 'ידיעות אחרונות' בשנים 1964־1965, שבו חברו בעריכה ובכתיבה השמות של אז, עמוס קינן, דן בן אמוץ, חיים חפר ובועז עברון. משה דיין כינה את המוסף 'פתח לנד'. אחריו היו

ZOO’ הארץ' ב'העולם הזה' של שנות ה־70, שנכתב בידי אפרים סידון, קובי ניב, ב. מיכאל וחנוך מרמרי. מעט מדי סאטירה עיתונאית רצופה יש לנו".

"מעניין", אמרה זמר, "כי גם דני קרמן ואהרל'ה שמי הציעו לי דבר דומה, מין חידון סאטירי מצויר. אולי אפגיש אתכם ותנסו לגבש משהו משותף?"

לא הכרתי את דני ואת אהרל'ה מקודם. דני הוא מאייר וכותב עם זקן גדול, חיוך גדול וצחוק כובש, ובעל חוש הומור ויכולת סאטירית מדהימים. כנ"ל היה אהרל'ה שמי זצ"ל, קיבוצניק בנשמה, במאי קולנוע וכותב שנון (הוא זה שהמציא למועצה למניעת תאונות דרכים את הלוגו המבריק, שהפך לאמרה לאומית, "בכביש אל תהיה צודק. היה חכם"). שניהם הוציאו לאור שורה של ספרים מצוירים לילדים ולבוגרים וערכו מוסף חד־פעמי בפורים ל"דבר", שנים אחדות קודם לכן, וקראו לו "דבר אחר".

הכימיה בינינו הייתה מיידית והסכמנו בכל העניינים העקרוניים. זמר צירפה אלינו את תרזה אייזנברג, עורכת ומארגנת מעולה ממערכת "דבר", שהייתה שותפה מלאה לכל עניין. דני הביא את שלמה ניצן, רעמת תלתלים ושפם, חכם וחריף, עם מבט נוקב, שהיה אז בשיא תהילתו כבעל פינה סאטירית ("נוּ???") במשדר ערב השבת של רבקה'לה מיכאלי, ואני הצעתי את יאיר גרבוז, אומן־יוצר ומורה לאומנות, ששמעתיו מספר בגלי צה"ל איך ביום שבעיות פרנסה וחובות כמעט הטביעו אותו בדאגה, החליט לקחת מונית יקרה לנסיעת־סתם ובדרך נכנס למסעדת פאר, אכל ושתה מכל טוב ויצא מבסוט משעה של נחת, בכל הדרעק של המציאות. זה היה מצחיק ושונה. כעורכים נקבעו דני קרמן, אהרון שמי, שלמה ניצן ואני. כאורחים (קבועים) הוזמנו גרבוז, שקיבל את הכינוי י. פולני, על הניחוח הוורשאי כלשהו של ההומור שלו, ובשם זה פרסם הרבה רשימות מעולות. גם האומן אבנר כץ רב הכישרונות (קשה לשכוח את רשימתו המפורטת והמצחיקה, המלמדת בשלבים איך להכין כוס תה) ויענקל'ה רוטבליט (במדור קבוע שעליו חתם "אבו אל־בנאת הירושלמי") הצטרפו - ואחרי זמן מה הצטרפו תומר ואורי, בניו של דני, חברם אביב אלחסיד, ועורך הדין יוסי שין שהיה, אם תרצו, נציג הימין והמזרחים של אז, במערכת שהיום הייתה מתויגת כ"סמול קיצוני", אף שלא נמנעה מלבעוט גם בשמאל ובמרכז ובנבחריו ומנהיגיו אז. לדודו גבע המיתולוגי הייתה פינה מצוירת, "תורכי ולנוח - המדור לערעור אושיות החברה", אבל כמי שעבד בעיתון "העיר" דאז, נאסר עליו במערכת עיתונו לחלוק את כישרונו איתנו, והוא נאלץ לעזוב.

וככה נולד וקם "דבר אחר", עיתון סאטירי במתכונת עיתון רגיל - כותרות, ידיעות, מאמרים וטורים. יצרנו פיילוט ניסיוני, פורמט שעדיין שמור אצלי עם הערות המערכת, קיבלנו אוקיי, וכעבור כמה ימים יצא הגיליון הראשון של "דבר אחר", שצורף לגיליון יום רביעי של "דבר". הסופר והחבר חיים באר כתב את דבר המערכת הראשון, שנקרא "קונצנזוס", על אודות השם מעורר המחלוקת.

