היו ימים שבהם קונסטנטין סימונוב שקל לגנוז את שירו “חכי לי" (כך הוא נקרא במקור הרוסי). השיר לא ראוי לראות אור, חשב, כי אין בו “תוכן אזרחי", משהו שנוגע ל"אנחנו". הוא אומנם חיבר אותו ממש עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, אך כל ביטוי לריאליזם סוציאליסטי, לאחוות עמלים, לא היה בו. אבל אמא רוסיה חשבה אחרת. האיכרים שראו את יבולם עולה בלהבות, הזקנים שנסו על נפשם וצרורות חייהם על גבם, החיילים שברחו אל היער מפני הפצצת המטוסים הגרמניים, חיבקו את מילותיו של סימונוב. “חכי לי" ליווה את הצבא האדום בנוראים שבקרבות מלחמת העולם השנייה. אבל סימונוב לא הפקיר את שירו לתותחים. ככתב צבאי עז נפש צעד עם שורותיו עד שערי ברלין.

בארץ חוברו בשנות ה־40 שני תרגומים מרוסית ל"חכי לי". האחד של שלמה אבן שושן, שעבד עם הטקסט מילולית. שלונסקי בחר לקרוא לשיר “את חכי לי" ושלמה דרורי חיבר לו לחן. יומן חיים של בת משפחה יקרה מובא אלי כשאני כותב את הסיפור הזה. שנים היה בביתנו בלי שנדע מה הוא נושא בתוכו. לצד השיר בתרגומו של שלונסקי פונה הכותבת לחייל שלה: “אני מחכה. תמיד אחכה לך. ואם גם יארך הזמן, אני מחכה. אני שלך". כרוב היישוב ששר בעיניים מצועפות “את חכי ולו - לא יבוא מכתב". ספק אם ידעה שהמילים לא נולדו סביב מדורת הפלמ"ח אלא בלבו של רוסי שאהב אישה.

הצבא האדום בדרך לברלין.  gettyimages הצבא האדום בדרך לברלין. gettyimages

שלשום מלאו 40 שנה למותו של קונסטנטין סימונוב. סופר, משורר, תסריטאי ומחזאי. שש פעמים זכה בפרס ברית המועצות ופעם בפרס לנין. שנים היה מזכיר התאחדות הסופרים. סימונוב חצה בקלילות את הימים האדומים. מעולם לא נרדף, מעולם לא הולשן, מעולם לא נאסר. איש לא דרש מסימונוב לשרת את סטלין, כי לא היה בכך צורך. בהכרה מלאה ובנפש חפצה הניח את כישרונו לרגלי הדיקטטור. לעת זקנה הבין בצער ששירת שליט צמא דם, אך זה היה מאוחר מדי. האיש שסחף את אמא רוסיה עם “חכי לי", איבד את עמדת השפעתו. סימונוב עומד במרכז הספר “המלחשים", מאת אורלנדו פיגס (הוצאת כנרת זמורה־ביתן), שעוסק בחיים הפרטיים ברוסיה בימי סטלין. הפרופיל של המשורר וסיפורו של השיר כאן יסתמכו על תיעודו המונומנטלי של פיגס.

קונסטנטין מיכאילוביץ' סימונוב נולד בפטרוגרד (כיום סנט פטרסבורג) שברוסיה ב־28 בנובמבר 1915, עוד אחד מ"ילדי 1917" שנאלצו להסתיר ביוגרפיה מפלילה של ההורים. אמו אלכסנדרה הייתה בת למשפחת נסיכים שהחזיקה בתפקידים חשובים בשלטון הצארי. אביו מיכאיל סימונוב - מבוגר כפליים מאמו - היה קצין בכיר במטכ"ל הצאר. בנם הוטבל תחת השם קיריל. כיוון שהתקשה לבטא רי"ש, שינה סימונוב את שמו לקונסטנטין כשפצחה הקריירה הספרותית שלו. אמו המשיכה תמיד לקרוא לו “קיריל". 





