אוֹרי אורעד תמיד רצה לכתוב וכתב. מילדות הוא כותב וגונז. סיפורים קצרים, נובלות, רומנים, ספרי מתח. הכל. גם שירים ניסה לשורר, אבל פסק, אחרי שנוכח שפיוטיו מורכבים מקלישאות, כולל המטפורות והדימויים. כל מה שכתב אורי, חזר, חלקי, קטוע ולא ערוך, למגירה הגדולה של מכתבתו. אורי הוא ביקורתן גדול לגבי כל מה שהוא קורא - ועוד יותר, לגבי כל מה שהוא כותב. לעתים קרובות הוא כל כך בז לעצמו על מה שכתב, בהתמסרות רבה, שהוא גונז בזעם את הכתובים, מבלי שהוא מניח לעצמו אפילו לעיין בהם שוב, כעבור יום־יומיים, לתקן ולערוך את הסיפור ולחפש דרך להמשיכו ולהשלימו. הוא גם לא מרשה לעצמו לתת לאשתו או לחבר קרוב להציץ בכתיבתו ולחוות עליו דעה.

הוא מאמין בכתיבה ספונטנית: לשבת ליד המקלדת ולא לעזוב עד שיושלם הסיפור - ואז לא לערוך אותו, לא לתקן, לא לגרוע ולא להוסיף. סוג של שאיפה לשלמות טוטאלית. כמובן שהעיקרון הזה היה בעוכריו. בשנות ה־30 לחייו כתב כך כמה סיפורים ואף העז לשלוח אותם למוספים הספרותיים בכמה עיתונים. במכתבו חזרה אזהרה אחת: "נא להדפיס את הסיפור כמות שהוא, מבלי לשנות דבר". היו עיתונים שלא טרחו כלל לענות לו, ואחרים כתבו בצינה, "תודה על סיפורך. לצערנו לא נוכל לפרסמו בעיתוננו. נא לקבל במערכת את כתב היד".

אורי שיער שהסיבה העיקרית לדחיות היא ההתניה שצירף. הוא היה משוכנע שאיש מהעורכים לא טרח אפילו לקרוא את הטקסט ולהתייחס אליו ולא השפיל את עצמו לבוא למשרדי המערכות ולקבל את סיפוריו בחזרה. הוא פשוט הפסיק לשלוח והפסיק לשרבט ספונטנית עד להשלמת הסיפור. הוא כתב "קטעים", ובאמצעם הפסיק ושלח אותם למגירה. הוא השתעשע בכל מיני "ניסיונות ספרותיים", כלשונו, כמו סיפורונים שבנויים על סדר האלף־בית. למשל:

"איש בודד, גומא דרכו הלוך ושוב, זוכר חדווה טמירה ישנה. כמעט לא מוצא נחת סביבו. ערב פלאי צובט קצת, רחום. שקט. תישן".

או:

"אני בוחר גרעיני דגן, הולך ובשדה זורע. חם. טל יעירם כל לילה מחדש. נביטה סבלנית עולה. פריחה. צמיחה. קמח. רקיקים שמחפשים תנור".

הוא גם ניסה לכתוב סיפורים סוריאליסטיים, קצת משונים, כמו זה על אחד שהלך לקוראת בקפה שתגיד לו מה עתידו והיא הביטה בשיירי הקפה ששתה ופסקה, "אתה תפתח חנות לקפה". או על מישהו שהמציא שיטה להפוך את המוזיקה לסוג של שפת דיבור והצליח עולמית - אבל לא פענח בזמן את צלילי האזהרה שניגנו לו בחגיגה לכבודו בקומה ה־85 ונפל ממנה למטה.

צריך רק להעיר שאורי היה קשה עם עצמו ועם האחרים רק בענייני כתיבה. ביומיום היה אדם חביב, שהמשיך את עסקי אביו ביבוא תרופות, הקים עם אוריתה בית ומשפחה והיה בעל ואב למופת, אכפתי ותומך וחבר טוב לחבריו. תחביבו היחיד האחר היה ציד אוצרות - ולפעמים, כדי לנוח מהמעמס הרגשי הגדול של הכתיבה, היה נוסע בג'יפ הטויוטה שלו לחופים מרוחקים ומשוטט שם בקו המים עם הגלאי המשוכלל שלו, עם תאורת הלילה, סורק העומק והמצביע, אף שתמיד העלה חרס בחיפושיו.

