שולם עליכום. אני עמרם דיין, דור שלישי של מורים לחינוך גופני, עוד מצנעא.

מה רציתי לספר לכם היום? שלשום, בשעת לילה מאוחרת, מתגנבת למיטתי סועידו אשתי זה 41 שנים. אני מסתכל עליה ולא מבין מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות. מה עושה זאת ביצועי? הרי לפני שבע שנים עשינו הפרדה. היא במיטה שלה בחדר השינה, ואני בשלי במרפסת הסגורה. היא בעולמה ואני בעולמי. ואני לא מדבר על זה שחינוך גופני לא עשינו יחדיו כבר למעלה מעשור שנים. מבלים את שעות היום בנפרד, היא עם החברות שלה במתנ"ס, משתתפת בחוגים להנאתה, ואני עם שלי בחמארה, שותה קצת קוניאק 84' ומחזן גת. כל אחד מאיתנו מצא את שביל הזהב בזוגיות, וזאת אחרי שנים רבות של מריבות סרק. באמת מריבות לחינם. בשנים הראשונות התעקשנו על מיקומנו במיטה הזוגית. זה היה חושך מצרים. מתעקשים כמו ילדים מי יישן בצד הקרוב לדלת חדר השינה. הצד השני צמוד לקיר, ושנינו לא רצינו לישון בו. אם היה לנו חדר שינה מרווח יותר, הייתה נפתרת הבעיה, לפחות חלק ממנה. המיטה הייתה ניצבת במרכז החדר, ואיש מאיתנו לא היה מרגיש שהוא דחוק לקיר ושהוא צריך לטפס מעל בן/בת הזוג כדי ללכת באמצע הלילה לשירותים או למטבח. זה היה מבחן הכוח הראשון שלנו, וכמו שקרה במקרים דומים אחר כך - ידה של סועידו הייתה בסופו של דבר על העליונה. נלחמה כמו לביאה על המיקום המועדף, וזכתה בו לשנים רבות. אני זה שנאלץ לדלג מעליה כשהשינה שלי הייתה קלה או כשהשלפוחית לחצה. התחושה הייתה אז מרה. בתוך תוכי ידעתי שהניצחון שלה פגע וימשיך לפגוע בגבריות שלי. ויתרת פעם אחת, תיאלץ לוותר תמיד. ולא רק במיטה. בכל.

"מה קרה, סלעית? למה את מעירה אותי?", שאלתי אותה ושפשפתי את עיניי.

כן, שמה האמיתי הוא סלעית. בעצם, סבטלנה. עברתה כשעלתה לארץ. בתחילת דרכנו קראתי לה סועידו, מעין כינוי חיבה. הצחיק אותה הכינוי. שם של תימנייה אורגינלית לאחת שנולדה ברוסיה הסובייטית. אבל אחרי החיוכים וירח הדבש, סירבה בתוקף שאקרא לה סועידו. ממשיך לכנות אותה כך רק ביני לבין עצמי וביני לבין החברים הקרובים שלי בחמארה.

אני מסתכל עליה ועל השומה שיש לה ליד האף, שומה שכאילו צומחת יותר עם הזמן, ושואל אותה איזה מין חדשה מרעישה כבר יש לה לספר לי קרוב לחצות. על מה ולמה טורפת כך את שנתי?

"הבחירות מתקרבות!", הזעיפה פנים.

זה לא חדש או מיוחד. היא תמיד בפנים זעופות. אין מה לעשות. תוצר של מדינה סובייטית, על כל מה שמשתמע מכך. כשהייתה צעירה הייתי מסתכל עליה וחושב לעצמי, יא רבנאן. אלוהים נתן לה גוף, ובעט לה בפרצוף. ולא שהיא לא נאה. אבל הכעס, הכעס. הכעס והמרמור הפכו אותה בעיניי לזקנה בלה ומכוערת.

לא משנה. לא על זה רציתי לספר לכם היום.

