בליל האימים של רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב־4 בנובמבר 95’, היה הסופר חיים באר מבאי פתיחת תערוכה מאיורי חברו דני קרמן ל”ספר הבדיחה והחידוד” של אלתר דרויאנוב, שנערכה בבית ביאליק. “אני הייתי השדכן, האחראי למיקום התערוכה שם”, הוא נזכר. “אין לי כוח לזה”, הגיב באר כשמישהו סיפר על הפגנה שנערכה באותה שעה בכיכר מלכי ישראל.
בדרך לביתם ברמת גן התעכבו באר וזוגתו בתיה בבית חברים. “פתאום התפרץ לחדר בנם והכריז שרבין נפגע, או נרצח, משהו כזה”, הוא מזקק את הרגע שממנו והלאה השתנו חייו לבלי שוב. “זה היה הרגע המכונן השלישי שחוויתי, לאחר מצעד צה”ל הראשון בירושלים, שבו אפשר לי דוד שלי להחזיק בנס החטיבה שבה שירת וגרם לי להרגיש כגיבור ישראל, ולאחר מלחמת יום הכיפורים”.
מה שהיה כרעידת אדמה לאומית הלם גם בבאר, שלדבריו הסתובב באותם ימים עכורי אווירה עם תחושה מאיימת שההסתה הפרועה עלולה להביא אסון. “זה רק עניין של זמן עד שינסו להרוג את רבין”, הוא זוכר את עצמו מתריע בפני מי שהיה מוכן לשמוע אותו.
מעוצמת הזעזוע, באר, שנחשב לסופר היהודי ביותר לאחר ש”י עגנון, הסיר בצעד של מחאה מקודקודו את הכיפה הסרוגה, שהייתה עד אז חלק בלתי נפרד ממנו. “אומנם לא נתתי גט פיטורים לקדוש ברוך הוא ולא נפרדתי מאורח החיים היהודי, אבל אחרי שנודע מיהו הרוצח הנתעב ומניין בא, לא יכולתי יותר להיות מזוהה עם הציונות הדתית שבה צמחתי. הבנתי שאני כבר לא נמצא בבית הנכון”, מספר באר. “כשיצאתי לראשונה החוצה ללא הכיפה, הרגשתי כעירום”.
פוליטית הוא מזמן מחוץ לחממה שממנה פרץ לעולם הספרות. באר איננו חושף את הצבעתו בבחירות האחרונות ורק מעיר שהוא נע על ציר המחנה הדמוקרטי, העבודה וכחול לבן. “בימין אני לא, בוודאי לא בימינה”, חשוב לאחד מבניה הבולטים של הציונות הדתית להדגיש. “לא אתן את ידי למי שחותר תחת בית המשפט העליון. עם זאת, רבים מבני השיח שלי יושבים בשטחים וגם כיום אני אוהב ללמוד תורה עם אנשים דתיים. בכך אני איתם כמו דג באותם המים. אני לא נגד הימין, אבל מפריעה לי המשיחיות שמתלווה אליו בימים אלה”.
באר סבור כי “מדינת ישראל שרויה במשבר מנהיגות. לא נתפלא אם השורות בהנהגה יתמלאו על ידי אנשים מהצבא כמו יאיר גולן, גדי איזנקוט, בני גנץ וגבי אשכנזי. הם אנשים אמיצים שהוכיחו כי המשך קיומנו בתוך השכונה המטורפת שבתוכה אנחנו מצויים עומד לנגד עיניהם. אולי הם גם אלה שיוכלו לחלץ אותנו מתהליך ההשחתה העובר עלינו עם הפרה אינסופית של החוקים. אדון נתניהו מייצג בעקביות קו של אי שמירת חוק ושל אי קבלת מרות”.
“לא”, זועקת בתיה, רעייתו, שאותה הוא מכנה בחיבה “הרבנית” ובמהלך הראיון מחממת את באר בהערות אופוזיציוניות. “האמת היא שבתיה יותר מעורבת ממני וזה אולי ייאמר לגנותי”, מעיד באר על זוגתו, מורת דרך במקצועה. “אני אוטוטו בן 75, גיל ששני הוריי לא הגיעו אליו. כמה עוד אהיה על קליפת האדמה מהצד הזה, אני לא יודע, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להתעצבן בצורה כל כך נרגזת או נרגשת כמו בתיה. לעומתה, אני אדם לא מוסרי. אני לא מוסרי בכך שאני לא מלא להט כמוה. אולי אני נמצא באיזו פאזה רגשית מסוימת של הרמת ידיים. הזעם שלי בא לידי ביטוי בתחושת מיאוס שיש לי כעת לעומת העבר, כאשר שיתפתי פעולה עם שרי תרבות, כולל לימור לבנת, אף על פי שלא הסכמנו על כל דבר”.
שנים אחרי מועמדותו, נשמע באר כעוס כשהוא עובר באחת לשנת 2000, שבה החל הפרס במרוצו. “לא רק שאני מתעב את מפעל הפיס שלמעשה מטפח את עניין ההימורים, עצם המעמד שם היה מבזה, מה גם שפרסים כאלה נתעבים בעיניי”, רוטן מחבר הרומן המוחמא “חבלים”. “ישבנו שם, המועמדים, בהם אהרן אפלפלד עליו השלום, וכמו באוסקר של הקולנוע המתנו להכרזה על הזוכה מבינינו. הכריז הכרוז ‘והזוכה הוא חיים’ ולאחר שניות כמו נצח השלים בשמו של סבתו. חיים סבתו הוא איש נחמד ותופעה מעניינת של רב שהוא גם סופר. רק לא הבנתי מדוע היה עליי להיות שם מדרסת לזכייתו”.
