"לא העזנו לדעת": שום דבר לא הכין אותי לאותם שבועות בקיץ 2014 שבהם היה בני הבכור, אז לוחם בשריון בתחילת קורס קצינים, בתוך רצועת עזה. שיחדתי מלאכים, שידלתי והתמקחתי איתם. שימצאו אייל אחר ויעקדו אותו. שימציאו אייל כזה. כי להבדיל מרעיה הרניק של מלחמת לבנון הראשונה, "לא אקריב / בכורי לעולה / לא אני". 
 

ספרה החדש של איריס לעאל, הוא סיפורה של משפחה שהמלאך המבשר, בכל כיעורו הפיסי, נקש בדלת משפחתה בקיץ ההוא. נמרוד, אחיינה של גיבורת הספר, נהרג יחד עם חבריו בחדירת מחבלים דרך מנהרה למוצב שבו שהה. ובאותו רגע נעו יסודות הארץ. ואיך לא ינועו. כל הורה המדמיין זאת, מצטמרר. אלפי שנים אנחנו מעזים לבקש לעצמנו נקודות זכות בעבור אותו הניסיון של אברהם שעקד את בנו, אבל תובעים בתפילה "שלא תביאנו לידי ניסיון".
 

הדיסקליימר שבפתיחת הספר, מצהיר, כצפוי, שהדמויות והאירועים בספר הם פרי דמיונה של המחברת. אבל כבר מתחילת הדברים ברור שהקשר בינם לבין המציאות הוא אמיתי לגמרי ומקרי רק במובן המצמרר של המילה. באופן מקרי המוות היכה דווקא במשפחתה של לעאל ולא בביתי שלי. אולי לא מדובר כאן בתיאור אוטוביוגרפי מלא, זה עומקו וזו מורכבותו של הספר. אבל מקריות גם כן אין כאן. 
 

הממואר הזה מתאר בשפה רזה ועצובה את המסע שתחילתו בעקידה של קיץ 2014 וסופו מי ישורנו. בתחילת הקריאה חשבתי לעצמי, עוד סיפור עקידה? המלאך המבשר נקש בדלת ומה עכשיו? עוד ניסיון להבין את הצופן שבו החברה הישראלית משוחחת עם עצמה? שוב הסיפור הבנאלי והמפלצתי הזה? ”עם ישראל חי", כתב החייל המת למשפחתו בסוף מכתב הפרידה שלו, כפי שמתבקשים, כך מסתבר, כל החיילים טרם ייכנסו לשדה הקרב, והנה לנו כמעט עקידה מבחירה. שלא לדבר על הצייתנות השותקת שבה מקבלים הגברים שבמשפחה את האסון הזה.
 

אבל להבדיל מן הסיפור המקראי, שבמרכזו המשולש אב, בן, אל – כאן יש גם נשים. במובן הזה מדובר בספר שהוא המשך מסעה של "אישה בורחת מבשורה" לגרוסמן. "תראי אותך, כמה יפה את לוקחת את בנך, את כמעט יחידך, אשר אהבת נורא", כתב גרוסמן לאורה, אמו של החייל המת בספרו המטלטל, ויצר בכך את החילוף בין אב לאם באחריות למעשה העקידה. ואילו לעאל, כותבת את האחיין וחושפת  את אחריותו של התא המשפחתי המורחב. אין מדובר רק בקורבנו של אברהם, אף לא בקורבנה של שרה כמו ב"אישה בורחת מבשורה". כאן מדובר בקורבנם של הדודים ושל נשותיהם.
 

אובדן הביתיות עצמה

הרוח הגדולה הכתה. נמרוד הבן הנעקד כבר לא ישוב. המלאך המבשר גורש מן הבית מתישהו בימי השבעה. גם אלוהים הלך מזמן. ואז, כמו שכתב יהודה עמיחי בשירו "התרמיל האחרון של יצחק": "בחביות הגדולות והאפלות/ התחילה התסיסה ששוב לא תיפסק לעולם", או במילותיה של לעאל: "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם". המסע מתחיל, ובבית, חוץ מן ההורים והאחים, מהלכים גם בני המשפחה המורחבת, סבא וסבתא, דודות, דודים ואחיינים, כשועלים פזורי דעת, בשבילים אשר היו פעם תווי פניו של נער אחד. מכירים אבל זרים. קרובים אבל עריריים. ובעיקר, עורכים חשבונות מה מגיע למי. ומה שלעאל מתארת בשפתה הרזה, המדוייקת ומלאת היגון, הוא שהאובדן האמיתי איננו רק אובדנו של החייל מן הבית, אלא אובדן הביתיות עצמה. כאן נמצא הכאב העמוק, בהפרת הברית של המהות הקדושה הקרויה משפחה.

איריס לעאל, "לא העזנו לדעת". עטיפת הספר באדיבות "עם עובד"

 

רגע הדפיקה האכזרית על הדלת יוצר הגליה של בני המשפחה המורחבת אל ארץ חדשה. האם תהפוך ארץ זו למורסה מלאת מוגלת שנאה או שתוכל להפוך לגלות שיש בה רוך, חמלה וחסד? במילותיה של חמוטל בר יוסף, איזו "מנגינה רעה או רכה/ תצא ממך לאחר המכה"? בעדינות שאין עמה פשרות משיבה לעאל שהכל תלוי במידת העכירות של המים שהיו מתחת לקרח שבו נבקע הסדק עוד טרם לאסון. במים האלה ישחו הסב שסיים בהצטיינות סדנה לניתוק רגשי, ואחת הגיסות שפשוט תהיה מוכרחה להפוך קורבן בעצמה. ישתין בתוכם אחיין אחד שדרכו לא צלחה, ויעכיר אותם כמובן אח בכור שהאסון יציף בקרבו את החומצה הגרעינית הקרויה קנאה, והוא יהפוך קין לאחיו הצעיר ממנו. 
 