עם פרוץ המהפכה נעלם אביו. הוא חשש, בצדק, שהבולשביקים ינקמו בו על קרבתו למשטר הישן. כעבור שנים עלה מהמצולות והפציר באשתו להצטרף אליו ולחיות בפולין. היא סירבה. כשהבולשביקים פתחו ב"טרור האדום" נגד כל “האנשים לשעבר", היא סולקה עם בנה מדירתם בפטרוגרד. הם עברו לריאזין, ואלכסנדרה הכירה שם גבר חדש, אלכסנדר איבנישב, שהיה גם הוא קצין במשטר של הצאר, אך לזכותו עמדה העובדה שנולד לפועל רכבות. סימונוב השתמש בפרט הזה וגם בעבודתו כחרט בסראטוב כדי לבנות לעצמו פרופיל של סופר פרולטרי. סטלין המשיל אז את סופרי המפלגה ל"מהנדסי הנפש האנושית", גורקי קרא לכתוב ספרות הרואית שתשתווה להישגים הכבירים של תוכנית החומש. סימונוב הביא את הדברים לתשומת לבו. באפריל 1934 ביקש להתיר לו לבקר בתעלת הים הלבן כדי לרומם את מחנות העבודה. התעלה נועדה לאפשר תנועת ספינות בין ים ברנץ שבצפון־מערב רוסיה לים הבלטי. 150 אלף אסירים שנידונו ל"עבודה מתקנת" חפרו אותה בציפורניים. זאת עובדה יותר מאשר דימוי ספרותי. התעלה הזאת הייתה קבר לאלפים, אבל המשורר בן ה־19 שב נלהב, “מוכן ומזומן לכתוב שירה חדשה על עיצובם של אנשים באמצעות העבודה", כתב בזיכרונותיו.

לאחר כחמש שנים נשא לאישה את ז'ניה לסקינה, בתו של שמואל לסקין, יהודי שסחר בדגים מלוחים. הרומן שלהם ניצת במהלך לימודיהם במכון לספרות. העובדה שהוא היה נשוי בעת ההיא לתלמידה אחרת - נטליה טיפוט - לא מנעה מסימונוב להתחתן שוב. סימונוב התחיל לחזר אחרי ז'ניה בעזרת “חמישה דפים", שיר שכתב לאשתו המכהנת דווקא. מנישואיו לז'ניה נולד בנם אלכסיי, שיוזכר לקראת סוף סיפורנו.

ולנטינה סרובה. ויקיפדיה ולנטינה סרובה. ויקיפדיה


את ולנטינה פולוביק, שנקראה לימים סרובה, ראה סימונוב לראשונה על במת תיאטרון הקומסומול ע"ש לנין. והוא התאהב שוב. הפעם קשות. את תפקיד הגיבורה בהצגה “צעיר מעירנו" בנה למידותיה והביאו במיוחד לתאטרון הקומסומול. ולנטינה הייתה כוכבת בוהקת. צעירה, יפה ובלונדינית. אבל בין שמלות המחשוף הנוצצות בארונה היה גם שלד. אביה, מהנדס מים מחרקוב, נעצר במסגרת הטיהורים הגדולים וישב בכלא כמה שנים. כבת ל"אויב העם" - הנבזי שבכתמים שהדביק המשטר לקורבנותיו - היא יכלה לגמור על במת צ'ליאבינסק בסיביר. לא ולנטינה. כדי לעקוף את גורלה השתכשכה בין סדיניו של אלכסנדר קוסריוב, פטרונה בתיאטרון. הכל עבד לשביעות רצונה עד לאותו נשף בקרמלין שבו ניגש סטלין אל קוסריוב, השיק איתו כוסית ולחש לו: “בוגד! אני אהרוג אותך!". התחייבויות מהסוג הזה נהג יוסיף ג'וגשווילי לכבד. כעבור כמה ימים קוסריוב נעצר ונורה למוות.

