בואו אל הלילה המשקיף אל גבעות טורינו שמעל לנהר הפו. בואו אל ההרהור הלילי המתמשך אל מעבר לצלצול פעמוני חצות ממגדלי הכנסיות. חִברו אל הדובר כשהוא קורא תיגר על כל המובן מאליו לבני אנוש השוכחים להתפעל. הספר הצנוע במידותיו גדוש בתוצאות התבוננותו של הכותב בעצמו ובעולם ובתופעותיו. כותרת הסקירה לקוחה מן המשפט האחרון בספר ההפוגה החכם המציע פסק זמן מחיבוטי היום־יום. הוא מאפשר נשימה עמוקה ומחשבה נוספת, נטולת הקשר אקטואלי־חדשותי. המשפט האחרון: "אפילו כאן אמרתי על כך דבר־מה בהערה שמחקתי מפני שהייתה ארוכה יותר מן הטקסט כולו, מה שהיה משנה את הפרופורציות הנכונות של מסעי, שהיקפו הצנוע הוא־הוא מעלתו הגדולה ביותר".

גזביה דה מסטר מדגים אופציה של כיס פנימי בזמן, השתהות מענגת לצורכי פירוק הקיום נטול תשומת הלב, סגולה לעצירת הזמן הרודף. “הו, הזמן... הו אלוהות איומה ונוראה! לא חרמשךָ האכזר הוא המבעיתני; איני חושש אלא מילדיך המתועבים: האדישות והשכחה". ואכן, המבקש בידור אינטליגנטי רענן במפתיע - בדפים אלה ימצאהו. הדובר, אדם חושב, שאף חש באותה מידה של חריפות, נסגר למשך לילה בחדרו, כדי לחוות את הקיום במלוא הערנות. כל כולו פקוח וקשוב אל העולם ואל עצמו, כלוא מרצון ועל כן משוחרר. הוא מעלה על הנייר רעיונות עמוקים ורגשות סוערים ותחושות צפות בחלום, תוך אזכורים של הוגים קודמים, מימי יוון ורומא העתיקות ועד לימיו שלו, אמצע המאה ה־19. לאורך הספר, שכולו הרהור רצוף הפרעות חושיות נעימות, מתבונן הכותב בעצמו בהיתול השמור למי שמיטיב להבין לנפש האדם. הרי הוא גבר מודע לעצמו, הטורח לשוב ולהתייחס לצד הגיחוך שבאנושיותו.

דה מסטר היה בעצם איש צבא מקצועי. הוא נולד ב־1763 בשאמברי (היום בצרפת ואז בסבויה, שהשתייכה לממלכת סרדיניה), ובילה שנים בטורינו, שם נכתב הספר. ההתנגדות שלו לצרפת המהפכנית ולצרפת בכלל, על שכבשה את מחוז הולדתו, הניעה אותו להרחיק אל רוסיה, שם כיהן בתפקידים צבאיים שונים והגיע לדרגת גנרל. הוא שהה בטורינו אחרי מות שניים מארבעת בניו, ושב לסנט פטרסבורג אחרי שמתו שני בניו הנותרים, וכילה את ימיו בכרך הרוסי עד מותו (1852).

ספריו המעטים חושפים הוגה מעמיק הקשוב בו־בזמן לאירועים חוליים חיצוניים. בין ספרו הראשון, “מסע סביב חדרי" ל"מסע לילי סביב חדרי", משתרעות 30 שנותיו של אדם שבע קרבות וטרגדיות אישיות, ואשר ניסיון החיים לא פגם בערנותו אלא חידד אותה. הדובר ניחן בנפש צעירה של גבר המשתאה על הבריאה דווקא בלילו הלבדי. בניגוד למסע הראשון, שנכפה על דה מסטר כעונש על דו־קרב שהשתתף בו, את מסע הלילה הזה בחר לעצמו. כשהוא פותח כאן את חלונו, הוא מאפשר לעצמו ולקורא להתבונן בשמי הלילה שלמעלה ובמרפסת הדירה שלמטה, והשמיים אינם עדיפים על המרפסת. מעמד שווה להם בחשיבות. במסע הנוכחי המחבר נמצא בפנים אבל גם בחוץ. לעתים הוא נרדם בין כאן לשם, והרהורו קרוע אך מתאחה כדרכו של שיר הצובר משמעות משורה לשורה.

