הסופרת והמאיירת אלונה פרנקל בבעיה. “ככל שאני בתקופה טובה של רעיונות לספרים, אני לא יכולה לממש אותם ולהוציא לאור, כי המו”לים מגבילים אותנו בפרסום ספר אחד בשנה”, היא מלינה. “האם מחכים שאמות בלי שאראה את הספרים שכתבתי?”.

מתסכל?
“מאוד מתסכל. אבל אותי לא עוצרים. אם לא הספרים, אני מקווה שיוצג מחזה שכתבתי להצגת יחיד. מחזה ראשון בגילי המופלג. בכל מקרה, אני ממשיכה לכתוב. מה לעשות, אני מאוד אוהבת לעשות את זה, מה גם שכאשר יש רעיון טוב מדובר במתנה”.

לדבריה, זכתה במתנה הרבה יותר מוחשית: לפני 14 שנה, היא, ניצולת השואה שלא הייתה להוטה להיקרא כך, ומי שלא ידעה בעבר מילה בעברית, התכבדה בפרס ספיר היוקרתי לספרות. “היה לו ערך כספי”, היא אומרת, “בניגוד לפרסים קודמים שבהם זכיתי. כך היה לנו במה לקנות אוטו חדש. הזכייה בפרס הייתה בשבילי ניצחון אחרי המפגש הטראומטי עם השפה, שלא הכרתי בה אפילו צורת אות. הייתי אז ילדה בת 12 וחצי, ספוגה בתרבות הפולנית ובעלת מראה של זרה. בדבריי לקהל בטקס סיפרתי על מנוחה, המורה הפרטית לעברית שסידרו לי.

יותר משלימדה אותי, היא ניצלה אותי לעבודות ניקיון בבית שלה. לא אשכח את המוני הג’וקים שקפצו מתחת למקרר כשניקיתי. כשהתייאשה ממני, אמרה לאמא שלי: ‘הילדה שלך לעולם לא תדע עברית’. אף פעם לא התייחסתי אל עצמי כאל סופרת. במקצועי אני מאיירת. כשגמרתי יסודי, בית הספר היחיד שיש לי ממנו תעודה, הלכתי לעבוד כמתלמדת בגרפיקה ולמדתי במכון אבני. מזה הגעתי לאיור ספרים. עם הזמן התחלתי לכתוב את ספרי הילדים שאיירתי. אבל סופרת? אם תומאס מאן היה סופר, אז מה אני? ואני לא אומרת את זה מתוך צניעות מזויפת”.

אלונה פרנקל. פלאש 90 אלונה פרנקל. פלאש 90

ב”ילדה”, ספרה הראשון למבוגרים, שזיכה אותה בפרס ההוא, הפליאה פרנקל לשחזר בסגנונה הייחודי את זיכרונות הילדות שלה מקרקוב, עיר הולדתה הפולנית, עד עלייתה ארצה באונייה “גלילה”. עד אז נצרה את הזיכרונות בתוכה. “לא חשבתי שיקשיבו לי ברצינות, לא רציתי להכביד”, היא נזכרת. “אצלנו אמי סיפרה על מה שקרה שם. לאחר שנפטרה, בגיל 90, הבנתי שלא יהיה עוד מי שיספר את מה שעבר עלינו, משהו שאולי ייצג דור שלם. ידעתי שאם לא אעלה את זה על הכתב, כבר לא תהיה לזה נוכחות בעולם”.

פלאפל וגרעינים

פרנקל, היא הילדה אילונה גולדמן, כתבה על הכל: השהות בגטו לבוב; עם חיסולו, הברחתה בזהות בדויה כאירנה סרמט, ילדה נוצרייה, אל שני זקנים קשי יום בכפר, שקיבלו אותה תמורת תשלום ועבודה במשק; החזרה להוריה - לאחר שאזל הכסף - במקום מחבואם, שם אך כפסע היה בינם לבין המוות. לה, אגב, הילדה היחידה בין המבוגרים שהסתתרו שם, לא היה לדבריה רגע דל. “ציירתי, המצאתי סיפורים וכיירתי בלחם פסלונים. כל זה היה גלגל ההצלה שלי”, היא מספרת.