ובמים האלה מפרפרת גם הדודה המספרת, שהיא בעת ובעונה אחת הדודה המגוננת, הדודה המקוננת והדודה הנעדרת. היא מתארת את עצמה ברפלקציה עצמית כנה ומקפיאת דם כמי שנותרה חלולה ומבוהלת, נישאת ברוח הרעה שבאה על המשפחה. חלולה באופן המובן רק למי שננטשה בילדותה המוקדמת כפי שהיא מתארת בענייניות צורבת, ושאסון כמו זה פורם את התפרים הגסים שבעמל רב הכליבה כל חייה. דודה שיודעת לצעוק בוויכוח פוליטי כמו גיבורה, אבל לא לזעוק לעזרה. 
 

דווקא בנקודה הזאת נמצאת חולשתו של הספר. כי נדמה היה לי שהרפלקציה העצמית של המספרת חומלת מידי. היא מעמידה את עצמה כמין זכוכית נגטיבית שנשארה יחידה לאחר שאבד העצם המצולם, אבל בונה את הדמויות המשניות סביבה באופן שטוח מידי, אולי אפילו תוך הכפפה מלאכותית שלהן לסטריאוטיפים פסיכולוגיים. חוץ מאת עצמה, לעאל לא מתארת אף דמות מורכבת נוספת, שמערערת על המציאות בעצם הווייתה. גם בתיאור הדיכוטומי של העמדה הפציפיסטית שלה ושל בן זוגה מול עמדתם הלוחמנית של כל השאר, יש ארומה של שמאלניות מתגוננת ומתקרבנת. 
 

ומנגד, במקום הזה, של השפעת האובדן על יחסיה עם בן זוגה, מתגלה המספרת בכל כוחה. היא בוחרת לדבר בספר אל בן זוגה, בחירה ספרותית לא טריביאלית שאינה פונה אל "השכולים הטבעיים". שמותיהם בספר הם שמותיהם האמיתיים. בביתם המשותף אוזל האור מן החדרים. הקיר קר, התריס שחור, והשיחה ביניהם, בעניין חלוקת האחריות על הקורבן והשלכותיו, מתנהלת בשפה של יתמות ושל אמהות, של משפחתיות ושל שנאה וקנאה שאין להן שיעור. זו שפה של כאב ששזור בה גם חוט הכסף של אהבה גדולה ועמוקה כפי שרק אהבה ארוכת שנים יודעת להיות. הנה, כותבת לעאל ברגע הרך ביותר בספר: "כל אחד מאיתנו חי באמת רק בין כפות ידיו של האחר או תחת מבטו בן עשרים וחמש השנים".

סופה של יכולת ההמשגה במילים
 

לעאל כותבת מתוך רוחב הדעת השמור למי שהשכלה היא חלק חיוני מעולמה האינטלקטואלי והרגשי, והיא קוראת לעזרתה את פרויד וג'ואן דידיון, רולאן בארת' ותומס וולף. ובכל זאת "לא העזנו לדעת" הדהד לי דווקא את "מתת מוות", הטקסט הכואב של ז'אק דרידה סביב קורבן האב וקורבן הבן, סביב העקידה. לעאל, הדודה השכולה, לא מעיזה לדעת. דרידה, הפילוסוף הרציונלי, אינו רוצה לומר. שניהם מהלכים על סיפה, שלא לומר סופה, של יכולת ההמשגה במילים. ולא רק זאת. יום ולילה, כותב דרידה בספר "מתת מוות", בכל רגע ועל כל הרי המוריה בעולם, אני מניף את המאכלת מעל למי שאני אוהב, מעל לאלה שאני חב להם נאמנות מוחלטת, באופן בלתי ניתן ליישוב ולהסבר רציונלי. מעשה העקידה, איננו לפיכך הדרמה האחת של מות הבן. הוא אלפי הדרמות המשפחתיות המתרחשות כל העת כמעט בלא שאפשר לבחור או לשלוט בהן.
 

האוקיינוס הקר שאליו השליכה אותי לעאל במהלך הקריאה, ללא קורס שחיה מקדים או ביגוד מתאים, השאיר אותי ללא נשימה. כשבני הבכור חזר שלם מן המלחמה, אמרתי שירה. אבל מעשי ידיהן של אמהות ודודות אחרות טבעו בים הגדול. במפגש המשפחתי הכל כך ישראלי החותם את הספר, עם השניצלים שכולם הביאו ו"הביחדנס" המשפחתי הדביק, גם ההבטחה לעתיד טוב יותר מתפזרת כחול אשר על שפת הים. במהרה יימחו העקבות מן החול ואיש לא יקים מקדש במקום שבו נשטפו הרגליים. ולכבוד מי בכלל יש להקים מקדש כזה. אולי לכבוד המקום שבו מצטלבים סיפור מקומי על קרבן עם אמירה אוניברסלית על משפחה, אהבה, אחריות ובדידות.