***

קטע אחד שכתב יכול אולי להסביר יותר על הדרך הייחודית שבה ראה את הדברים:

"בשנות ה־80, כשרק החלו להפעיל את המחשבים האישיים, ביקשתי לרכוש אחד כזה כדי לכתוב בעזרת מעבד התמלילים, כך קראו לתוכנה המאפשרת כתיבה. בחברת המחשבים דרשו, בנוסף לתשלום, גם ערבות. פניתי לאמיתי, חבר ובעל חברת נדל"ן גדולה, שיערוב לי בחתימתו - והוא אמר, במקום לחתום, אורי, אני אשלח לך את איש המחשבים שלי - מונח לא מוכר אז - שיביא לך מחשב ומדפסת חדשים במחיר מיוחד וידריך אותך בכל מה שקשור בהפעלה.

"ואכן, כעבור יומיים, בערב שמחת תורה, הגיע לביתי אייזיק איש המחשבים, כיפה על ראשו והוא נושא בידיו שתי תיבות קרטון גדולות, שמהן הוציא מכשירים וכבלים והרכיב על שולחן הכתיבה שלי מחשב כבד וגדול ממדים מסוג אוליבטי האיטלקי ומדפסת תואמת. הוא הסביר לי בקצרה, בדיבור מתנגן קצת, איך מדליקים ומפעילים את המכשירים ואיך משתמשים במעבד התמלילים והלך לדרכו שמח וטוב לב, כמו שהיו אומרים פעם.

"גם אני הייתי שמח וטוב לב והפעלתי את המחשב, משתאה לפלאי הטכניקה - ועד מהרה מצאתי עצמי כותב סיפור, מרעיון שצץ במוחי ושעיקרו בדיון על המהות האלוהית והאמונה העיוורת, הפולחנית והצייתנית בה, רעיונות שרשמתי על פיסת נייר כדי שלא אשכח:

"'אלוהים הוא סתירה בין השלמות המוחלטת המיוחסת לו, אינסופית, נצחית, עליונה וכל־ממדית; מעל לכוח, למוסר, לשיפוטיות, לחשיבתיות וליצירתיות - לבין הפגמים בעולמו ובברואיו, בני תמותה וכיליון, המשוכנעים שהוא הועידם רק לפולחניו, להערצתו, לחמלתו ולעזרתו'.

"הסיפור הלך והתפתח והפליג, ואני נסחפתי בהתלהבות ובהתפעמות לתוכו, חש שאני שולט במחשב ובאמצעותו, בעצמי כמין אלוהים קטן, בכוחות וביכולות שנפלאו ממני עד כה. הילדים ואשתי אכלו ארוחת ערב. הילדים הכינו שיעורים והלכו לישון. אשתי קראה ספר, הציצה בטלוויזיה ולבסוף הלכה לישון, ואני ממשיך וכותב וכותב וכותב באותיות ירוקות ובמבוע יצירתי לא מוכר, שמדמה שכל הגבולות נפרצו והכל אפשרי. רציתי להשלים יצירת חשיבה חילונית וערכית, של דרך אמונה אלטרנטיבית וכנה באלוהות ללא פולחן וביחידות; תורה אחרת, שאפשר להתחיל בקריאתה ולסיימה ולשמוח בה בשמחת התורה.

"בערך בחצות, נעצרה המקלדת והופיעה הודעה על המסך הירקרק: 'נא שמור את התמליל'.

"לשמור את התמליל? איך שומרים? איפה שומרים? האם אין הוא נשמר אוטומטית? מה לעשות? למה אייזיק לא אמר לי איך נוהגים במקרה כזה? חצות. כולם כבר ישנים. אינני יכול לצלצל לאייזיק הזה וגם לא להרים טלפון לעמירם, חבר שהיה מראשוני המומחים במחשוב בארץ. כולם ישנים. רק אני עומד ליד המחשב שעצר אחרי כעשרה עמודי טקסט שכתבתי לתוכו, ומסכו החל לשדר לי הבהובי אזהרה. אולי אשאיר אותו פתוח עד הבוקר ואז אברר מה עושים? אבל אייזיק אמר שבתום העבודה יש לסגור את המחשב - ואם אסגור אותו, בוודאי כל מה שטרחתי עליו הרבה שעות, בהשראה ובחופש נפלא, יאבד לגמרי. מה עושים? מה עושים?

"בסוף, רועד מעייפות ומתסכול וחושש מרשעות האוליבטי שלי, כמו האסטרונאוטים ב'אודיסיאה 2001' מהמחשב השטני שלהם, כיביתי את נשמתו ואיתו כבו לעד השורות הנהדרות והנפלאות שכתבתי. למחרת, כשפתחתי שוב את המחשב, היה המסך שלו זכוכית ירוקה ותמה, בלי סימן וזכר למה שהושקע בה.