בשלהי 49’ הם עלו ארצה. “זה לא היה מתוך ציונות, אלא בעקבות איומים שאבא קיבל מאנטישמים”, היא מדגישה. “למעשה, הוא היה מאלה שהאמינו כי התורה הקומוניסטית תציל את העולם. אני מודעת לזוועות משטר סטלין, שרצח מיליונים, אבל אין לי ספק שהוא הציל לנו את החיים לאחר שהצבא האדום ניצח את הנאצים. כשאני רואה היום את הווטרנים, יוצאי הצבא הזה, צועדים עם כל המדליות על החזה, בא לי לבכות, עד כדי כך אני אסירת תודה להם”.

אחרי “ילדה”, יצרה את “נערה”, ספר שני בטרילוגיה. “כתבתי את הספר הזה מתוך התחשבנות עם הצברים החמודים שהתעללו בנו, העולים החדשים, וקראו לנו ‘סבונים’ ו’אוד מוצל’”, היא מספרת. “מדברים על קשיי הקליטה של עולי המזרח ומתעלמים מהקשיים ומההשפלות שאנחנו, יוצאי אירופה, עברנו. זה היה משהו מזעזע להגר מתרבות לתרבות, מאקלים לאקלים, ולהתרגל לדפוסי התנהגות חדשים. לא אשכח איך נדהמתי לראות אנשים אוכלים פלאפל שנזלה ממנו טחינה בחמסין ברחוב, או מפצחים ברחוב גרעינים, כאילו שכאן בגדד או דמשק. הייתה אז מצוקה כלכלית איומה. חוסר עבודה, צנע וחרדות קיומיות”.

אילונה, שבתקופת ביניים קשה נקראה אירנה וכאן הפכה לאילנה (“כי כך החליט מנהל בית הספר שבו למדתי”), סגרה לבסוף עניין עם אלונה: “זה קרה לי כשהתגייסתי לצבא ושיבשו לי את השם. לא התווכחתי וכך נשארתי לתמיד”.

עם השם הזה התפרסמה באמצע שנות ה־70 אחרי הוצאת ספר ביכוריה, “סיר הסירים”. “כשמיכאל, הבן הצעיר שלי, היה תינוק ורציתי להעסיק אותו במשהו, יצא לי הספר”, היא מספרת. “זאת הייתה הברקה של פעם בחיים שמפרנסת אותי עד היום”.

הסופרת אלונה פרנקל. צלם : יאיר לין הסופרת אלונה פרנקל. צלם : יאיר לין

פרנקל כותבת כל הזמן. “אני חניכה של רבוטה, כלומר לעבוד - לכתוב ולצייר”, היא מצהירה. “אני כותבת ומציירת, כותבת וקוראת. בלי הספרים לא הייתי אדם נורמלי, אולי לא הייתי חיה בלעדיהם, כמו שצב לא מסוגל להתקיים בלי השריון שלו. הבית שלי מפוצץ באלפי ספרים, שאת כולם קראתי. עם הזיכרון הפנומנלי שלי אני גם זוכרת מה שאני קוראת. ואם לא לקרוא, לפעמים אני יושבת בשקט ומסתכלת על הספרים, שאני צריכה אותם מול העיניים. עצוב לראות היום ערימות של ספרים מושלכים ברחוב. לא להאמין איך לא נותנים להם את הכבוד הראוי. אני לא יכולה לעבור על פני הספרים האלה בלי לעצור. אני מדפדפת בהם ונדהמת לגלות איך אנשים זורקים גם ספרים עם הקדשות אינטימיות ואישיות. אם היה להם שכל, לפחות היו תולשים את הדף עם ההקדשה”.

פרנקל, שמאל שבשמאל, תמיד מעורבת פוליטית, תמיד הולכת להפגנות. “הבחירות שמתקרבות מביכות אותי”, היא מעירה. “אני ממש לא יודעת מה לעשות. תמיד הצבעתי למרצ, איך אוכל להצביע למפלגה שאהוד ברק נמצא בה?”.

הפוליטיקה גולשת לספרי הילדים שלך?
“בעקיפין. בכל הספרים שלי יש חמלה ונימה של התחשבות בזולת - ואין התנשאות. משם בא איזה הומור חתרני, שמתגנב פנימה. באחד מהם כתבתי על מישהו שגר ברחוב שלום עכשיו 6. עצרו אותי מההוצאה ואמרו לי: ‘עד כאן’. צנזרו אותי והכתובת קוצצה לרחוב שלום”.

