אי אפשר היה לטעות. זה היה קול זעקתה של אישה. קול שוועתה של אישה. אישה שיודעת מה היא רוצה, כמו שאומרים. היא גם ביקשה וגם פקדה. גם התחננה וגם ציוותה. לכל מי שישב שם למטה והאזין לקולות שעלו מהקומה השלישית, לא היה ספק: יהודית רדלר הייתה אישה גמורה. אישה מוחלטת. אבל עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, יהודית רדלר, ד"ר יהודית רדלר, לא תמיד הייתה יהודית רדלר.



הסיפור שאני בא לספר התרחש אפוא באמת. ולמרות שאני כאן בהחלט צד בעניין, זהו מה שנקרא, מעשה שהיה. זה אמנם מקרה חד־פעמי, ולא ממש ידוע על מקרים דומים, לפחות אני עצמי לא יודע, וככל שניסיתי לברר ולחקור ולקרוא, לא הצלחתי למצוא מקבילה של ממש, ובכל זאת אני מספר דברים כהווייתם. בספרות העולם נזכר מקרה דומה אחד מראשית המאה העשרים, אבל נדמה לי שמי שיקרא יבחין שהשונה כאן רב על הדומה, והתכליות גם הן שונות. מה גם ששם בדיה, ואצלנו מציאות. לא הכל מתיישב כאן אפוא עם השכל ועם ההיגיון, אבל הכל קרה. הכל אמת ויציב ושריר וקיים ועומד. וככה מי שמאמין, שיקרא, ומי שלא מאמין רשאי כמובן שלא לקרוא. או שיקרא בלי להאמין.



***



בתכלית הקיצור, בוקר אחד התעורר הד"ר יהושע רדלר וגילה שהוא אישה. הוא בכלל היה מוטרד באותו בוקר מעניין אחר. חוזה שהיה לו עם ההוצאה לאור של האוניברסיטה שבה לימד עוכב. הוא לא ממש הבין את פשר העיכוב, הכל היה כבר מנוי וגמור וחתום. אבל היה עוד קורא, מסתבר, שהתעקש על תיקונים כאלה ואחרים, וזה כבר היה מוגזם. אחרי הכל, הספר שכתב על מסעותיו של המשכיל אהרון יהודה לייב הורוביץ ברחבי העולם הקדום היה פרק נעלם ונשכח כמעט לחלוטין בכתיבת תולדותיה של ספרות העם היהודי. על עבודת המחקר של ד"ר רדלר יש להרחיב בפרק נפרד. אבל זה לא קשור לכך שאחרי שהכל כבר נחתם ונסגר, קם פתאום מישהו ואומר, ועוד בעילום שם, שככה וככה וככה וככה.



זו חבלה זדונית ומכוונת. פגיעה רעה. ולעניין כזה עלולה הייתה להיות משמעות בישיבה הקרובה של ועדת המינויים של האוניברסיטה. הקידום שלו כאן היה בסכנה. זו הייתה שערורייה. זה היה גרוע מאוד. והיה לו מושג לא רע בכלל בנוגע למי שעמד מאחורי זה. לעומת זאת, העובדה שהתעורר עם מערכת רבייה שונה, ומערכת אורולוגית שונה, ועם גוף בעל חיטובים שונים, בעל חמוקיים, העובדה הזו דווקא הייתה נסבלת. או ליתר הדיוק, העיכוב עם ההוצאה והספר היה כל כך מטריד ותבע את התייחסותו בכזאת דחיפות, שלא נותר לו זמן לתת את הדעת על כל היתר, כל מה שעלול היה להסיח את דעתו מהעניין הזה.



אחרי הכל, למעט הוא עצמו, הכל נשאר כפי שהיה. הוא נכנס למכונית, התניע, קילל, נהג מהרחוב שבו גר אל האוניברסיטה. בזמן שנהג הספיק לשמוע ברדיו פרסומות לתכשירים להצמחת שיער על הקרקפת, להסרת שיער גוף בלייזר, ושיר שאהב של להקת קרוסבי, סטילס ונאש. השוער בשער האוניברסיטה נופף לו לשלום, הוא נופף בחזרה. הוא שפשף קלות את המכונית שלצדו, חזית הפגוש שלו נשקה לצד הפגוש הזר. שוב קילל, התקשה מעט בחניה ברברס, דבר שבדרך כלל ידע לעשות כמעט בעיניים עצומות, יצא מהמכונית ונכנס לבניין הפקולטה למדעי היהדות. הוא נופף לשלום למזכירת המחלקה. היא נופפה לו בחזרה. ואז התייצב מול דלת המשרד שלו.



על הדלת היה קבוע שלט, "ד"ר י' רדלר", ככה שלא היה כאן מקום לחשד. ד"ר י' רדלר. נשאר ד"ר י' רדלר. הוא התיישב, ענה לכמה פניות מתלמידים ואז הרגיש את שלפוחית השתן מציקה. היא כבר הציקה לו לא מעט זמן, אבל עכשיו כבר הרגיש את השלפוחית נאבקת בכפתור המכנסיים ולרגע גם חשש שהתפתחה שם דלקת בדרכי השתן, אבל בכל אותו הזמן המשיכה וניקרה במוחו המחשבה על העיכוב במשלוח החוזה, ועל ועדת המינויים המתכנסת בקרוב לדון בתיק שלו, ומה גרם להם בהוצאה לבקש את חוות הדעת של קורא נוסף, או ליתר הדיוק, מי היה זה שלחש על אוזנו של עורך ההוצאה שדרוש כאן קורא נוסף. וקורא נוסף במקרה כזה זו צרה צרורה. זה מה שקדח עכשיו אצל ד"ר י' רדלר במוח. קורא נוסף פירושו שינוי. ושינוי פירושו צרות. עד כה הכל התנהל באופן מושלם, למשעי. כל שינוי כאן יכול רק להזיק.



