באמצע כל זה: אין צורך בדרמה מרטיטה, במקרה רצח מסתורי, במלחמה גדולה או באהבה רומנטית כבירה. לספרות הטובה אין צורך בתנועות עצומות. די לה בשקט שלה, בהתכנסות, בתנודות הפנימיות הזעירות, באמת האנושית האוניברסלית. הספרות שמחה להסתפק בכותבת שיודעת להפיח משמעות בקשרים שבין המילים. דורתה נורס הדנית, ילידת 1970, היא סופרת בולטת בארצה ובמדינות העולם שזכו לגלות אותה. קוראי העברית יודו למתרגמת רות שפירא, שקירבה את נורס לחופינו הלוהטים.

"שיעור נהיגה" (במקור: "מראָה, כתף, איתות") הוא יצירה ספרותית חרישית אך מהדהדת, דווקא מפני שהסופרת הקפידה על מידותיו החיצוניות הצנועות, ומילאה אותן במהות ערכית. הסיפור הזה מבהיר שאין צורך ב"מה" שאפתני אם ה"איך" מכיל בחובו את כל הדרוש ליצירה איכותית. ה"איך" של נורס הוא המצאה סגנונית מרשימה, השומרת על איזון מפתיע בין איפוק ההבעה לתיאור רוחה המפרפרת של הגיבורה.

שום דבר מיוחד לא קורה בסיפור הזה חוץ מהחיים עצמם. חייה של אישה בודדה באמצע חייה, בלב הכרך ההומה. הרומן מוגש בשפת הווה, כאילו עצרנו ממאוץ השגרה הגדול, ועמדנו כדי להתמקד ברחשים הפנימיים בנפש הדמות הראשית. לשון הסיפור ברורה ותכליתית גם בתמונות זיכרון פואטיות מהילדות הכפרית. הסיפור נצמד לתודעתה של סוניה, רווקה בת 40 המתנסה בשיעורי נהיגה ברחבי קופנהגן. לכאורה, זה הכל. אך ספרות טובה יודעת למלא במהות ייחודית את ימי החולין בין הגיחות לכבישים. השיעורים מסמנים תהליך התפתחותי, מפני שסוניה היא אישה חסרת ביטחון. לא סתם חששנית, אלא אישה רועדת בציבור, כל כולה מבוכה וגמלוניות, בתוספת הפרעה פיזיולוגית בשם "סחרחורת תנוחתית". 

אילו תכנן מחשב את הדמות הנשית, הוא לא היה מַגְלה אותה מן הכפר ביוטלנד, שם נולדה ובגרה, דווקא אל לב ההתרחשות המצליחנית בבירה הדנית. אבל נורס בראה דמות מורכבת, שרמץ מרדני בוער בקרבה, ולכן סוניה קורעת עצמה מן הכפר ומהטבע, שאליו תמשיך להתגעגע לנצח. היא לומדת באוניברסיטה, בניגוד לתוואי של בנות דורה הכפריות, ובהמשך היא מתפרנסת מתרגום ספרי מתח משוודית. היא אינה נהנית מעבודת התרגום, לרוב של סופר שוודי הממלא את דפיו בגוויות מרוטשות ושאר פורנוגרפיה סנאפית מגוונת. באמצעות הגיבורה שלה מלעיגה הסופרת על ספרות המתח השוודית הפורה והפופולרית, בלי לנקוב בשמות. הרומן שלה הוא אנטיתזה מכוונת לאותו ז'אנר שמכוונן את הקורא לסף גירוי גבוה. שאיפתה הכמוסה של סוניה לכתוב ספרות אינה מתממשת, אך האופן שבו היא חווה את החיים הוא–הוא היצירה שלה. 