"גם לאחר שלימדו אותי איך לשמור טקסט כתוב, לא הצלחתי לשחזר את מה שכתבתי אז, בשעות אחר הצהריים, הערב והלילה, של יום המחשב הראשון שלי. זה פשוט לא הלך. לכן הסיפור ההוא הנעלם, זה ששימש כפתיחה לספר; הסיפור שכה הרבה השקעתי בו, כותב כמהופנט, כמוכה ירח, מלא כוחות נסתרים שהתפרצו כמו אצל נרקומן, הסיפור הזה שאובדנו המוזר הכה אותי בתחושת תדהמה ונפילה, חידלון, החמצה וכאב רב, הוא הסיפור האהוב עליי ביותר.

"ואז החלטתי לכתוב סיפור חדש וגדול מכל יומרותיי".

הוא החליט להקדיש את ימיו ככותב אלמוני ליצירת מיתולוגיה דמיונית שיהיה בה הכל: היסטוריה עצמאית אחרת, תובנות אחרות, סיפורים, גיבורים מיתיים. אנלוגיה לא מאולצת ולא בנאלית לימינו אלה. סאגה נרחבת, אלפי עמודים, דורות רבים, תקופות ומקומות שונים, אהבות ושנאות, מעשי חסד ופלצות, קרקע בתולין שלא דרך בה איש לפניו. משהו מקביל לספר הספרים. תנ"ך משלו. גדול יותר. רב־חוכמה יותר. בלי תלות באלוהים.

כך הוא התחיל:

"הלוואי שהייתי יכול לפתוח הכל מבראשית. להתחיל הכל לבדי, ראשון, ללכת בדרך שרגל אדם לא דרכה בה לפני. להתוודע לראשונה לכל האפשרויות, המעשים, התקוות והרגשות. הכל במחשבה דדוקטיבית ושקולה והכל בצעדים מדודים. אני אהיה האדם הראשון שיגלה עולם בראשיתי לא נודע ולא נושב. רוח מסתורית תפוּח אליי מעבר להרים כחולים, אל אופק שלעולם לא יהיה קצה וסוף, עם חוליות זהובות ובתוליות שמעולם לא חוללו קודם לכן ברגל גסה. הפירות בעצי היער הוריקו, הזהיבו והכתימו, בשלו והרקיבו ונשרו, במשך אלפי שנות הקיום, ואיש לא טעם את עסיסם. איש לא היה כאן לפניי, לגלות מה, איך ולמה.

"אני, נחשון רובינסון הראשון, חייב לנסות ולהתנסות, לטעות ולתקן ולהיזהר ולהעז ולכלכל מעשים שעוד לא עלו במוח אדם. הבאים אחריי כבר ילמדו את מה שחקרתי וידעו איך ומה לעשות. בינתיים, אני לבדי צריך לנסח ולשאול את השאלה הראשונית, הממצה, הטוטאלית, שעוד לא נשאלה, למצוא לה את התשובה המוחלטת שעוד לא הושבה. לחקור במופלא ממני ולגלות את סוד הבריאה, פשר הקיום ומשמעות החיים, לפתור את חידת המוות ולקרב את הנצח. אין מה ואין ממי לצטט. אין למה להשוות. ורק כך, ראשוני כפסיעה ראשונה על המאדים, בהבנתי הפנימית, אוכל להיות נעלה ממצוקות, אדון לעצמי, שולט בגורלי. אכן, זו התנשאות יומרנית של שליטים אבסולוטיים ומפלצתיים הממלאים את ההיסטוריה; אני ואפסי עוד, אתה בחרתני - אבל בכל הענווה האפשרית, הנני מבקש זאת רק לשם הכתיבה ובתוכה. שהרי הכותב הטוב, תמיד האמנתי, הוא אלוהים קטן, שבורא עולמות קטנים ומניע בהם כרצונו אנשים קטנים למעשים ולאירועים, כדי ליצור לעצמו מפלט ותרפיה ומציאות אלטרנטיבית. באין לי אלוהים, אהיה אני השֵׁם.

