כיסא שמעבר לאולם ההמתנה יושבת אישה כסופת שיער קצוץ. פניה שזופים מחיים ארוכים שצרבה בה שמש החקלאים. היא קוראת ספר מסדרת ספריה לעם של עם עובד. מהמרחק שבינינו אפשר לזהות את הפורמט אבל לא את שמות הספר והסופר. הסקרנות שלי מגייסת איפוק. דממה מכונסת שולטת על הכיסאות הפזורים באולם. רק האישה הזאת, יחידה בין הממתינים, קוראת. היא נראית כחברת משק ותיקה. היא רגועה וסבר פניה מעיד כי היא נכונה לחייך.

מאוחר יותר יתברר שהיא לא מהקיבוץ אלא מהמושב, שהיא כאן מפני שהמטפלת הפיליפינית של בעלה עוברת ניתוח. זה סוג אחר של דאגה. כשאנחנו נפגשות ומחליפות מידע בפתח מתחם ההתאוששות, היא כבר טמנה את הספר בתיקה ובידה כוס מים שהיא מגישה לפיליפינית הרדומה.

הקריאה בבית חולים אינה קלה. היא אמורה להיות קלה, כלומר, להתמקד בספרים הנחשבים קלים לקריאה. ספרי מתח או סיפורים רומנטיים, או סאגה משפחתית המתיימרת להנציח תקופה היסטורית. היכולת להתרכז בקריאה, קלה ככל שתהיה, תלויה במידת הקרבה של הממתין בחוץ למנותח שבפנים. כדי להמתין מחוץ לחדר הניתוח דרושה סבלנות, אולי מישהו לשוחח איתו. וספר, כמובן. כי בדרך כלל אין עם מי לשוחח, שהרי רוב הממתינים סובלים מבדידות טהורה. הם שרויים בספקולציות פרטיות מאיימות החל מהרגע שהמנותח שלהם נבלע מעבר לדלתות הכנפיים.

אני פותחת את "עיר הדובים" של פרדריק בקמן השוודי (משוודית: יעל צובארי, ידיעות ספרים, ספרי חמד). בקמן הוא סופר מלבב. אפשר לסמוך עליו שיספק קריאה נעימה על אודות מקום מושלג, ושהוא ימזוג לסיפור מידה מדודה של דידקטיקה בתחום המוסר האנושי. טוב לב כרוני זורם בין דפיו, והתכונה הזאת מנחמת בכל מצב. הסופר הזה כבר הוכיח שהוא נהנה להתמקד בענף ספורט חורפי, בעודו מעלה על המגרש את סיפורי החיים של גיבוריו. הפעם הוא בוחר בהוקי קרח, ובכמה גיבורים בני גילים שונים, כולל צעירים מאוד ומבוגרים מאוד, כדי לתאר חיים בעיירה קטנה הדועכת על גבול היער. רק ההוקי יכול לרומם את היישוב לדרגת אטרקציה תיירותית שתציל אותו מתרדמה סופית. בקמן מיטיב לתאר טיפוסים, ומצליח לעצב בלי מאמץ אווירה של מקום קטן ונידח, שהחורף מאיים לכסות אותו בשכחה קפואה.

הוא מתאים לקריאה בהמתנה, גם כשהרצף מופר במשב חלוקים ירוקים שעוברים וחוצים מדלת אל דלת, או בצלצול המעלית הנעצרת ופולטת אלונקה נוספת, עטורה בקרובים עמוסי שקיות ודאגות. במרכז האולם יושבת קבוצת נשים במעגל. הן נראות כאחיות בשל קווי דמיון בקלסתרים שצברו סימני גיל הדרגתיים. כל אחת מהן הביאה שקיות גדושות במזון ובמשקה. הן מציעות זו לזו דברי מאכל מתוך השקיות, מפצירות, משדלות, ואף אחת לא אוכלת. הן שותקות זו מול זו מול זו. לפתע מישהי מהן מתחילה לבכות. בכיות קטנות, של ילדה. האישה הסמוכה אליה, נראית צעירה ממנה, מחבקת את כתפי הבוכה ומרגיעה. אחות אחרת שבה ודולה תפוח משקית ומושיטה אותו אל פיה של הבוכה המנענעת בראשה. תאכלי, יעשה לך טוב, הן אומרות כולן ומוסיפות לצום.