היוזמה ללימודי נהיגה מתאימה לסוניה דווקא מפני שהיא אינה מתאימה לאיזו תבנית. היא לא אישה נוסחתית, כפי שאף אישה אינה כזאת. נהיגה היא פעילות המביעה באופן מקסימלי את שליטתו של אדם בחייו ואת התמצאותו בעולם הטכנולוגי ובמרחב הרוחש התרוצצות מהירה. נהיגה היא ההפך מכל נטיותיה של סוניה, ועם זאת היא מתעקשת ללמוד לבצע אותה. נהיגה בכבישים פנימיים סואנים, ברחובות צפופים וצרים, בין משאיות, בין נהגים גסי רוח, בין גברים, בכביש המהיר, כל זה מנוגד למי שהיא סוניה.

כמו כן, אין זה לפי מזגה המבוהל לבקש דבר–מה, אבל לימודי הנהיגה מאלצים אותה לבקש, לדרוש. היא מעיזה לטלפן לאחותה שמעדיפה לא לדבר איתה. היא מעיזה לנטוש מכּרה שתלטנית בדרך לקונצרט. היא לומדת לנהוג למרות הסחרחורת התנוחתית. תענוג ללוות אותה, כי היא בת–אנוש אמיצה. הנה היא מסובבת את כל גופה לצורך תמרון חנייה לאחור, שמא תיתקף בסחרחורת. הכל יהיה בסדר, היא אומרת לעצמה עכשיו, כשההורים שלה לא עונים לטלפון, הכל בסדר. הרי היא מוצאת גם בקופנהגן עצים ירוקים וספסל. ההסתפקות במועט ככוח פואטי היא תו האיכות של הרומן הזה. 

אוסטר לסיום

הקריאה בתולדות הארצ'י פרגוסונים תימשך בעניין גם לאחר ההתייחסות האחרונה הזאת. לסיכום, שתי מובאות עקרוניות מתוך הספר. הציטוט הראשון מסביר את ההחלטה לכתוב בטכניקה המתעתעת שבה בחר אוסטר (היסטים מזעריים בין זמנים ועובדות ביוגרפיות בחיי הדמות המרכזית וסובביה): "כולם תמיד אמרו לפרגוסון שהחיים דומים לספר, סיפור שמתחיל בעמוד אחד ומתקדם עד שהגיבור מת בעמוד 204 או 926, אבל מכיוון שהעתיד שדמיין עבור עצמו השתנה, השתנתה גם הבנת הזמן שלו. הוא הבין שהזמן נע קדימה ואחורה גם יחד, ומכיוון שסיפורים בספרים נעים רק קדימה, המטאפורה של ספר לא הייתה הגיונית" (עמ' 355). לכן אוסטר רצה ליצור את החיים בספרות כפי שהם נתפסים במציאות, לא בספר. מבחינה זאת מדובר בספרות אנטי–סיפּוֹרתית, המציבה את הפרט העובדתי המשתנה כמרכיב הכרחי ביצירה.

המובאה השנייה מתארת את הרגע שבו הילד–נער מכיר בייעודו הספרותי. זוהי תחושה מכוננת, חד–פעמית, שרק מעטים חווים בחריפות בשלב מוקדם בחייהם: "כיף גדול לקרוא ספרות בדיונית, גם כיף גדול לכתוב ספרות בדיונית (כיף מעורב במכאוב, מאבק ותסכול, אבל עדיין כיף כי לעונג שבכתיבת משפט טוב - בעיקר כשהתחיל כמשפט גרוע והשתפר אט–אט לאחר ששוכתב ארבע פעמים - אין מתחרים בתולדות ההגשמה העצמית האנושית)". 

"כי אם זה מה שספר יכול להיות, אם זה מה שרומן יכול לעשות לליבו ולמחשבתו של אדם ולרגשותיו הכמוסים ביותר לגבי העולם, אזי כתיבת רומנים היא לבטח הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות בחיים, כי דוסטוייבסקי לימד אותו שסיפורים מומצאים יכולים להרחיק הרבה מעבר להסחת דעת ולכיף, הם יכולים להפוך לך את הקרביים ולהסיר את ראשך מעליך, הם יכולים לצרוב בך כווייה ולהקפיא אותך ולהותיר אותך עירום ועריה ולהשליך אותך אל רוחות האימים של העולם" (עמ' 357–358). ("4321", מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה, עם עובד, ספריה לעם, 887 עמ')