כל מה שאֶדֶר רוצה מהחיים זה להמשיך אותם כמו שהם. כלומר, חופשי משעבוד למקום, לזמן, לכסף, ליחסים, לקביעות, לַהתחייבויות - שמחוץ לאחריות הרגשית שלו לילדיו, הוריו, בנות זוגו - ולהישאר נורמלי תמיד. שפוי. מאוזן. מחושב. בלי חרדות ונִטְרָפוּת. מבוּקר פנימית. לא כבול במגבלות ולא טובע במחשבות. לא כפוּת לאמונה דתית ולפולחניה. בלי עקרונות קשוחים. בלי יעדי נצח. רק יעדים מתחלפים: לקבוע יעד, להשיג ולמצות אותו - ולחפש יעד חדש. בדרכו שלו הוא איננו שונא, לא מחניף, לא מְרצה אף אחד. עמיד מול לחץ פיזי ונפשי; מול סחיטה, איומים, ורגשות שנראים לו מזויפים. הוא יודע שתפיסת העולם הזאת מלאה בסתירות, אבל כל עוד אינו פוגע בכך במישהו, הוא חי עם הסתירות. "כן. אֶדֶר הוא בפירוש לא אחד מהעדר", אומר עליו מואב, חברו מילדות.

שמו אֶדֶר, כשם העץ עם הנוף הירוק והמתנשא, שמגזעו מפיקים סירופ מייפל מתוק, ושעלה אדום שלו מופיע בדגל קנדה. הוא יהיה בן 50 בספטמבר. נולד בערב ראש השנה העברית. יש לו שבעה ילדים מארבע נשים שונות, לשתיים הראשונות היה נשוי, והוא מכיר בכל ילדיו ואוהב אותם ואת אמותיהם ותומך בכולם בקביעות, אף שהקשר עם הנשים והילדים - הגדולה בת 28 והצעיר בן 6 - רופף למדי. גם הקשר שלו לבית, למקום שאליו כל אחד רוצה לחזור, לחיק המנוחה הנפשית והגופנית, חוף המבטחים, בסיס היציאה, המַטעֵן האנושי, הנפשי והרוחני, לא קיים, כי אין לו בית קבוע. לבית ההורים בגבעתיים כמעט שאינו מגיע, כי הוא מלא באהבה ובהערכה אליהם וחושש שנוכחותו תייצר מתח ותצער אותם. את אחיו היחיד, הרדוף (שוב בחרו הוריו בשם בוטני, שיח נחלים שפריחתו ורודה ומפתה, אך מיציו רעילים), הוא פוגש אחת לשנה, בארוחת ערב ראש השנה, יום הולדתו, שעורכים אמא ואבא בחצר ביתם. הרדוף, הרדי, ירש מההורים את מפעל "מינעוּל" המשפחתי המצליח - כל סוגי הנעילה, כולל אלקטרונית ודיגיטלית. אדר חושב שאחיו חושש מטינתו, על שההורים לא חלקו את הבעלות בין שני בניהם. אין באדר כל תחושת קיפוח, קנאה באחיו או כעס כלפי הוריו. הוא מבין שאביו רצה שהמפעל יעבור למישהו אחראי ויציב, והרדי - מצטיין המנהל בלימודיו בתיכון, קצין בסיירת בצבא ומהנדס בהכשרתו, עם אישה ושלוש בנות חמודות - התאים יותר. אתם צודקים, היה אומר שוב ושוב להוריו, במחשבתו. שלא תהיה לכם שום חרטה ותחושה שקיפחתם אותי. אני, עם החיים והיעדים המשתנים, הולך לפי הראש שלי. והראש שלי נורמלי ויציב, אבל חושב קצר. איני מסוגל להיות מנהל מוצלח כמו הרדוף. שלא לדבר על כך שיש בי התנגדות נפשית לדברים שהמפעל מסמל: נעילה. השגחה. כליאה. מניעת חופש. ולהרדוף היה אומר במחשבתו, שוב ושוב: הרדי, זה בסדר גמור מצדי. אני ממש לא חושב שהעברת "מינעוּל" לניהולי הייתה רציונלית ומעשית. אל תרגיש בשום אופן אשם או משהו. אבל את הדברים האלה לא אמר מעולם להוריו או לאחיו.