המושיע החדש של ולנטינה היה אנטולי סרוב. טייס נאה, בעל ייחוס פרולטרי מושלם ותהילה מימי מלחמת האזרחים בספרד. אנטולי וולנטינה התחתנו עשרה ימים לאחר שנפגשו. ביום הראשון לנישואיהם נהרג אנטולי בתאונה אווירית. לאחר מותו ילדה ולנטינה סרובה את בנם.
סימונוב הרגיש שהנה נתפנה לו מסלול הנחיתה למיטת הבלונדינית. אבל היא עדיין התאבלה. ומלבד זאת הוא לא משך אותה. סימונוב היה מחזר גמלוני, מזיע, יבשושי; שום זכר לזקיפות הקומה, לביטחון העצמי של מאהביה הקודמים. כששאל אותה לעיני כל מה דעתה על “צעיר מעירנו", השיבה: “מחזה מחורבן". והוא בתגובה כתב לה שיר:

"תצלומייך לדרך איתי לא לקחתי
במקום זאת כתבתי עלייך שירים
כתבתי אותם בעיצבוני.
התגעגעתי אלייך
נשאתי אותך איתי"
(מרוסית: דינה מרקון)


המלחמה על ולנטינה

סימונוב יצא למלחמה עם התצלום של סרובה בכיסו על החזה. מתוך האש שטף אותה בזר שירי אהבה שכתב. בחופשת השנה החדשה לא נסע אל ז'ניה אשתו ואל בנו הקטן אלכסיי אלא אל סרובה שאהב. היא גירשה אותו מעל פניה. מספרים שבאותם ימים היה לה סיפור עם ואסילי, בנו של סטלין, אך את לבה שמרה לקונסטנטין אחר.

את הגנרל קונסטנטין רוקוסובסקי פגשה כשהופיעה לפני חיילים פצועי מלחמה בבית חולים במוסקבה. רוקוסובסקי היה קצין פרשים שרמנטי ואמיץ. בגל הטיהורים הגדול של 1937 נאסר והואשם בקשר עם המודיעין היפני. לאחר כשלוש שנים שוחרר ובפיו שיני פלדה חדשות, במקום התשע שנעקרו על ידי מעניו במרתפים. הוא השתקע עם אשתו ובתו בקייב, אך כשפרצה המלחמה הוזעק למוסקבה, מונה למפקד הארמיה הרביעית והשתתף בקרבות המכריעים על הבירה. כשכבשו הגרמנים את קייב איבד את הקשר עם אשתו ושש להאמין שהוא פנוי לקשר חדש. אבל לאחר חודשיים של וודקה ושושנים עם סרובה הופיעו אשתו ובתו במוסקבה. השתיים, כך התברר לאכזבתו העמוקה, פונו מקייב רגע לפני שהגרמנים שבו את העיר. במוסקבה הובא לידיעת אשתו הרומן המדובר של בעלה עם הכוכבת שסימונוב לא נלאה מלחזר אחריה. גם היא שמעה, כך מספר אורלנדו פיגס, שהצמרת הסובייטית הצמידה למשולש הזה את הכינוי USSR - Union of Serova, Simonov and Rokosovsky. החברה רוקוסובסקי החליטה להילחם על הגבר שלה והגיעה עד סטלין. הלה העמיד לפני הגנרל הנערץ בחירה לא ממש הוגנת: להיפרד מסרובה ולשוב לנהל את המלחמה או להיפרד מראשו. רוקוסובסקי בחר באפשרות ההגיונית יותר מבחינתו.