"הנה שאיפה בלתי אפשרית: הלוואי שהייתי כותב את הספר הראשון שנכתב בשפת אנוש. הספר הראשון, האולטימטיבי, האלטרנטיבי, הפוזיטיבי והנגטיבי, עם הקליפה, המרקם והאינסייט ובלי השוואות והשראות, ובלי ציטוטים והַשְׁאָלוֹת, מדעת או שלא מדעת. כמו במשחק המחבואים מהילדות: לא מאחוריי ולא מלפניי. אני פוקח את עיניי. הלוואי שהייתי יכול להיות ההשראה הטהורה והמלאה של עצמי".

***

אבל הטקסט הזה לא התחבר לו לשום דבר, אז הוא גנז אותו. את התנ"ך האלטרנטיבי לא כתב מעולם. אחרי שנים ראה אותו, בהגזמה רבה, ב"משחקי הכס". ואחרי שנים, בשנות ה־60 שלו, כשכבר נכנס לאיזושהי שגרה קהויה של כתיבה למגירה, ניהול כללי של החברה (בנו הגדול נכנס לניהול השוטף והיה יעיל ויצירתי) ושיטוט חסר תוחלת בחופים, צפצף הסורק־גלאי המשוכלל שלו בחוף עזוב בין אכזיב לנהריה. אורי עצר, כרע על ברכיו ובאת החפירה שלו חפר לעומק מטר בחול הלח וגילה שקית עור מרקיבה ובה 17 מטבעות זהב מהתקופה הביזנטית.

עוד באותו ערב, כשהוא ומשפחתו מנסים לעכל את הגילוי המדהים, צלצל הטלפון וקול של אישה ביקש לדעת באנגלית אם היא מדברת עם הסופר אורי אוֹרָד. היא הייתה עורכת באחת מהוצאות הספרים הגדולות והמכובדות ביותר בארצות הברית וביקשה לדבר איתו על חתימת חוזה לקובץ סיפורים שכתב. מילותיו של אורי נעתקו למשך דקה שלמה מפיו. לשנייה היה נדמה לו שחטף שבץ. אחר כך, אשתו ובתו הקטנה מתבוננות בו בבעתה, שאל בקול צרוד, "איזה סיפורים?". האישה מהעבר השני שאלה, "אז אתה הסופר אורי אורד?". אורי אישר וחזר על שאלתו, והעורכת נקבה בשמות מתורגמים של סיפורים, שרק שניים מהם הצליח לזכור ולזהות כשלו.

הוא היה כל כך נדהם ומוכה - מין תחושה של תבוסה. כאילו המצב הנפשי הממושך, שבו קיבל את ההתעלמות הספרותית ממנו כהחמצה לא חוזרת של העולם, והנה פתאום, בלי התראה, בלי רמז, אחרי 30 שנה ויותר, חודר העולם בכוח למרחב הפרטי האינטימי המוגן ביותר שלו - עד שלא שאל איך בכלל הגיעו לסיפורים בני עשרות שנים, שמעולם לא התפרסמו, ומי תרגם אותם מעברית ועוד. בעייפות עצומה ביקש מהמטלפנת שתחזור אליו בעוד כמה ימים. "אני צריך לעכל את מה שסיפרת לי", אמר. בדיעבד, אחרי הכל, גילה שארכיבר צעיר באחד העיתונים, לאנס ברקוביץ', גילה את התיק שלו ובו כמה מהסיפורים הספונטניים ששלח 30 שנה לפני כן לעיתון ולא בא לקחת אותם לאחר שנדחו. הבחור קרא, אהב מאוד את מה שקרא, הפך את אהבתו לדחף גילוי והחל לחפש סיפורים של אורי אורעד בארכיונים של עיתונים אחרים, שכבר הפסיקו להופיע ונסגרו. הוא אסף ובחר שמונה סיפורים, תרגם אותם לאנגלית, שפת אמו, שלח אותם לסוכן ספרותי אמריקאי שהכיר, וזה הגיע להוצאת הספרים.

הוא שיתף את אוריתה ואת סער, נוי וגפן בסיפור המופלא של גילויו המאוחר, בקנה מידה עולמי - והם, שמעולם לא קראו שורה שחיבר אביהם, נדהמו קודם ושמחו וצהלו אחר כך. אבל הוא, עדיין נלחם במשיכה האפלה להסתגרות במרחב המוגן של האכזבה וההיפגעויות הישנות, עם הבלחות נואשות חדשות להכרה, לא יכול היה להגיע לשמחה ולצאת, בן 64, לאור ולעולם.

"ובכן?", חזרה אליו העורכת האמריקאית אחרי שלושה ימים. "מה החלטת?"

"תסכימו להדפיס את הסיפורים מבלי לערוך אותם ומבלי לשנות בהם דבר?", שאל אורי.