***

במפגש השנתי בראש השנה, שגם ילדיו ואמותיהם מצטרפים אליו, כולם מאירים פנים זה לזה ומדברים על הכל, רק לא על הדברים האישיים והעסקיים שעומדים ביניהם. כי במשפחה הזאת, האישי והעסקי נוצקו יחד. הוא רואה את הדאגה הנסוכה על פניהם המזקינות של אמאבא; חשש מאיזו פצצת זמן שכביכול מתקתקת בתוכו ושחס וחלילה תתפוצץ ברעם ותרסק הכל, ורוצה לחבק ולהרגיע אותם, שאין בו פוטנציאל הרס כזה ושום עלבון. אבל גם זאת אין הוא עושה. במשפחתו לא היו חיבוקים ונשיקות, אף כי אהבה ודאגה הדדית היו שם תמיד.

ומכיוון שהוא, אדר, אינו היורש, ומכיוון שסירב בעיקרון לקבל תשלום חודשי קבוע מהמפעל שאיננו עובד בו, העביר אביו לחשבון הבנק שלו סכום כסף גדול, במזומן ובהשקעות, דבר שמאפשר לו לשמור על רמת החיים והחינוך של המשפחות שהקים, נשים וילדים, וגם על מה שמשפחתו רואה כ"שיגיונות", מילה רכה יותר מ"שיגעונות". כי גם עבודה קבועה ומשכורת והסדר פנסיה וביטוח בריאות לא היו לו מעולם - אבל תמיד עבד והשתכר היטב מכל מלאכותיו.

הוא עזב את התיכון אחרי השישית, כתלמיד בינוני, קצת מוזר וטיפה מרוחק בעיני חבריו, אבל חביב, נבון ומוערך בשל כוחו ואיפוקו. ותמיד היה אהוב הבנות. הוא לא המשיך בלימודים אקדמיים, כמו שקיוו הוריו. למד נגינה על פסנתר מפסנתרן ברים, וצרפתית מבחורה שנתנה שיעורים פרטיים וחברה אליו לפרק זמן. בשירותו הצבאי הדריך טירונים בחטיבה לוחמת ולא ניסה להתקבל ליחידה מובחרת. אבל פעם, כשעמד עם עוד עשרות חיילים בתחנת היסעים בדרום ומשאית גדולה פרצה אליהם לפתע ודרסה כמה מהם וגם הוא נפצע קשה בידו השמאלית, הצליח בתוך המבוכה וההיסטריה, קולות השבר, האבק והדם, לדלוק אחרי המשאית, לעלות עליה לפני שנהגה הגביר מהירות, להשתלט עליו, גבר כבן 40 מהשטחים, בזרועו האחת הבריאה, ולגרור אותו החוצה. הוא זכה בעיטור אומץ צבאי ושמח שראה בפני הוריו גאווה שקטה, אבל את האות לא קיבל, כי שכח את מועד הטקס. כל חייו נזהר מלהתקרב לאלימות, אולי מחשש שיתלקח ויחרוג מיכולת השליטה העצמית. הוא אינו פחדן ואתגר ומאתגר את עצמו בפעילות קשה - טיפוס מצוקים, צניחה חופשית, מסעות הישרדות במדבר, ריצות מרתון, שליטה בג'יו ג'יטסו ובקרטה.

תמיד שאף להתנסות במשהו שעדיין לא ניסה, כשם שביקש לחיות במקומות שונים ולהחליף מקומות מגורים מדי פעם. כך חי ועבד בגדרה כדבוראי, שותף בחוות כוורות, היה מורה להתעמלות בתיכון ומציל בים בנהריה. בנגב המזרחי השקיע ביקב קטן ולימד את עצמו ייננות. גידל פטריות במושב על גבול הצפון, היה סו־שף במסעדה יפנית באשדוד במשך שנה. באדינבורו שבסקוטלנד למד בבית ספר יוקרתי רפואה אלטרנטיבית וסיים בהצטיינות. באנגולה שבאפריקה שהה שנה בהזמנת השגרירה תמר גולן, שהכיר לפני שנים, וטיפל בנפגעים ממלחמת האזרחים ומשדות המוקשים הקטלניים שנזנחו שם. היה ספן במכלית נפט דנית, השקיע במפעל קטן בקונטיקט, שבו ממציא משוגע פיתח שיטה ליצירת תחליפי דלק: סוכר ופלסטיק מתכלה מהתאית שבעצמים ובצמחים. הוא ניסה קצת סמים, מריחואנה פלוס - אבל החליט באחת להפסיק, מהחשש שהכרתו ומודעותו יתערפלו ויאבד את השליטה בעצמו, במעשיו, במחשבתו. לכן הוא גם מוותר על לגימת יתר של בירה או משקאות חריפים יותר, ואף שהוא אוהב לשתות פה ושם, מעולם לא הגיע לשכרות. "אדר? הבחור עדיין מחפש את עצמו, בגיל 40", אמרו עליו מכרים וחברים את הקלישאה המטופשת. הוריו ואחיו, לעומת זאת, מעולם לא הטיפו לו מוסר והניחו לו לחיות את חייו כרצונו.