הסכמת?
“כן, כי גם שלום בלי עכשיו חשוב. אבל לא תמיד מצנזרים אותי. תאר לעצמך שבאחד מספרי הילדים שלי הופיע ציור של גננת, לבושה בשמלה עם מחשוף ועם מדליון שעליו נכתב ‘שדי’. אף על פי שאני לא דתייה, תמיד יש אצלי תנ”ך זמין עם סימונים רבים. יש שם סיפורים נהדרים. האם אני מאמינה באלוהים? אני מאמינה בדו־קיום ומתנגדת לאפליה ולגזענות. משגע אותי שעם התשלומים שלי למס הכנסה אני מפרנסת אלפי פרזיטים שלא יוצאים לעבוד”.

ילדים תחילה

פרנקל, כפי שניתן להבין, היא אישה עם עקרונות. היא נמנעת כל השנים מלנסוע לגרמניה, מדירה את רגליה מאירועים הקשורים במדינה זו ומתעקשת להחרים את תוצרתה. היא מודה שכאשר זה מגיע לפרטים שימושיים קטנים, כמו ציוד גרפי ועפרונות, היא לא תתאמץ ללכת עד הסוף עם עקרונותיה. “יש גבול לכל דבר”, היא קובעת בחיוך. “לא בא בחשבון שאחרים מוזיקה של מלחינים גרמנים גם אם יש מהם החשודים באנטישמיות”.

“מעציב אותי לראות כמה ישראלים חיים בחוץ לארץ”, היא אומרת. זה לא פסח גם עליה. בנה הצעיר, מיכאל, פסיכולוג קליני בעיסוקו, חי בארץ עם משפחתו; בנה הבכור, ארי, מוזיקאי שבעבר היה מאוד פעיל בזירה המוזיקלית הישראלית, חי יותר מ־20 שנה בבוסטון, שם הוא נשוי למדענית מקומית.

איך את מקבלת את זה?
“זה משהו שאו שאתה חי איתו או שאתה מתאבד. מכיוון שהחיים מקסימים, למדתי להסתדר עם החסר, בייחוד עם הגעגועים לנכדים. פטנטים כמו סקייפ לא יכולים להיות תחליף. כסבתא, יש לי רצון לגעת פיזית בנכדים, לחבק אותם, להכין להם חביתה. והם שם ואני כאן”.

“כאן” מבחינת פרנקל הוא ביתה בלב הכרך התל־אביבי, שעם הצמחייה שהיא מטפחת נראה כשמורת טבע עירונית. הסלון בביתה שופע בובות וצעצועים, המייצגים את הילדה שבה. ביניהם בולט צילומו של בעלה הראשון, זיגי פרנקל, שהלך לעולמו בשנות ה־90. זיגי, שהיה עובד התעשייה הצבאית, עסק כמוה בכתיבה לילדים. היא נשואה ליאיר לין, איש חינוך בעברו, בן קיבוץ אפיקים, שהיה בין הצנחנים שנלחמו בפעולות התגמול ובמבצע סיני. “גם לי יש אות סיני”, מפתיעה פרנקל, ששירתה במודיעין חיל האוויר.

כששואלים אותה אם התרבות חסרה לה במערכת הבחירות הנוכחית, מתקוממת המחברת של הלהיט לטף “סיר הסירים”: “מה תרבות? הכי חשוב זה ילדי הגיל הרך. בזה המדינה הייתה צריכה להשקיע בכל הארץ, בכל המגזרים, וזה לא נעשה”.

פרנקל ממשיכה לכתוב. כן, גם למבוגרים. לאחר “ילדה” ו”נערה”, השלימה לפני שבע שנים את הטרילוגיה שלה בספר “אישה”. “לספר הבא אקרא ‘מטרוניתא’, כפי שקראו ברומא לפטריקיות זקנות”, היא מבטיחה. “אכן, בגיל 82 אני כבר זקנה מופלגת, אם כי בכלל לא מרגישה ככה. יש לי מלחמה די מגוחכת עם עצמי לא להתלבש או להסתרק כמו בחורה צעירה אלא להיות בגילי”.

כך היא משננת לעצמה, חדורת רוח נעורים, אבל תוהה: “כמה עוד אני יכולה לחיות? אני כל כך נהנית מהחיים ועם זאת תוהה איך אמות ולמה. נראה לי בזבוז זמן למות, לא? זה תמיד ככה. אדם מת וזהו. לא חבל?”.