כל אותו קיץ מתסכל של 1942 ניסתה סרובה להחיות את סיפור אהבתה. היא טסה לחזית אל הגנרל שלה, אך הוא סירב לראות את פניה. וסימונוב המשיך לכרכר סביבה. שלח אליה את שיריו וזרי פרחים. סרובה התרככה, אבל לא התמסרה לו לגמרי. אמרה שתיתן לו את גופה אך לא את נשמתה, “כי אינני אוהבת אותך", כפי שהבהירה חד וחלק. אחרי לילה של תשוקה, בוקר של השפלה היה מפציע. פעם אילצה אותו, למשל, לשלוח מכתב אהבה שלה אל רוקוסובסקי בחזית.

אבל הסיפור שלהם הניב מחזור שירים שנישא בפי כל ושמו “עמך ובלעדייך". המפורסם שבהם היה “חכי לי", שנכתב בקיץ 1941, כמעט במקביל לפלישת היטלר לברית המועצות. תרגומו הידוע לעברית הוא של שלונסקי. זה של שלמה אבן שושן מפורסם פחות ולכן יובא כאן:

“חכי לי ואני אשוב,
אך חכי מאוד.
חכי עד גשם־סתיו זהוב
יהלך תוגות,
חכי עת קור־שלגים נושב,
חכי לעת שרב,
חכי עד ישתכחו מלב
כל יוצאי־לקרב.
חכי לי עת ממרחקים
איגרת לא תפקוד,
חכי עת כל המחכים
כבר ימאסו חכות

חכי לי ואני אשוב,
אל תושיטי יד
לכל אשר שינן, כי שוב,
לא אחזור לעד.
יאמינו אם ואח,
כי אינני עוד,
וישבו רעים לאח,
כי נלאו חכות.
ומזגו כוס יין־שרף
לזכר נשמתי...
חכי, ועמהם יחדיו
אל תחפזי־תשתי

חכי חי ואני אשוב,
על אף אימי גורל!
יאמרו־נא כל שנואשו:
“שיחק לו המזל!"
אשר נואש, חכות חדל –
לא לו הבן עוד איך
בתוך האש אותי הצלת,
בעצם חכותך.
איך ניצלתי – נבן זאת
רק אני ואת,
כי חכות, חכות, חכות – את בלבד ידעת"


שיריך חיים ברגשותינו

סימונוב קרא את “חכי לי" בפני חיילים בשוחות. הם העתיקו ושיננו את השיר ועודדו אותו לפרסמו בביטאון הצבא “קרסנאיה זבדה" (הכוכב האדום). כששב למוסקבה שודרו כמה משיריו ברדיו והודפסו ב"פראבדה". והודפסו שוב, מאות פעמים. ב־1942 כתב סימונוב מחזה ל"חכי לי". ולנטינה סרובה לוהקה כמובן לתפקיד הראשי. תיאטראות ברחבי רוסיה העלו הצגות על פי עלילת המחזה. חיילים העתיקו את השיר במכתבים ששלחו לעורף, בפתקים ששמרו בכיסם כקמיע. הם חרטו את כותרת השיר על דופני טנקים ומשאיות. קעקעו אותה על זרועם. היו שכתבו גרסאות חיקוי ל“חכי לי" והפיצו אותן במיליוני עותקים. האהובות השיבו באותה שבועה. “וולודנקה יקירי", מצטט אורלנדו פיגס מכתב של אישה אל החייל שלה, “לא שמעתי ממך כבר זמן רב, אבל אני אחכה לך ואתה תחזור". 
 
