המשורר גיורא פישר הוא אחד הסמנים הבולטים והאהובים של תופעת פניו החדשים של המשורר הנודד, זה שנדד פעם ממקום למקום, אך עם התפתחות הרשתות החברתיות, העביר נדודיו אליהן. שיריו זוכים לשיתופים של רבים מסיבה ברורה: הם מרובדי שפה ואוצרים בתוכם ידע, אך נהירים וחשופים עד כאב.

כמו הטענה המוכרת של המשורר יבגני יבטושנקו, שסבר כי האוטוביוגרפיה של המשורר היא שירתו. כל דבר אחר אינו אלא הערת שוליים. כך גם שירתו של פישר: "מִי יִתֵּן/ וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן/ מְבֻלְבָּל/ אִם אָז אֶשְׁאַל:/ לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר?/ אַל תֹּאמְרוּ:/ אֲבָל, הוּא נָפַל/ לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן/ אִמְרוּ:/ הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל/ וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר" ("תפילה", מתוך הספר "אחרי זה").

לאחרונה חזר פישר אל דרך הטרובדור והחליט לצאת מהרשת אל הקרקע המוחשית. במפגש חדש שגיבש, הוא נע בין ספריות אזוריות, מתנ"סים ובתים פרטיים, קורא משיריו, מספר בליווי שני אומיאל־פלדמן, ששרה משיריו שהולחנו, על דרך כתיבתם, על התלבטויות בעת הכתיבה ובפרסום הדברים הכי אינטימיים. המפגש לא מיועד אך ורק למוסדות תרבות מסודרים ומעונבים. מעכשיו, כל אחד יכול להזמינו באתר הבית של פישר.

"להיות משורר עבורי, זה אובדן היכולת להסתובב חופשי בעולם", מודה פישר. "אני אאוטסיידר, משקיף חיצוני, עם אנטנה מכבידה על הכתף ששולחת כל הזמן גלים, מחפשת את ההתרחשות האנושית הבאה שאוכל לכתוב עליה. להיות מודע לעצמי כל הזמן, בלי מנוחה. להביט בלבן של עיני האמת, ולא להשפיל מבט. לנסות ללכוד את הבושה, הצער, או השמחה האנושית. לא לעשות לעצמי ולאחרים הנחות. להלביש במילים את אותם דברים שאחרים יעדיפו להתעלם מהם, או יאמרו עליהם: 'אין לי מילים'. להבין שלמרות שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כמיוחדים, אנחנו מאוד דומים. אני אוהב אותנו".

וכך הוא כותב בשיר "לזאת שכתבה לי שהיא לא מתאימה לעולם הזה": " זֶה רַק בִּגְלַל הַחֲלִיפוֹת וְהָאִפּוּר/ נִדְמֶה לָךְ שֶׁמִּלְּבַדֵּךְ/ כֻּלָּם מַתְאִימִים לָעוֹלָם הַזֶּה/ אַל תִּטְעִי בִּתְנוּעוֹת הַיָּדַיִם/ הֵן לֹא תְּעוּפַת צִפּוֹרִים/ אֶלָּא נִסְיוֹנוֹת צִיפָה/ כֻּלָּנוּ מִתְכּוֹפְפִים/ כֻּלָּנוּ מְנַסִּים לִמְצֹא מָקוֹם/ לִשְׁבֹּר גַּם צֶלַע בְּגוּפֵנוּ/ כְּדֵי שֶׁמִּישֶׁהוּ יַתְאִים/ וְיִהְיֶה אִתָּנוּ לְבָשָׂר אֶחָד/ נ"ב וְאִם אַתְּ חָשָׁה טְרוּנְיָה בִּדְבָרַי/ הִיא לֹא עָלַיִךְ, הִיא עָלַי/ שֶׁלֹּא הָיָה לִי אֹמֶץ/ וְתָמִיד רָצִיתִי לְהַתְאִים".

פישר (68) נולד במושב אביגדור ליד קריית מלאכי, בן להורים ממייסדי המושב. עד לפני כ־15 שנה הייתה לו רפת גדולה שבה עבד ללא פועלים. באותו זמן שימש מורה לתנ"ך ומחנך בתיכון האזורי בבאר טוביה, שבו הוא עצמו למד ובו למד בנו, מרום ז"ל, שהיה חייל גולני באינתיפאדה השנייה ונפל בג'נין באפריל 2002 במבצע חומת מגן.

כשנה אחרי נפילת בנו, התחיל במפתיע לכתוב שירה. בתחילה טיפין טיפין, ואחרי כשנתיים החל שטף יצירתי שהניב שלושה ספרי שירה: "אחרי זה" (עם עובד, 2010), "צירי חיים" (קשב לשירה, 2014) ו"מה למדת מהסיפור" (עם עובד, 2017).

את הרפת סגר אחרי ששני בניו בחרו לעסוק בתחומים הקשורים למדע. הוא יצא לפנסיה מבית הספר לפני כשש שנים, אך עדיין מלמד שליש משרה. "אני אוהב את ההוראה ואת התלמידים. הייתי ממשיך ללמד במשרה מלאה, אלמלא בדיקת המבחנים השנואה עליי, ובייחוד הבירוקרטיה שהשתלטה על עבודת המורה", הוא מתוודה.

הוא הגיע לשירה כשהשקפתו על אמנות בכלל ושירה בפרט כבר הייתה מגובשת. "לכן אני לא בטוח שניתן למצוא הבדל משמעותי בחומרי השירה ובדרך הכתיבה בין שלושת ספריי", הוא אומר. "בשנים הראשונות השירה עסקה בעיקר בשכול. לאחר מכן התחלתי להביט גם על מה שקורה סביבי. אסון כמו שפקד אותנו, יכול למלא את הלב בכעס ושנאה. משהו בי בחר למלא את החלל במבט אוהב, חומל ומחייך על הקיום האנושי. נדמה לי שזה מה שמאפיין את כתיבתי. אני מאמין שהמין האנושי המציא את השירה, כדרך שבה היחיד, או הקבוצה, יכולים לתנות או להודות, בקול רם, או בתפילה שבלב, עם מוזיקה, או בלעדיה, את הדברים הכי אישיים, ובכך להקל על הלב ולאסוף כוח".