פרולוג

במבט ראשון, הסיכויים שלו להתקבל ללהקת הנח"ל לא היו גדולים. בעצם ממש שאפו לאפס. בחור מוזר, מין יורם כזה עם שיער מסורק לצדדים ומשקפיים של פרופסור, שהיינו קוראים להם בזמננו "משקפי לבנייה". הוא לבש מכנסי גברדין שחורים וענב עניבה. הבן אדם בא להיבחן ללהקת הנח"ל, הלהקה הכי חלוצית ישראלית במכנסי גברדין ובעניבה!

בנוסף לכל, הוא גם היה בוגר "בית צבי". בית הספר למשחק שבו היית שומע לא פעם מורה שנוזף בתלמידים שכאן זה לא להקת הנח"ל, פה זה בית ספר רציני. עכשיו רק היה חסר שיתחיל באיזה "להיות או לא להיות" של שייקספיר, והוא מיד יישלח לתיאטרון צה"ל או שימצא את מקומו בקורס מש"קי חינוך.

לא זכור לי מה היה הקטע שהוא קרא. זה לא היה שייקספיר. אם היה אפשר אז הייתי שואל אותו, או את דני ליטאי הבוחן, שהפסיק אותו אחרי כמה משפטים ודחף לו ליד מברשת של סיידים. אבל שניהם כבר לא זמינים.

"עכשיו אתה חייל שהטילו עליו לסייד בלבן את כל הגזעים של העצים בבסיס", אמר לו דני. "אתה מסייד ותוך כדי זה אומר את הקטע".

הוא עשה את זה כל כך טוב, עד שגרם לנו להתפתל מצחוק. מרוב שאגות לא יכולנו להפסיק אותו.





קוראים לי מנחם זילברמן. שקלתי לעברת את שם המשפחה שלי. אז חשבתי אולי מנחם ז"ל בר־מינן. בסוף ויתרתי.

(מתוך מופע הסטנד־אפ של מנחם זילברמן)





תמונה ראשונה

כבר בתוכנית הראשונה שבה השתתף בלהקת הנח"ל הוא סומן ככוכב. בתוכנית הבאה, אחרי שטוביה צפיר השתחרר, היה מנחם זילברמן הכוכב הבלתי מעורער של הלהקה. אפילו נסים אלוני הסכים לכתוב מערכון לבקשתו של הבמאי יוסי בנאי במיוחד למנחם זילברמן וליעל בסיס, הלא היא בוצי.





יונה: אריה. אריה! אני קוראת לך כבר שעה.

אריה: אני שומע אותך כבר שעה.

יונה: כמה זמן זה לוקח לך לרדת?

אריה: את יודעת יפה מאוד שההורים שלי לא רואים בעין יפה שאני יורד למטה אחרי החדשות.

יונה: הם לא רואים את זה בעין יפה גם כשזה לפני החדשות.

אריה: לפני החדשות אני עושה אמבטיה.

יונה: מה, כל יום? אתה כזה מלוכלך? מה יוצא לי מזה? אני מתה עליך. באתי לקחת אותך להצגה שנייה.

אריה: זה בלתי אפשרי. חוץ מזה יכול לעבור איזה שכן ולראות אותנו.

("אריה ויונה" / נסים אלוני)





בלהקה נוצרה ההיכרות עם דני סנדרסון ועם החבורה שלימים נקראה "כוורת". הוא השתתף בכתיבת המערכונים ללהקה וביחד עם סנדרסון ואלון אולארצ'יק מלהקת הנח"ל כתב את "המגפיים של ברוך".





הוא קנה אותן בזול

הן היו מלאות בחול

הוא ניקה אותן בספירט כל שעתיים.

האכיל אותן מרק

כשהקיאו הוא שתק.

הוא לקח אותן לסרט כל יומיים

("המגפיים של ברוך" /

דני סנדרסון, אלון אולארצ'יק, מנחם זילברמן)





ועל זה כבר נאמר: ואם אתה לא מאמין, תשאל את ברוך.





תמונה שנייה

הפריצה הגדולה, בעצם הפריצה הענקית שלא היה לה תקדים פה בארץ, אירעה בשנת 1971 ב"חדווה ושלומיק" - סדרת הטלוויזיה הראשונה בישראל.

המפיקים והבמאי ייעדו לתפקיד כוכב ידוע, מוכר ופופולרי מאוד. אבל על פי השמועות הם לא יכלו לעמוד בדרישותיו הכספיות. כדי להוריד אותו מהעץ הגבוה הוחלט לערוך כאילו אודישן לשחקנים אחרים. "המלהקים, שהכירו אותי עוד מימי להקת הנח"ל, עשו בכאילו והזמינו אותי לאודישן", סיפר מנחם זילברמן לעיתונאי עמית קוטלר. "מיד אחריו הם הסתכלו על התוצאות וזרקו לאוויר ‘חשבת מה בנוגע לכסף?'. אז אמרתי להם ‘תראו, אין לי הרבה, אבל אני מוכן לשלם כמה שתבקשו'. הבנתי שזה הולך להיות משהו היסטורי. ידעתי שאני בדרך לשחק תפקיד בסדרת הטלוויזיה הראשונה בישראל".

ההצלחה הייתה מיידית. בכל ערב שבת אחרי החדשות ישבו כולם כולל כולם מול הערוץ היחיד שהיה פה, וצפו בעלילותיהם של חדווה ושלומיק בעיר הגדולה.

וכרגיל, הדה בושס הורסת המסיבות מ"הארץ" קטלה:





אנטי תרבות פירושה שארץ שלמה עוסקת ב"חדווה ושלומיק" אם לרעה ואם לטובה... דנים בנושא שאין מה לומר בו. על כן "חדווה ושלומיק" היא אנטי תרבות מעליבה... מנחם זילברמן מזוהה עם דמותו של שלומיק, הגאון התורן הישראלי המצוי, בעל המבט האטום, הבעת הפנים הקפואה וחסרת הרגישות ואמרי השפר האינפנטיליים.