***

נו, אז הבחירות מתקרבות, הסתכלתי עליה וחשבתי לעצמי. אפשר לחשוב, מה חדש? בשביל זה להעיר אותי? דווקא היו לי חלומות נעימים באותו הלילה. פרחיה באה לי בחלום. כשהייתי צעיר הייתה הרבה בחלומות שלי. ולא רק בחלומות. לפני סועידו נתתי לה כמה שיעורים פרטיים בחינוך גופני. הייתה גמישה. רציתי להתחתן איתה, אבל אבא שלה לא הסכים. אמר שהיא מיועדת לאחיו עוד מהיותה ילדה קטנה בעיראק. ככה זה אצל העיראקים. מתחתנים בתוך המשפחה כדי שהכסף לא יזלוג ליעדים ולגופים זרים. והיה להם כסף. היו סוחרי זהב בבגדד והצליחו להבריח ארצה חלק מהאוצרות שלהם. פתחו שתי חנויות תכשיטים ברמת גן, ועוד אחת בפתח תקווה, לא רחוק מהשכונה שלי, שעריה. עשיתי מלחמה גדולה כדי להשיג אותה, התעמלנו מאחורי הגב שלהם בכל הזדמנות שהייתה, אבל הכסף ניצח בסוף את בריאות הגוף והנפש. אחרי שנה וחצי התחתנה עם הדוד שלה, ואחרי שלוש שנים קפצה מהגג של מגדל שלום. הייתה אחת לפני האחרון שקפץ משם. אחר כך שמו על הגג סורגים, סגרו אותו כמו כלוב, ולמתאבדים לא נותרה ברירה, אלא לחפש אקורד סיום חלופי.

לא משנה. גם על זה לא רציתי לספר לכם היום, אף על פי שזה סיפור טוב בפני עצמו.

"אני יודעת שבפעם הקודמת אתה לא עשית מה שאמרתי לך. אתה לא הצבעת לעבודה, למרות שהבטחת, והנה, תראה מה קרה להם ומה קרה למדינה. בחירות חדשות, כאילו יש לנו עודף כסף, כאילו הוא צומח מהאדמה או על העצים. מדינה מחורבנת".

"וזה לא סובל דיחוי לבוקר?"

"בבוקר ייפלו השמיים!"

"כל בוקר השמיים נופלים אצלך, מה חדש מחר בבוקר?"

"תסתום את הפה ותקשיב לי טוב!", ציוותה עליי ופתאום שתקה. במקום להמשיך את רצף הדיבור הקשוח המתנגן לה בראש, הביטה בי בעיניים המפחידות שלה, שבעד עדשות משקפיה העבות נראות הרבה יותר מגודלן הטבעי. הרבה־הרבה יותר.

קמתי מהמיטה והכנתי לי קפה חלש.

התיישבתי לשולחן במטבח ולגמתי. נכנסה והתיישבה מולי. שאלתי אותה אם היא רוצה קפה. לא ענתה. המשיכה להסתכל עליי בעיניים שלה.

נשבעתי לה שבבחירות הקודמות, באפריל השנה, עשיתי בדיוק מה שציוותה עליי לעשות מאחורי הפרגוד. לא האמינה. כמובן שזו לא הפעם הראשונה שהיא מדברת איתי על זה. מאז המפלה של המפלגה שלה היא מפילה עליי את האשמה בכל דבר. לא שלפני כן לא הפילה, אבל מאז הבחירות האלה התחילה להגזים. רואה דמיונות בראש. כאילו יש לה עיני רנטגן שהביטו במעשיי מאחורי הפרגוד. כאילו ראו לאיזה פתק שלחתי את היד שלי.

"סלעית, את לוקה בדמיונות. אומר לך בפעם האלף שבחרתי במפלגת העבודה שלך".

"לא מאמינה לך גם אם תגיד בפעם המיליון. זה נגד הגנים שלך ושל העדה שלך... לא מצליחה לישון. להבדיל ממך, מצב האומה בדמי, והמצב המחורבן מדיר שינה מעיניי".

"לעסתי גת היום במשך שלוש שעות. את רוצה לעשות קצת חינוך גופני?", ניסיתי להתחנחן ושלחתי יד אל כף ידה, ליטפתי אותה ברוך, אף על פי שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות באותו הרגע.

לא ענתה. המשיכה להזעיף פנים ועיניים, נועצת אותן עמוק בתוך עיניי המבוהלות.