הצירוף הלשוני "דבר אחר", המכוון למשמעות הנוספת של צירוף המילים ביידיש: "חזיר" (בלוגו של שם המוסף, שיצר קרמן, נענד נזם באפה של האות רי"ש האחרונה), עורר תגובות זעם בקרב קוראי "דבר" הוותיקים ושומרי המסורת; אלה שלא הבינו מה לליצנות הכתובה והמצוירת ולחיינו רבי הלחצים בארץ זו (חבר מערכת "דבר", זוכה פרס סוקולוב, ישעיהו אברך, היה גדול המתנגדים, וידידתו המבקרת הדה בושס עוד הגדילה ופרסמה ביקורת קטלנית על הגיליונות הראשונים של "דבר אחר"). חברנו באר חובש הכיפה סיפר כי בשבתות, בבית הכנסת שלו, גרמה קרבתו ל"דבר אחר" לכך שלא יוזמן ל"עליות". הוא סיפר גם על אחד מבכירי ההסתדרות שנהג להיכנס לקיוסק הסמוך ולבקש מהמזנונאי את כריך השינקן האהוב עליו, בזו הלשון: "אפשר לקבל את סנדוויץ' הדג שלי?". כך קיבל הכריך את שמו, "סנדוויץ' שז"ר". המנהיג חובב הדגים היה לימים לנשיא המדינה השלישי.

מעל השם, "דבר אחר", נכתב: "פועלי כל העולם - נלך באש ובמים - רק שלא ירד גשם ושלא יירו". בפינה השמאלית היה צילום הערך "דבר אחר" ופירושיו במילון בן יהודה. הכותרת הראשית של הגיליון הראשון של "דבר אחר", שיצא ב־21 ביוני 1983, הייתה: "המערך פתח במלחמת לבנון כחלק ממערכת הבחירות". והמערך (העבודה של אז) הגיב: "נלך בשמחה לבחירות אם ייזום זאת הליכוד, חס ושלום". משמאל, ב"קונצנזוס", נאמר: "אל תסחרו בדם בנינו!", ובהמשך הוסבר: "'דם בנינו' הוא שם רשום, וכל הזכויות שמורות, ורק אלה שהקופירייט ניתן להם רשאים להעלות אותו על דל שפתיהם". דודו גבע צייר ילד רץ בשמחה לעבר אחותו ואחיו הפעוטים וצועק: "עוד אבינו חי!", ובהמשך, "הוא טלפן הבוקר מהגזרה המזרחית".

במדור "בגיליון זה" המליצו לקרוא את הידיעות: "ניסה להתאבד בקפיצה ממגדל שלום - ניצל ונשלח ללבנון" וגם "עקיבא נוף נשכח אחרי שנים רבות של אלמוניות". אהרל'ה שמי כתב בפינתו "פוזיטיב", מפי פרצוף־מספריים שצייר לו קרמן: "למה לומר כל הזמן שהאינפלציה משתוללת, כשאפשר במקום זה להגיד שלאנשים יש עכשיו הרבה יותר כסף?". במדור החידות והתשבצים "פתור בלא כלום" התנוססה המילה "קארפציוזורוב" ומתחתיה השאלה: "כמה ועדות חקירה תוכל להרכיב מהמילה הזאת?", ובגיליונות הבאים (המבחר הוא מגיליונות השנה הראשונה) לשלמה ניצן היה המדורון "אלף־בית". דיאלוג קצרצר וחד. למשל: "א: שמיר אמר: 'רק העתיד יוכיח את צדקתנו'. ב (משיב לו): 'הוא צודק. גם אני במקומו לא הייתי סומך על העבר, כי העבר כבר הוכיח שהם לא צדקו'". וגם: "א: שמעת שאריק שרון אמר שההתקפות עליו גורמות לניפוץ מיתוס? ב: לא נורא. גם אחרי שינפצו אותו, יישארו הרבה מאוד מצבות שיזכירו אותו לכולנו". או הכותרות: "רה"מ שמעון פרס ישיב תשובה שליליובית לארצות הברית ולירדן". או "חוצלארץ נערכת לקראת מינויו של דוד לוי לשר החוץ" וגם "מגעים חשאיים עם (נשיא סוריה) חאפז אסד לשיבוצו בצוות המוביל: אדם חזק, מעדות המזרח, כריזמטי, ניצח בלבנון ופתר את הבעיה הפלסטינית". וגם - כבר אז - "שבעה עולים מאתיופיה נעצרו כחשודים במפולת מניות הבנקים". או "השוטר א. ל. ממחוז המרכז נעצר השבוע על ידי המשטרה בחשד שלא הכה חשוד. שם החשוד, שנחשד בכך שלא הוכה על ידי השוטר, לא הותר לפרסום".