כעבור שתיקה ארוכה הן מתארות זו לזו את השתלשלות הניתוח המתבצע באותה שעה בנבכי מערות הניתוח. כל אחת מן הנשים תורמת מידיעותיה על מהות הניתוח שעובר הגבר הקשור לכולן בעבותות משפחה. רמת הפירוט מעידה כי הקשיבו לשיעור שנתן הכירורג לפני שלקח את האיש שלהן תחת חסותו. אחר כך הן שבות לשתיקתן, ראשיהן רכונים אל חזות עייפים.

אני מניחה לבקמן מפני שאני מנחשת שהמאמן המצליח ייאלץ לפטר את המאמן הקשיש, שטיפח אותו, והוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת, למרות לחצי הספונסרים של המועדון. ברגע מסוים קשה לי להמתין עד שבקמן יעביר את גיבוריו מעל הגשר העלילתי ואני עוברת ל"הפיתוי של גרייסי" מאת סנטה מונטיפיורי (מאנגלית: כנרת היגינס־דוידי, ידיעות ספרים, ספרי חמד). או־קיי, לפי הכריכה המפתה בנוף איטלקי ממוסגר בהרדופים אדומים ומלא בצהוב קיטשי, יש סיכוי להעביר זמן מה בשלולית סוכר לא מזיק. זה עשוי להתאים להסחת הדעת נוכח חדר הניתוח. אך, אבוי, הסיפור של מונטיפיורי כתוב כל כך שטוח ומובן מאליו ומוצף קלישאות, עד כי המוח המותנה לחפש עניין מבקש איזה קיפול בנייר, סטייה שתסתיר מאחוריה דבר–מה ותסעיר את מי האפסיים.

הלוואי שגרייסי, אנגלייה קשישה בגילי המשוער, תפגוש כבר את אהובה האיטלקי משכבר, ושתוך כך תנפנף לכל הרוחות את הסנובית המקומית השולטת בעיירת החוף הקטנה בדבון. בכנות, אני רוצה שיקרה משהו טוב לגרייסי, ואולי גם לנכדה הלונדונית שלה, השוכחת מהר מדי את הסמארטפון ומתמסרת לחזירי החווה הטוסקניים החמודים. אבל למען אלוהי הספרות, נוסחתית ככל שהיא, רצוי שזה יקרה בהדרגה, ובהיגיון סיפורי, ובתוך פיתול כלשהו. גם קריאה קלה תובעת את מינימום הנפח הספרותי, ושום טירה עתיקה על גבעה איטלקית לא תספק אותו, ככה סתם כאילו כלום. עם זאת, יש לזכור שאני בדעת מיעוט, כי על כריכת הספר כתוב "רב–מכר עולמי".

בפינת אולם ההמתנה, מאחורי מקרר המשקאות, יושבים שניים. היא מבוגרת, כנראה אמו של הצעיר הבוהה בסמארטפון. שניהם נראים פזורי דעת. מדי פעם מחליפים ביניהם הברות ברוסית. על פניה שפוכה חרדה המתחלפת במאמץ של ריכוז מחשבתי המסתיים בשאיפת אוויר עמוקה, כפונה להימלט ממחשבות קודרות. אני פונה לנסות את "המבוגרים", מאת האנגלייה (או אמריקאית המתגוררת במנצ'סטר יו.קיי וחובבת בילוי בקזינו) קרולין האלס (מאנגלית: תמי לימון, אריה ניר ומודן). קליל, זה תואר מקל במקרה זה. הקוראת צונחת מיד לתוך ערימות של דיאלוגים פרבריים בבתים של לבנים מבוססים, בעלי מקצועות חופשיים, עדיין צעירים וכבר גרושים עם ילדים. האם באמת ארצה לדעת מה קורה להם כשהם יוצאים לחופשה משותפת כולל בני זוגם החדשים?