דה מסטר עומד היטב על סגולותיו המיטיבות של הלילה. זה הזמן שבו מוגש היקום לאדם הבודד, הער, כמו רק למענו נוצר. אלה הן השעות של השקט העמוק המאפשר מיקוד מחשבתי לא מוטרד. הרוח הקלה החולפת בחדר מדרבנת את הדובר לקום ממיטתו ולעלות בסולם המצוי בחדרו כדי לצפות בשמיים בעד חלונו הגבוה. הוא מתיישב על אדן החלון כרוכב באוכפו, ומוסר לקורא את רשמיו של מי שמשתאה על הטבע הגדול כמו גם על נעל בית של אישה. הכל מעורר אותו להנאה אסתטית, חושית ומחשבתית. הקורא של 2019 נמצא איתו, חווה איתו, כאילו לא חלפו יותר מ־150 שנים מן החוויה. “זה מקסם חדש תמיד בעבורי, להתבונן בשמיים זרועי הכוכבים, ואיני יכול להאשים את עצמי על שעשיתי ולו מסע יחיד או אפילו טיול לילי פשוט, בלי לחלוק חוב של כבוד והערצה לנפלאות הרקיע". באותה עוצמת התרגשות הוא מתבונן בנעל הבית הנשית שנותרה על המרפסת מתחת לחדרו. האישה היפה, שעמדה לזמן קצר במרפסת, כמעט שגרמה לנפילתו מאדן החלון. “רציתי בהזדמנות זו לעצב לי מחשבה ברורה מאוד על ההנאה שיכול לחוש אדם הגון כאשר הוא מתבונן בנעל בית של גברת, בהשוואה להנאה שמעוררת בו התבוננות בכוכבים".

הקורא מוזמן לאינטימיות נתיב ההרהורים של איש התרבות הזה, המתבל את דבריו בנימות סאטיריות, בהומור עצמי. דומה שהגבר היושב על אדן חלונו בעיצומו של הלילה פורש אל היקום זרועות פתוחות, מקבלות ונכונות להעניק. האיש הנלהב אינו מתייחס לעצמו בחשיבות יתרה, אינו חושש להביע אהבה לכל הנשים בעולם או לחשוף התפעלות מכל המצוי: “מלבד מחצית המין האנושי, שאני רוחש לה חיבה כה עזה (...) לבי ניחן במידה כזו של חיבה שכל היצורים החיים והדברים נטולי החיים, גם להם מקום ניכר בלבי". רשימת אהבותיו גורמת לנשימתו להשתנק. אין בו חשש מפני הציניקנים בעודו מונה: “אני אוהב את העצים המשאילים לי את צִלם, ואת הציפורים המצייצות מתחת לעלים, ואת הזעקה הלילית של התנשמת, ואת רעש המפּלים: הכול אני אוהב...אני אוהב את הירח!". איזהו הקורא שיתאפק מלחבק את איש הצבא הקשיש המתפרץ פתאום בצעקת אהבה לירח. הרי אהבת כל היש היא המחברת את בני האדם מעבר לכל הזמנים. 

הרהורים מקומיים

“איש על ספסל" מאת יורם נסלבסקי (הוצאת פיתום, 57 עמ') הוא ספר צנום, מעוצב באנינות, המגיש מחשבות אקלקטיות של אדם מתבונן וחושב. הרהורים אלה, בני זמננו, נוטים אל הדכדוך ואוזלת היד, אך מעוררים דיון פנימי בין הקורא לבין עצמו. מתחת לכותרת “הזדקנו": “אנו מבקשים לומר את אשר על ליבנו. איננו מרוצים. אנו מפוחדים. איננו יודעים מה עומד אחר כותלנו. אנשים בעלי כוח, שזהותם עלומה, מצרים צעדינו בשם תועלתם הפרטית, או מתוך איזו הנאה סוטה (...)".

גְזַבְיֶה דה מֵסְטר, "סיור לילי סביב חדרי", מצרפתית: אביבה ברק־הומי, נהר, 113 עמ'