הוריו תמיד היו בעיניו סוג של מופת אישי: דור שני לניצולי שואה, שניהם. הגיעו לארץ כילדים. נפגשו ונישאו בקבוצה צעירה. "קבוצה", צריך לבאר במציאות העכשווית, קדמה לקיבוץ, והייתה התארגנות חברתית קטנה, של כמה עשרות חברות וחברים, להתיישבות ולעבודה חקלאית, בתנאי שוויון ושיתוף, ללא רכוש פרטי. הקיבוץ, שנוצר בעקבותיה, נועד לאגד בתוכו מאות חברים באותם רוח אידיאולוגית, אורח חיים ועקרונות.

אמו הייתה מורה להיסטוריה בבית הספר בקבוצה והפכה למנהלת שלו. אביו הקים וניהל שם בהצלחה מפעל למערכות השקיה, שעם כמה התקנים מקוריים שפיתח הפכו את מוצרי המפעל למבוקש בשוקי העולם. הקבוצה, שהפכה לקיבוץ גדול, מתקיימת עד היום לא על האידיאולוגיה הקומונרית הסוציאליסטית, אלא על הכנסות המפעל. אבל אביו, שלא נטל דבר מכל הרווחה שהביא לקיבוצו, להוציא מתנות קטנות שקנה לאשתו ולילדיו ממסעותיו הרבים לחו"ל שערך בתפקידו, התבקש אחרי 15 שנה לפנות את מקומו. כי לפי עקרונות השוויון של הקומונה, אמר ידידו אפרתי, שחשק בתפקידו, אני הייתי 15 שנה ברפת ואתה במפעל. עכשיו, במחילה מכבודך, לך אתה לחליבה ואני אנהל את המפעל. באסיפה הכללית דנו אז בקולות רמים על עקרונות, שמאלצים לעתים את המחזיקים בהם שלא להכיר בהוויה המשתנה ובתובנות החדשות שהיא מייצרת. המשפחה עם שני בניה הצעירים עזבה את הקיבוץ, ואביו הקים את חברת "מינעול", ששילבה בשמה את שמות ההורים, מינה ושאול.

***

עכשיו אדר עם נטאשה, שקוראת לעצמה "נטע" ושוקדת לאבד את מבטאה הרוסי, אבל הקול העמוק והרם, ההתלקחות המהירה וסגולת האהבה ללא גבול מסגירים אותה. היא צעירה ממנו ב־15 שנה, מבשלת מעולה, ושניהם ביחד פתחו את "שנות ה־50", בכוונה לא "הפיפטיז", בדגש על התקופה ההיא, שבה שניהם עוד לא נולדו. בכוך שכור, בבניין ישן ומגורד, בסמטה היוצאת מאלנבי, שבו שכנו כבר פיצוצייה ומסעדת אטריות תאילנדית, הם מתקינים מאכלים של שנות ה־50 שאמא שלו עשתה תמיד, בלי להתרשם מהאפשרויות הקולינריות הפלצניות שהעושר המשפחתי העניק לה, והכל עם טאץ' עכשווי של נטע: תבשיל עגבניות, קישואים וחצילים בשמן זית, שום ושמיר, מרק עוף וירקות שהוא ארוחה בפני עצמה. בשר צלי שמתבשל שעות רבות ביין אדום, שורש שוּמר, מיץ מנדרינות ותבלינים, על פתילייה ישנה שאמו שמרה מבית הוריה. מחית חלומית של חבושים, מבושלים במיצי קלמנטינות וטיפה מיץ יוזו יפני, ועוד. המקום קטן. תריסר שולחנות, אבל התורים ארוכים, והניחוחות מהסירים, מהקדרות ומהמחבתות של נטע - משכרים ממש.

האמת שהוא כבר קצת עייף מהשנה ומשהו של השותפות האישית והמקצועית הזאת, ודומה שנטע־נטאשה, בחושיה המחודדים, בתבונתה ובחיישני האהבה שלה, החלה להבחין בכך, והוא מרגיש שהיא צוברת כאב וכעס. ובדיוק עכשיו ארוחת ערב ראש השנה ויום הולדתו, עם כל המשפחה, בבית ההורים הקשישים.

