שום דבר מיוחד לא קורה בסיפור הזה חוץ מהחיים עצמם. חייה של אישה בודדה באמצע חייה, בלב הכרך ההומה. הרומן מוגש בשפת הווה, כאילו עצרנו ממאוץ השגרה הגדול, ועמדנו כדי להתמקד ברחשים הפנימיים בנפש הדמות הראשית. לשון הסיפור ברורה ותכליתית גם בתמונות זיכרון פואטיות מהילדות הכפרית. הסיפור נצמד לתודעתה של סוניה, רווקה בת 40 המתנסה בשיעורי נהיגה ברחבי קופנהגן. לכאורה, זה הכל. אך ספרות טובה יודעת למלא במהות ייחודית את ימי החולין בין הגיחות לכבישים. השיעורים מסמנים תהליך התפתחותי, מפני שסוניה היא אישה חסרת ביטחון. לא סתם חששנית, אלא אישה רועדת בציבור, כל כולה מבוכה וגמלוניות, בתוספת הפרעה פיזיולוגית בשם "סחרחורת תנוחתית".
אילו תכנן מחשב את הדמות הנשית, הוא לא היה מַגְלה אותה מן הכפר ביוטלנד, שם נולדה ובגרה, דווקא אל לב ההתרחשות המצליחנית בבירה הדנית. אבל נורס בראה דמות מורכבת, שרמץ מרדני בוער בקרבה, ולכן סוניה קורעת עצמה מן הכפר ומהטבע, שאליו תמשיך להתגעגע לנצח. היא לומדת באוניברסיטה, בניגוד לתוואי של בנות דורה הכפריות, ובהמשך היא מתפרנסת מתרגום ספרי מתח משוודית. היא אינה נהנית מעבודת התרגום, לרוב של סופר שוודי הממלא את דפיו בגוויות מרוטשות ושאר פורנוגרפיה סנאפית מגוונת. באמצעות הגיבורה שלה מלעיגה הסופרת על ספרות המתח השוודית הפורה והפופולרית, בלי לנקוב בשמות. הרומן שלה הוא אנטיתזה מכוונת לאותו ז'אנר שמכוונן את הקורא לסף גירוי גבוה. שאיפתה הכמוסה של סוניה לכתוב ספרות אינה מתממשת, אך האופן שבו היא חווה את החיים הוא–הוא היצירה שלה.
הקריאה בתולדות הארצ'י פרגוסונים תימשך בעניין גם לאחר ההתייחסות האחרונה הזאת. לסיכום, שתי מובאות עקרוניות מתוך הספר. הציטוט הראשון מסביר את ההחלטה לכתוב בטכניקה המתעתעת שבה בחר אוסטר (היסטים מזעריים בין זמנים ועובדות ביוגרפיות בחיי הדמות המרכזית וסובביה): "כולם תמיד אמרו לפרגוסון שהחיים דומים לספר, סיפור שמתחיל בעמוד אחד ומתקדם עד שהגיבור מת בעמוד 204 או 926, אבל מכיוון שהעתיד שדמיין עבור עצמו השתנה, השתנתה גם הבנת הזמן שלו. הוא הבין שהזמן נע קדימה ואחורה גם יחד, ומכיוון שסיפורים בספרים נעים רק קדימה, המטאפורה של ספר לא הייתה הגיונית" (עמ' 355). לכן אוסטר רצה ליצור את החיים בספרות כפי שהם נתפסים במציאות, לא בספר. מבחינה זאת מדובר בספרות אנטי–סיפּוֹרתית, המציבה את הפרט העובדתי המשתנה כמרכיב הכרחי ביצירה.
המובאה השנייה מתארת את הרגע שבו הילד–נער מכיר בייעודו הספרותי. זוהי תחושה מכוננת, חד–פעמית, שרק מעטים חווים בחריפות בשלב מוקדם בחייהם: "כיף גדול לקרוא ספרות בדיונית, גם כיף גדול לכתוב ספרות בדיונית (כיף מעורב במכאוב, מאבק ותסכול, אבל עדיין כיף כי לעונג שבכתיבת משפט טוב - בעיקר כשהתחיל כמשפט גרוע והשתפר אט–אט לאחר ששוכתב ארבע פעמים - אין מתחרים בתולדות ההגשמה העצמית האנושית)".
"כי אם זה מה שספר יכול להיות, אם זה מה שרומן יכול לעשות לליבו ולמחשבתו של אדם ולרגשותיו הכמוסים ביותר לגבי העולם, אזי כתיבת רומנים היא לבטח הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות בחיים, כי דוסטוייבסקי לימד אותו שסיפורים מומצאים יכולים להרחיק הרבה מעבר להסחת דעת ולכיף, הם יכולים להפוך לך את הקרביים ולהסיר את ראשך מעליך, הם יכולים לצרוב בך כווייה ולהקפיא אותך ולהותיר אותך עירום ועריה ולהשליך אותך אל רוחות האימים של העולם" (עמ' 357–358). ("4321", מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה, עם עובד, ספריה לעם, 887 עמ')
התרעות פיקוד העורף