המולדת הסובייטית התמסרה ל"חכי לי", כי הציף את חרדותיה. השורות של סימונוב ביטאו את החששות ונגעו בפחד. חיילים מוכים - בעיקר בראשית המלחמה - שאלו את עצמם, האם ישובו? האם מישהי תחכה להם עד כלות? אחרים נטו להאמין שציפיית האהובה בעורף שומרת עליהם בשדה הקרב, שגם בחזית אפשר לחשוב על אהבה ושהגבורה תואיל להמתין. “בכל פעם ששיריך מופיעים בעיתונים, יש התרגשות עצומה בגדוד שלנו", כתבו חיילים לסימונוב במאי 1942, “אנחנו גוזרים את השירים מהעיתון ומעתיקים אותם ומעבירים את העותקים מיד ליד, משום שאין מספיק העתקים של העיתונים וכולנו רוצים לקרוא את השירים ולדון בהם. כולנו יודעים בעל פה את ‘חכי לי'. הוא מבטא בדיוק את מה שאנחנו מרגישים, כי לכולנו יש בבית נשים, ארוסות או חברות, וכולנו מקווים שהן יחכו לנו עד שנחזור כמנצחים".
 
החיילים הרגישו שהשיר מבטא את ה"את" וה"אני" אך גם מחבר אותם לפרשת אהבה עולמית, גדולה מהמקום והזמן שבו הם נמצאים; שהגורל ארז באותה חבילה את סרגיי הרוסי בסטלינגרד, את וויליאם הבריטי באל־עלמיין ואת ביל האמריקאי בסאלרנו. בשירה הרוסית עד אז, לדעת המשוררת היהודייה מרגריטה אליגר, שלטו רעיונות הקולקטיביזם. אבל בימי המלחמה התחילו להתמזג הפן הפרטי והפן הציבורי. “חכי לי" היה האות הראשון למפנה האסתטי הזה. “כשהקצינים צרחו והקומיסרים נבחו", מדגיש פיגס, “אנשים נזקקו לשירה שתדבר אל רגשותיהם המושתקים. הם נכספו למילים שיבטאו את העצב, את הכעס, את השנאה ואת התקווה". חבורת חיילים כתבה לסימונוב: “שיריך חיים ברגשותינו. הם מלמדים אותנו כיצד להתנהג עם אנשים אחרים, במיוחד עם נשים". את נאמנות האישה בעורף הדגישו גרסאות שונות של “חכי לי". חבורת חיילים מהרי אורל שרה: 
 
“אחכה לך, יקיר נפשי,
אחכה לך ולא תיפול רוחי.
אחכה בחורף האורלי,
אחכה עם פריחת האביב...".
המכתב לאישה מוויצ'וגה
החיילים החמירו עם רעיות שלא חיכו. ככל שהתמשכה התבערה גבר המתח שעורר החשד לאי־נאמנות. לנשים שחיו שנים בתנאי מלחמה לא היה סיכוי להשביע את הדימוי הטהרני, הסגפני, הכמה ששירים כ"חכי לי" ניסו לקדם. סימונוב עצמו היה מעורב במקרה של אישה שבגדה. 
 
בספטמבר 1943 היה מסופח לארמיה השלישית בחזית בריאנסק. כמה ימים לאחר שאחד המפקדים נהרג בקרב, התקבל מכתב מאשתו: “עוזבת אותך למען גבר אחר", כך בישרה לו מוויצ'וגה שמצפון־מזרח למוסקבה. החיילים שפתחו את המכתב הרגישו חובה לענות לאישה מוויצ'וגה. הם ביקשו מסימונוב שיעשה זאת בשמם ואף הכתיבו לו מה לומר. אלא שהכתב הצבאי נשלח לאזור אחר של החזית קודם שהספיק לכתוב. כעבור חודשיים בא לחרקוב לדווח ל"כוכב האדום" על רצח יהודי העיר ואז נזכר שלא קיים את הבטחתו לחיילים. שמה של האישה וכתובתה עדיין היו אצלו, אך במקום לכתוב לה ישירות חיבר את “מכתב גלוי לאישה מהעיר וויצ'וגה" ובו ציטט מדברי החיילים:
 
עלי למסור לך הודעה,
שלא הגיעה לנמען
מכתב, אשר ללא בושה
שלשלת לתוך תיבה אי פעם.
 