"מה יש לך מהמפלגה הזאת? אפילו אנשי הקיבוצים שלך עזבו אותה. ואת, שכבר שנים לא חיה בקיבוץ, עדיין נשענת על הגווייה הזאת".

הרגשתי שעשיתי טעות. נגעתי בציפור נפשה, וכעת היא תנקר בי ותנגוס בבשרי עד הבוקר, תנסה להוכיח לי שתפיסת העולם הסוציאליסטית הקיבוצית היא־היא התפיסה האמיתית ואין עוד בלתה. אחרי נאום חוצב להבות שנמשך שעה ארוכה, שבו גוללה בפעם האלף את תולדות המפלגה והמדינה, חשתי שכלו כל כוחותיי. אם לא אודה ואתוודה, זה יימשך עד הזריחה. כשהבחינה או חשה שאני על הסף, שאין ביכולתי לשמוע סיפור מפא"יניקי נוסף, כשעיניי האדימו ועפעפיי החלו לצנוח, קמה על רגליה, הפנתה לעברי אצבע מורה וכחוקרת קג"ב קשוחה ומנוסה ירתה לעברי: "עכשיו תספר לי בדיוק מה קרה שם מאחורי הפרגוד!".

ביד רועדת הרמתי את הכוס ולגמתי.

"אני מחכה!", שילבה ידיה ותופפה ברגלה כמו מורה הנוזפת בתלמיד זב חוטם.

***

סיפרתי לה שנכנסתי לחדר, לכיתה, ומסרתי את תעודת הזהות לאחד הנציגים שם. קטעה אותי, אמרה שלא מעניינת אותה הפרוצדורה ושאגש מיד למה שהתרחש מאחורי הפרגוד. עצמתי את העיניים לרגע.

הסתכלתי על הפתקים. חיפשתי את הפתק של המפלגה. מצאתי והושטתי לעברו את ידי. היא רעדה כאילו אני חולה פרקינסון, ירחם השם. המילה "אמת" שוב העלתה לי את זיכרונות הילדות ואת סיפורי אבא על הדי־די־טי והמעברה ועל חטיפות הילדים ועל שוד התכשיטים לפני העלייה למטוס במבצע "מרבד הקסמים". ניסיתי לשלוט על הרעד, אבל לא הלך, זה רק התעצם שעה שאחזתי בפתק וניסיתי לשלשלו למעטפה. הרמתי את עיניי לסועידו שעומדת ומחכה לתורה ליד הדלת ומיד השפלתי אותן חזרה לפתק שנשמט מידי. התכופפתי והרמתי אותו מהקרקע ושוב ניסיתי לשלשלו למעטפה. הרעד עבר מהידיים לכל הגוף. הרגשתי שהדם אוזל ממני, ועוד רגע אני מאבד את ההכרה וצונח. יימח שמם, חשבתי בלבי. לא יכלו להחליף אותיות? חייבים דווקא את "אמת" הטראומטית?

ניסיתי לעודד את רוחי. אמרתי לעצמי, היום עומד בראש המפלגה גבר שחרחר כמוני, כבר לא מהם, יפי הכרבולת. לא עזר. היד המשיכה לרעוד. מתוך המעטפה הריקה עלתה וצצה לפתע דמותו של בגין ירום הודו, עושה לי נו־נו־נו באצבע. בלעתי את הרוק ולחשתי לעברו, אבל מר בגין, סועידו בפתח. הבטחתי לה, לא אוכל לשקר לה. "שלא תעז לבגוד, היזהר והישמר לך!", רעם קולו. שוב הפתק של "אמת" נשמט מידי. שוב הישרתי להרף עין מבט בסועידו ורכנתי להרימו. שפתיי התייבשו כמו צמא במדבר. דמותו של בגין הצביעה על הפתק של "מחל", קולו שוב עלה, "גשם נדבות של הפתקים הנכונים, פתק אחר פתק - 'מחל', 'מחל', 'מחל'!".

סועידו, כבודה במקומה מונח. אבל לא יכולתי לבגוד באבא בגין. עשיתי כמצווה עליי. שלשלתי "מחל" וכמעט שלשלתי במכנסיי. אבל הרגשתי בבית.

"הוא מת כבר לפני מאה שנה, יא תימני פרימיטיבי!", צעקה עליי.

"לא משנה", השבתי בלחישה.