שום ביקורת קטלנית לא יכלה לעמוד מול ההיסטריה ההמונית. העם אהב את "חדווה ושלומיק" והעריץ את כוכבי הסדרה. מנחם זילברמן זכה לסוג של הערצה ששמורה לכוכבי הרוק הגדולים. בכל מקום זיהו אותו, רדפו אחריו והעתירו עליו אהבה. "אני איש טרגי", אמר פעם, "אבל כל החארות צוחקים".

ב"יומנו של מוישה", שזו טיוטה של אוטוביוגרפיה שכתב ושאביגיל בתו מצאה אחרי מותו, כתב בין השאר:





אנשים לא מבינים איך אחד מפורסם כמוהו לא אסף לעצמו איזו ערימה נאה של מזומן. זו פשוט שאלה של קדימויות. אצל רוב האנשים שהוא מכיר, עומד הכסף בראש הרשימה. כן, אם תשאלו אותם הם תמיד יגידו: קודם כל משפחה, אהבה, מדינה, בלה, בלה, בלה. שורה תחתונה - הכסף עומד בראש...





הפרסום והתהילה היו לדבריו הקללה הגדולה שרבצה עליו: "הייתי בטוח שאם אני משחק תפקיד ראשי בטלוויזיה כל הדלתות ייפתחו בפניי. בפועל בדיוק ההפך קרה. בכל מקום רדפו אחריי, ואני? אני בכלל בוגר 'בית צבי'. ביקשתי לעבוד בקאמרי, אמרו לי ‘אתה שחקן טלוויזיה. מה, כל אחד שזוכה ל־15 דקות תהילה יתקבל לתפקיד ראשי בתיאטרון?".

אילו היה נשאר כאן איתנו, היה נוכח בעצמו שכן, כיום כל אחד שזוכה ל־15 דקות תהילה - אפילו בריאליטי - מתקבל לתפקיד ראשי בכל מקום.





אתנחתא

לקטע הזה, שכתב מנחם זילברמן ב־1976 הוא קרא "העיקר הכוונה שבלב":





כמו שנאמר: "העיקר הכוונה שבלב", הכוונה שבלב הוכיחה את עצמה גם כשהייתי בצבא באותה להקת קומיקאים שנקראה להקת הנח"ל. והנה, בערב אחד גשום, נסענו לנהלל לחתונה של שולה חן.

נסענו בטנדר ואיתי מאחור ישבו:

אמוץ ברונטמן - הביישן מאפיקים; ששי קשת - האמיץ מגליל ים; יובל חבצלת - האקורדיוניסט מבית אלפא; אביבה בנו - מלכת התירוצים מחולון; רוחל'ה חנוך - המתוקה (לא הייתם רוצים להיתקל פנים אל פנים בימנית שלה כשהיא רותחת) מרמת גן; עוד איזה כרובית בלונדינית שבאה איתי ושלום חנוך, מפקד הלהקה מקיבוץ משמרות שישב בקבינה.

אנחנו נוסעים שם בגשם, מפטפטים לנו בעליצות, ולפעמים גם שרים איזה שיר. אני בפינת הטנדר נשען על אותה בלונדינית וכשאף אחד לא רואה, אני מחפש עליה פינות שאני עוד לא מכיר, ואז אני אומר לחברים: "תארו לכם שאנחנו מתהפכים". רציתי להמשיך ולומר: "וכולם מתים וכותבים עלינו בעיתון" וכל זה, אבל לא יכולתי לגמור את המשפט כי התהפכנו.

וזה סיפור אמיתי. אתם יכולים אפילו לשאול את אמוץ ברונטמן, הביישן מאפיקים, ששבר לעצמו את היד ועד היום כואב לו כשיורד גשם.





ואותי מטריד רק דבר אחד: מה הייתה הסיבה שבגללה לא הזכיר מנחם זילברמן עם מי התחתנה שולה חן...





אפילוג

לפני כשבועיים, ב־6 באוקטובר, היה אמור מנחם זילברמן לחגוג את יום הולדתו ה־73. אבל הוא נפטר מהתקף לב לפני חמש שנים בארצות הברית, לשם היגר בשנת 2000. מנחם זילברמן, הגיבור הכל כך ישראלי של סדרת הטלוויזיה הישראלית הראשונה, כוכב להקת הנח"ל הכל כך ישראלית והשותף ליצירות כוורת הכל כך ישראלית, קבור בבית עלמין יהודי בלוס אנג'לס.

"אין ספק שהקפה בארץ הוא הרבה יותר טוב מבארצות הברית", אמר לעמית קוטלר כשהתראיין בביקור בארץ לפני שמונה שנים. "גם יפה שהגישה כלפיי לא השתנתה. עדיין מקבלים אותי יפה בכל מקום, מבחינים בי. זה נחמד".





אם אני, אני בוכה

זה לא אומר שרע לי

אני בוכה כי זה מצחיק

להיות לבד. להיות לבד.





אם אני, אני צוחק

זה לא אומר שטוב לי

אני צוחק כי זה עצוב

להיות אחד. להיות אחד.





אם אני, אני הולך

זה לא אומר שיש לי

כל הדרכים שלי הולכות

תמיד על יד. תמיד על יד.





זה לא אומר. זה לא אומר

אולי זה משהו אחר

אולי זה חם, אולי זה קר

אולי זה סתם כדי לומר.

("להיות לבד" מתוך "חדווה ושלומיק" / יהונתן גפן)