הבעל לא קיבל את המכתב
מילה וולגרית לא פצעה אותו,
לא השתגע, לא נרעד,
ולא קילל כל עברו.
 
מי שהיה אישך – בקרב נספה.
טוב ויפה. תחיי עם מחליפו,
הרי המת בך לא יפגע
במילים לא נחוצות במכתבו.
 
תחיי לך, בלי חשש מהאשמה,
הוא כבר לא יענה לך, לא יכתוב.
ובשובו לעיר ממלחמה
לא יפגשך עם האחר, שלובת זרועות, ברחוב" 

אמא לא מרוצה

לא הכל התלהבו מ"חכי לי". היו רוסים שחשבו שהוא סנטימנטלי מדי, שהוא חושף רגשות שאינם ראויים לחטטנות הכלל. אלכסנדרה, אמו של סימונוב, נרתעה במיוחד מהשורות: “יאמינו אם ואח כי אינני עוד". לדעתה העידו על היעדר כבוד כלפיה וכלפי כל אם בברית המועצות. לאחר ערב שבו קרא את “חכי לי" למען ולנטינה, שישבה בקדמת האולם, כתבה לו אמו: “קירוניה! (כינוי חיבה ל"קיריל" - מ"ח) כפי שאני רואה זאת, ק' סימונוב עשה דבר גדול, הוא עורר את האהבה, הוא דיבר על האהבה בקול ברור, וזה דבר חדש בספרות ובשירה שלנו. כדי לעשות זאת הוא התבסס על הרגשות האינטימיים שלו, ומכיוון שנפוצו שמועות, אנשים נהיו סקרנים. הקהל שישב באולם לא היה קהל של אנשים חושבים שבאו להאזין ולהרהר. זה היה אספסוף, אנשים שלא התביישו כלל לעמוד ולהידחף כדי לקבל תצפית טובה על ‘האישה הזאת' (סרובה - מ"ח). אישה שאתה הפשטת לנגד עיניהם. מכאיב לראות אותך אוסף סביבך קהל כזה של טפילים". 
 
“חכי לי" לא הרעיד שערה בשפמו העבות של סטלין. לדעתו היה צריך להדפיס רק שני עותקים, “אחד לו ואחד לה". ואולם התעמולה הסובייטית הבינה שלמרות הילתו האינטימית, “חכי לי" הוא נשק אדיר שניתן לה. הרגשות שעורר חיזקו את המורל והעלו את מפלס הפטריוטיות. הקרמלין אף שקל להרחיק את סימונוב מקו האש בגלל ערכו כמשורר. 
 
“חכי לי" הזניק את קונסטנטין סימונוב ללב הצמרת הסובייטית. פעמיים ברציפות זכה בפרס סטלין ורופדו חייו. עד אז ישן במערכת “הכוכב האדום" כשהגיע לחופשות במוסקבה. לפתע זכה לדירת יוקרה בדרך לנינגרד. לראשונה הייתה לו משרתת. הרובלים שקיבל על עבודתו העיתונאית ועל שיריו הפכו אותו לעשיר. 
 
ולנטינה סרובה הבחינה בתמורה. הונו הצומח ותהילתו המעצימה הקסימו אותה. תמיד נמשכה לגברים עתירי כוח המסוגלים להגן עליה מפני מוצאה המגואל. יוקרתו של סימונוב הזרימה אליה תפקידים ראשיים. תמונתה לצדו התנוססה בעמודים הראשונים של העיתונים. מוסקבה אהבה את האוהבים שנפרדו ב"חכי לי" והתאחדו סוף־סוף. אף שהיה עדיין נשוי לז'ניה לסקינה, התחתן סימונוב באוקטובר 1943 עם סרובה. חתונה חפוזה, אורחים ספורים. סווטלנה ווסילי הביאו ברכה אישית מאת סטלין אביהם. מיד אחרי כן יצא החתן לחזית בריאנסק. חוץ מפעמיים שבהן ביקרה אותו סרובה בחזית, לא התראו בני הזוג עד תום המלחמה. 
 