***



וגם היה ברור לי' רדלר כשמש בצהריים: אין ספר - אין קביעות. אלה הם ימים חדשים אצלם במחלקה, ובכלל הפקולטות למדעי הרוח. "פאבליש אור פאריש", פרסם או היעלם, לא הייתה עוד רק סיסמה נבובה. זה היה מוטו בחיי החברים. זו הייתה גיליוטינה. אין ספר, אין קביעות. ואם בעל משרה מחזיק במשרתו ומחזיק בה בלי לקבל קביעות, סופו כבר ידוע. כולם ידעו לספר על מרצה ידוע וכריזמטי, חכם גדול ועצלן גדול לא פחות, שנזרק מהמחלקה כמו גרב ישן. היום הוא מנהל בית קפה בגבעתיים. הוא לא הבעלים. הוא המנהל. נתן רחמים יושב שם בבית הקפה. הוא זה שסיפר את זה. והייתה גם מרצה מאוניברסיטת בן־גוריון שספר המחקר שלה לא התקבל לפרסום, והרי היא יושבת עכשיו בבית וכותבת שירים. לה לפחות יש בעל עשיר, אז יש לה איפה לשבת ובמה לכתוב. זה לא צחוק, כל העניין הזה. והקרדום הזה היה מונף מעל ראשיהם של כל המרצים שזה עתה קיבלו את התקן, המשרה התקנית, אבל עדיין לא קיבלו את מעמד הקביעות.



וכל אלה הטרידו את יהודית רדלר, עד שאפילו לא נתנה את הדעת על כך שנכנסה לשירותי הנשים. זה היה קולו של הטבע שקרא לה לצאת מהחדר, והקול הזה הוא שהוליך אותה אל שירותי הנשים.



עכשיו, אנחנו לא צריכים כאן תרועות של כלי נשיפה או לטיפות של כלי קשת, אבל ברשותכם, מכאן ואילך אתייחס אל הד"ר י' רדלר בגוף שלישי נקבה. כמו שכבר אמרתי, היא הייתה אישה בכל הרמ"ח והשס"ה. כמו במציאות, ככה גם אצלנו. וכמו שהיא לא עשתה מזה עניין גדול, גם אנחנו לא נעשה.



היא, כלומר ד"ר י' רדלר, לקחה את כלי האיפור, יצאה וניגשה אל חדרי השירותים שעמדו ממול לחדרו של ראש המחלקה פרופ' ססובר, ונכנסה בלי שום לבטים לחדר השירותים שעליו התנוסס הסמל הקטן של אישה בשמלה. בשירותים עמדה אישה, בחורה ליתר הדיוק, בחורה נאה למדי, שלבשה מין ז'קט וחצאית שמכונה חצאית עיפרון, ובתנועה מלאת חן הידקה את החצאית ההדוקה ממילא למותניה. היא רכנה לעבר המראה ותיקנה תיקון קטן של ליפסטיק ועוד אחד קטן של עיפרון עיניים, ואז אמרה: "אוי, יהודית, לא ראיתי שנכנסת. אני חייבת לדבר איתך".



יהושע רדלר, הייתה לו חולשה בדיוק לחצאיות האלה. וגם יהודית, יש לציין, לא נשארה אדישה להן. מה גם שאותה יעל ארדיטי, ד"ר יעל שטיינשניידר־ארדיטי, הייתה אישה גבעולית ובעלת חיטובים וקימורים עדינים, כמו שיהושע רדלר שם לב בעבר, וגם יהודית, כאמור, לא נותרה כאן אדישה. החצאית, החמוקיים, הצוואר הארוך של ד"ר שטיינשניידר־ארדיטי - איזה רטט של מתק עבר לאורך חוט השדרה של יהודית רדלר שם, בשירותי הנשים.



היא ניגשה ונטלה ידיים, ובעצמה תיקנה את הליפסטיק וסידרה את השיער (דווקא השיער נראה טוב באותו הבוקר) והביטה במראה. היא סיפרה לי שבאותה הפעם, היא לא השתוממה במיוחד על האישה שניבטה אליה מן המראה. היא גם לא השתוממה על כך שלא השתוממה. באמת, עד כדי כך הייתה טרודה בעניין הספר וההוצאה והדחייה והקורא הנוסף. ככה לפחות סיפרה לי בשעתו.



אני לא ממש האמנתי או לא ממש הבנתי. בכלל, לא את הכל כאן אני מבין. בוקר אחד הפך יהושע רדלר לאישה שיהודית שמה. מנין יהיו לה עכשיו בגדים? מאיפה כלי האיפור?



הספר "שפילפוגל, שפילפוגל" יצא לאור בהוצאת כתר