נטע והוא מביאים את המאכלים, כי אמו כבר מתקשה לתפקד. אחיו ומשפחתו לא מגיעים. נעדרים גם בנות זוגו בעבר וילדיו. אביו לוקח אותו החוצה, מתחת לעץ הלימון הזקן ורחב העלווה, ומניח יד על שכמו. "אדר", הוא אומר, "תצטרך להושיט יד". אדר שותק. משהו בתוכו מצטמרר. סירנת האזהרה השקטה מצפצפת חרש. "אתה יודע שמעולם לא דרשנו ממך דבר. שאף פעם אמא ואני לא התנגדנו לבחירות שלך", אומר אביו, ופניו הנאים בזקנתם נראים עתה אפורים ורפים. "עכשיו אין ברירה. תצטרך לקחת על עצמך את ניהול המפעל" - והוא מוסיף, "במיידי". השריקה בתוכו הופכת לצפירת אזעקה אילמת ומהפכת קרביים. מעולם לא נתן לו הוראות כאלה, עם סימני קריאה. זהו. אַת חֵרוּתי, הסוף. "מה קרה?", הוא שואל, מעוות חיוך קטן בשפתיו. "הרדי נטש והצטרף לאשראם בודהיסטי בהודו?". אביו בן ה־80 נכנס עמוק לעיניו ומנמיך קול: "הרדי חולה מאוד". הוא משהה את מילות ההמשך, מניד ראשו, באור המעט נוגה מהבית. "הכל בבת אחת: הפרעות בראייה ובשמיעה, פרכוסים. התעלפות. המון בדיקות נוירולוגיות. מחלת מוח נדירה. סרטן אלים, שאיננו מגיב לכימותרפיה". אביו מתנדנד. "ואין תרופה למכה הארורה הזאת". כמו יִפחה נצרדת נפלטת ממעמקיו. "הרופאים אומרים... ". השתהות. "ובכן, ימיו קצובים...". השתהות. תווי כאב מסתמנים בפנים המִתייששות למול עיניו. "אמא כבר לא מסוגלת להבין בדיוק. היא רק יודעת שזה רע מאוד ובוכה כל הזמן. ואמא שלכם לא בכתה אף פעם". הוא נושם בכבדות. אדר חובק את כתפיו. "אבא, אין דבר כזה שאין תרופה", הוא אומר. "אנחנו נמצא לו את המרפא. אני מתחייב לך. אנחנו נמצא לו את המרפא!".

בלילה שלמחרת לא נרדם, למרות עייפותו הרבה. מבית הוריו טס בלילה בטָרנְטוֹיוטה שלו לבית החולים. אחיו שכב, לבן כסדין, מחובר לצינורות ולכבלים דקים, עם מסכת חמצן או משהו, כשרק עיניו מאירות אליו משם. אשת אחיו, גיאה, ובתו הגדולה, תום, לידו. הכרתו של הרדוף מבליחה לרגע ונעלמת. "הסתבכת, בְּרוֹ, הא?!", הוא אומר לאדר ברגע של צלילות, כמעט בעליצות. הוא אוחז בידו ומבין שתקופה ארוכה בחייו נחתמה לעד. בלילה שלאחריו נטע מניחה לו, במה שהיא מתרגמת לעצמה כהסתגלותו למצב החדש. כשהיא נרדמת, ידה על בטנו, הוא מתחיל לחשוב. לתכנן: לא. הוא לא ינהל את המפעל. אבא יבין מדוע. הם ימנו את מנהל המכירות הוותיק אייזיק או שימכרו את המפעל. כל היום חיפש וחקר באינטרנט ומצא שתוחלת החיים המשוערת במחלת אחיו עשויה להגיע לשנה וחצי, אולי שנתיים, ושמנסים בארץ לפתח תרופה לסרטן טורפני זה, המתבססת על חלבונים שמחלישים את תאי הסרטן ומאפשרים לכימו להשמידם. גם במרכזים רפואיים בעולם מנסים להתמודד עם הגליובלסטומה, או איך שקוראים למפלץ הזה. שנה וחצי זה זמן מספיק שיפַתחו תרופה טובה. עד אז אקח את אחי, לאחר שיתחזק קצת, למסע בעולם. נעצור על הגלובוס בכל נקודה נתונה שתוכל להוסיף למשך חייו של הרדוף, ולו גם חודש ימים ועשרה גרם תקווה. נסובב את העולם כדי לברוח מהמפלצת הזאת - ובה בעת לרדוף אחריה. נחזור הביתה בריאים יותר, אחים יותר, עם תוחלת.