גם אחרי המלחמה לא המה זוג היונים הזה באותו שובך. ולנטינה וקונסטנטין החזיקו דירות נפרדות עם משרתות נפרדות באותו בניין. היא ביקשה בעיקר את חברת הוודקה שלעתים הפילה אותה כבר בצהריים. הוא חיבב את שכרותה, כי הקלה עליו להכניס אותה למיטה. ימיהם יחד היו לרצף של התכתשויות ומדון. התפייסויותיהם היו רוויות רגש ותשוקה. רק ב־1950 נולדה בתם מריה. אבל בעת ההיא כבר הלכה ולנטינה אחרי גברים חדשים, מנערת מעליה את דמות האוהב הלירי. 
 
תמצא לי את הבנים

וינה 1937. שנה בטרם יכפה הרייך השלישי על אוסטריה סיפוח שייקרא “אנשלוס". העיר מעורערת והאנטישמיות גואה. בזמן שאביו היה במאס, נחשף סולומון דויטשר בן ה־16 לסרטון שהציג יהודים החורשים את אדמת ארץ ישראל. הוא החליט מיד לעלות ארצה. אמו, שלא רצתה להפקיר את האב האסיר, נשארה מאחור. סולומון הגיע עם אחיו לחדרה והמשיך לכפר ויתקין ולנהלל. כשאירופה עדיין בערה הוא התגייס לבריגדה ונאבק על הזכות להניף את דגל הלאום לצד ה"יוניון ג'ק" (דגל הממלכה המאוחדת - מ"ח). סרג'נט אליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז) צירף אותו ל"מעין זה". בלהקת הבידור של הבריגדה היו גם חנה מאירצ'ק (מרון), יוסי סוקניק (ידין) וצבי בן יוסף - משורר ומלחין (“כל הדרכים מובילות לרומא", “יש לי כנרת", “הורה נהלל"), שלימים נפל במלחמת השחרור בגוש עציון. לילה אחד ב־1943 שמר דויטשר, שיהיה לשלמה דרורי, על שובר הגלים בנמל חיפה. כשאר חבריו המתין לצאת לאירופה. את השמירה העביר בקריאת “חכי לי" בתרגומו של שלונסקי. “לא ידעתי לכתוב תווים וכל הלילה זמזמתי את הלחן", סיפר בתוכנית הרדיו “הלהקות חוזרות". על הבוקר, כשחזר לבסיס, העיר את בן יוסף ואמר לו: “קח מהר נייר ועיפרון ותרשום. יש לי לחן בראש ואני מפחד לשכוח אותו". בן יוסף מתח את הקווים הדרושים “ורשם את התווים כמו שאנחנו רושמים מילים". 
 
דרורי יצא עם הבריגדה לאיטליה. הוא לא ידע שחסידי אומות עולם אוסטרים הבריחו את אמו למנזר באיטליה. הנזירות הטובות הסתירו אותה עד שבעלות הברית נחתו באזור. אז החליטו שעליה לחצות את הקווים ולהגיע אל האמריקאים. מזכיר המפלגה הפשיסטית בכפר סמוך צייד אותה בתעודות מזויפות והיא הצליחה להתגנב לרומא. “זה היה ערב יום כיפור", סיפר דרורי בתוכנית הטלוויזיה “שרתי לך, ארצי", “והיא עמדה בחצר בית הכנסת ובכתה". לפתע ניגש אליה קפטן אמריקאי ואמר לה: “ויינט נישט, גוט ויל הלפן" (ביידיש: “אל תבכי, אלוהים יעזור"). בין הגעיות הצליחה האם להשיב: “מה אלוהים יכול לעזור? את בעלי הרגו, בני אינם ואני כאן לבדי". הקצין שאל אותה למוצאה, לשם משפחתה ולמקום מגוריה. התברר שהוא דוד של בעלה המנוח, אביו של שלמה דרורי. הוא לקח אותה תחת חסותו. שכר לה חדר ברומא, הלביש אותה, האכיל אותה, אבל בפיה הייתה רק בקשה אחת: “תמצא לי את הבנים". הדוד הפעיל קשרים עם המטה הבריטי. אמרו לו שהאחים משרתים בבריגדה וחברים בלהקה שעמדה להופיע בבית האופרה בבארי. הבריטים העמידו רכב להסעת האם והדוד לשם. 
 