בלי נתניהו
ישראל, 1983 והלאה: בגין, רה"מ, מתערפל ומתרחק מההוויה הלאומית, ויצחק שמיר עתיד להחליפו. חיים הרצוג נבחר לנשיא המדינה כשיצחק נבון פורש. ממשלת הליכוד, פלוס בור כספי ענק. ארידור, שר האוצר הכושל, שרצה לירה דולרית. שנה לפריצת מלחמת לבנון הראשונה, שהגה שר הביטחון שרון. הלוחמים ("רד אלינו, אווירון / קח אותנו ללבנון. / נילחם בשביל שרון / ונחזור בתוך ארון") והנופלים בה. האווירה הקשה בארץ בגלל השקיעה בבוץ הלבנוני והמודעוּת המשתנה. רבין ופרס באופוזיציה לא לוחמנית במיוחד. ועדת כהַן חוקרת את חלקנו באי־מניעת הטבח שערכו בני בריתנו, הפלאנגות הנוצריות, במחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה, אירוע נורא שהביא להפגנת ה־400 אלף בכיכר מלכי ישראל (שתהפוך לכיכר רבין אחרי 13 שנים). שרון מתפוּטר מתפקיד שר הביטחון, ומשה ארנס מחליפו. משה־וחצי לוי הרמטכ"ל. עפרה חזה זוכה במקום השני באירוויזיון. אמיל גרינצווייג נרצח בהפגנת שלום עכשיו בירושלים מרימון שהטיל לעבר המפגינים יונה אברושמי, פעיל ימין. הפיגוע הקשה של הג'יהאד במפקדת צה"ל בצור, עם 28 חיילים הרוגים. מאיר שמגר מתמנה לנשיא בית המשפט העליון. ועדת זורע מגישה מסקנות בנושא קו 300 ופעולות השב"כ. הקיטוב הפוליטי־חברתי גובר. כל אלה אירועים ושמות שיוצרים את המציאות וההוויה הקשות של ישראל ב־1983 וב־1984 ומשמשים חומר ביד היוצר, בהיבט הסאטירי, לעתים הגרוטסקי, לעתים האכזרי, של המוסף השבועי יוצא הדופן. כבר אז לא היה חסר על מה לכתוב ועל מה להגיב. השם "נתניהו", אגב, עדיין לא נזכר ולא נחשב אז.

במושאי הלעג, הסאטירה, ההגחכה והביקורת של "דבר אחר" במהלך 21 שנות קיומו (11 שנה ב"דבר" ואחר כך עשר שנים ב"ידיעות אחרונות") היו כל מנהיגי וסלבריטאי התקופה, בהם שמות נשכחים כמעט, חלקם בצדק, המתים והחיים. ההומור היה ספקני, ציני, קצת פרוע, אינטלקטואלי, ובלי ספק הייתה לו השפעה לטווח ארוך על איכויות ההומור הפוליטי־תקשורתי במוספים סאטיריים שהופיעו לאחר מכן, ולעניות דעתי, ואני סובייקטיבי - לא הצליחו להגיע לרמתו ולאורך חייו. גם בכמה משדרי טלוויזיה סאטיריים טובים של היום אפשר לזהות טביעת אצבעות רעיונית או סגנונית של "דבר אחר".

במערכת, כולנו היינו שותפים לקפדנות ולאיכות, לתגובות המיידיות על כותרות, מאמרים, רישומים ופיליטונים חדשים שהועלו בישיבה השבועית וגם לתצלומים פארודיים מבוימים של חברי המערכת, שפורסמו בהתאמה לחומר בגיליונות העיתון. אישית, עסקתי יותר בעריכה, בבחירה ובהבאת החומרים לדפוס מאשר בכתיבה, כי להגיע לשנינה ולדיוק של דני, שלמה, אהרל'ה ויאיר - לא היה קל. אבל היה כיף, הביחד היצירתי הזה, ואנחנו חגגנו אותו מדי יום שישי בביתו של קרמן, ומדי פעם בארוחה כיד המלך במסעדה היהודית־אשכנזית של שמוליק כהן. לא היו אז רשתות חברתיות, אבל היו הרבה תגובות זועמות ולחצים, מימין ומשמאל, מההסתדרות ומחוגי הדת, בעקבות קטעים שנונים ופוגעניים, אך כולן נתקלו בגבה החסון של זמר. "מעניין", אומר היום קרמן, "שחנה זמר כעורכת קראה כל מילה ב'דבר אחר', אך לא צנזרה דבר. משה ורדי, עורך 'ידיעות אחרונות', שאליו עברנו עם 'דבר אחר' אחרי 11 שנים ב'דבר', לא קרא כלום ודרש לצנזר כמעט כל דבר".

עזבתי את החבורה הנהדרת הזאת אחרי כשבע שנים, כשעברתי ל"מעריב". הפסדתי את הזכייה של "דבר אחר" בפרס סוקולוב, הפרס היוקרתי לעיתונות בארץ. אחרי שלוש שנים הם עברו, כנזכר, ל"ידיעות", במתכונת מוקטנת, כחלק מהמוסף השבועי, ואחרי עוד עשור זה נגמר. יותר מדי איסורים הוטלו עליהם במערכת "ידיעות", רובם הגיעו מאזור הדת והימין, וזה חדל להיות כיף. מדורי הסאטירה שהחליפו אותם היו ממושמעים יותר ומשעממים יותר, ומשך חייהם קצר יותר. והעיקר, גם בזכוכית מגדלת לא היית מוצא שם הברקות כמו של "דבר אחר". למשל, "סילון של סימני נפט פרץ בפתח תקווה" (בעקבות הדיווחים הרבים על סימני נפט שהתגלו בקידוחים שונים), או "גרנולה - טעם של נגרייה קטנה" (בעקבות פרסומת למעדן חלב), "ראשי הבנקים קוראים להצמיד את השקל לוואליום" ו"סקר 'דבר אחר' ומין הצמח מגלה: פחות מ־98% חושבים". או -

ברגע האחרון:

תקציב

תקצי

תקצ

תק

והכל כל כך מתאים לימינו ולמציאותנו (איזו קלישאה).