באותו זמן עשה שלמה דרורי חזרות לקראת הופעתו באותו ערב עם “חכי לי". מלוויו מרדכי זעירא וצבי בן יוסף היו חולים, ויוסי סוקניק “מנסה במקומם את כישרונותיו הלא מזהירים עם האקורדיון", נזכר דרורי. לפתע התפרץ לחדר חייל בריטי ושאל: “מי זה דויטשר?", דרורי נדרך והשיב: “אני, מה עשיתי?", “אמא מחכה לך בחוץ", השיב לו החייל. לשמע הבשורה זינק בן יוסף החולה ממיטתו. הוא היה חייב להשתתף במפגש הזה. כדי שהאם לא תהיה בהלם, הציעה חנה מרון שייכנסו לחדר ההמתנה אחד־אחד. “ואתה אחרון", פקדה על שלמה. ועוד דבר ביקשה: זה יהיה מפגש ללא בכי. רק שמחה ושמחה. הבן אכן נכנס אחרון ואמו לא זיהתה אותו. רק כשאמר לה: “מאמא", הם נפלו זה על זה. להקת הבריגדה פרצה בבכי. 
 
בערב ישבו חיילים יהודים דרוכים בבית האופרה בבארי. במרכז השורה הראשונה אמו של דרורי, לידה חייל שתרגם לה. על הבמה בישר מפקד היחידה: “לא רק להקה מארץ ישראל שמביאה מזמרת הארץ תשמעו כאן. גם סולן הלהקה מצא כרגע את אמו והיא כאן לידו ותזכה בפגישתם הראשונה לשמוע אותו כזמר שהלחין למענה את ‘את חכי לי'". 
 
“אני את השיר הזה לא הלחנתי למענה, כי נדמה לי שאף בן אינו מלחין שירים לאמו אלא לאהובתו", הודה דרורי באוזני מראייניו דן אלמגור ואליהו הכהן, “התחלתי לשיר והרגשתי מועקה. בפגישה הראשונה אני משקר לאמא שלי. נחנקתי. לא יכולתי להמשיך לשיר וברחתי מהבמה. אבל הקהל לא בז לי אלא מחא כפיים ובכה. ואני בזכות ‘את חכי לי' מצאתי את אמא שלי". 
 
בשובו לארץ שירת דרורי במערכת הביטחון. ב־1956 הצטרף למפעלי ים המלח ונקשר אליהם בעבותות אהבה. בהתחלה היה ראש אגף כוח אדם ואחר דובר. 20 שנה לפני הסכם השלום עם ירדן כבר חשב על שיתוף פעולה עם הממלכה ההאשמית. ישראל וירדן יפתחו יחד את אוצרות ים המלח. מהחשמל שיופק ינבטו תעשייה ותיירות שיסייעו לפתור את בעיית הפליטים. לפני תשע שנים (28.8.2010) הלך שלמה דרורי לעולמו. 
 
כמה שנים קודם לכן, בהזמנת אגודת הסופרים, בא לארץ בנו של סימונוב, אלכסיי קיריליץ'. הוא בא לסדום אל דרורי ופגש אותו במשרדו. על פי חוקר הזמר העברי אליהו הכהן כך אמר לו: “25 לחנים חוברו ל'חכי לי' של אבא שלי, אבל שלך הוא היפה מכולם".