ממפעל הפיס נמסר בתגובה: “צר לנו שמר באר סוחב כעס בלתי מובן וחסר כל בסיס הגיוני כנגד הפרס החשוב בישראל בתחום הספרות, שמנוהל ביושרה ובמקצועיות. ברצוננו לציין כי תרומתו וחשיבותו של פרס ספיר לספרות הן עבור עולם הספרות בישראל ועבור הסופרים הישראלים מדברות בעד עצמן. ב־20 שנות קיומו מטפח הפרס ספרות ביכורים, מסייע לחשיפה ולהנגשה של תרבות הקריאה בישראל ומטפח מצוינות בתחום.
“פרס ספיר לספרות מבוסס במתכונתו על פרס ה'בוקר' הבריטי היוקרתי והוא נוסד על ידי מפעל הפיס מתוך כוונה לקדם את הספרות ואת הסופרים בישראל. מטרה זו הושגה במהלך 20 שנות קיומו ויעידו על מעמדו כל הסופרים והמו”לים הלוקחים בו חלק. אנחנו מאחלים לחיים באר המשך כתיבה פורייה וברוח ימים אלה - גם שנת יצירה מוצלחת”.
לפרס ישראל, לעומת זאת, הוא לא יתנגד. “פרס ישראל הוא פרס מכובד", הוא אומר. "אני יכול להמציא לך רשימה של סופרים ממדרגה ראשונה שלא קיבלו את הפרס הזה, ויש סופרים שאתה תוהה מה פתאום נתנו להם. הבעיה שם היא שאם אתה מגיע לפרס הזה, עליך להישיר מבט בעת הענקתו גם אל אנשים שאתה לא מכבד אותם ושולל מכל וכל את השקפת עולמם. למרות זאת, בוודאי שהייתי רוצה לקבל את הפרס, ולכבודו, כאדם מנומס ותרבותי הייתי לוחץ יד למי שצריך וגם מחייך. עם זאת, באופן אישי לא אגיש את המועמדות שלי”.
באר הוא שנים רבות שכני שמעבר לכביש ברמת גן וחברי לנסיעה באוטובוסים מאז ימי “דבר” שלנו, מנוחתו עדן. משבר הכיפה לא הרחיקו משכונתו הדתית, שבה הפך עם בתיה דירת שיכון פשוטה לשכיית חמדה נעימה, עטורה בספרים, שהם אפילו לא פסיק פסיקו מהספרייה האדירה שלו, הגודשת דירה אחרת בקרבת מקום.
אני בא אליו לרגל “מסע דילוגים”, מקבץ מקסים מרשימותיו בעבר ובהווה שהופיע בימים אלה בעריכת חוקר הספרות ד”ר גדעון טיקוצקי בהוצאת “עם עובד”, שבה עבד זמן רב כעורך בכיר. באר מפליא להעביר בהן רגעים מהחיים שאין די בהם כדי ליצור סיפור, כמו אותו רגע שבו שמע בלונדון, שעוד נחזור אליה, יהודי מתאמן בתקיעת שופר. “ברמת גן או בבני ברק אולי לא הייתי שם לב לכך, אבל שם זה טלטל אותי”, הוא מעיר.
באר של הרומנים רחבי היריעה גילה ברשימות חינניות אלו את סוד התמצות ובכך הוא מזכיר לי את רב־אמן הסיפור הקצר גרשום שופמן. “את שופמן מאוד אהבתי”, באר מעיד על עצמו. “אהבה זו הביאה אותי למסע ארוך באוסטריה בעקבותיו, שרשמיו נכללים באחד הספרים הקודמים שלי. כמו כן ערכתי ב’עם עובד’ את ‘שלכת’, ספר סיפורים קצרים שלו. וכך, במודע או שלא במודע, אולי יש איזשהו קשר בין הכתיבה שלי לשלו”.
“כמובן, לא כולם היו כמו אלתרמן. היפוכו היה אבות ישורון, שפעם כמעט הפך את בית ‘דבר’ בגלל ששינו לו פתח לקמץ. ‘מי שינה את הניקוד בשיר שלי?’, הוא שאל כולו נסער. ‘אני!’ התייצב מולו המגיה בן־עטר, שהראה לו שעל פי התנ”ך התיקון שלו מוצדק. ‘מה חשוב מה שבתנ”ך’, זעם המשורר. ‘שיניתי לפתח מפני שרציתי שזה יהיה פתוח ואתה שינית לקמץ וזה נהיה מקומץ ומכווץ’”.
ספרים הם כל עולמו של באר. חלק ניכר מספרו החדש מוקדש לשיטוטיו בחנויות ספרים, מירושלים עד לונדון, ולשיחותיו הסקרניות עם בעליהן. כאן צץ גילוי מפתיע: “בבית שלנו בירושלים בכלל לא היו ספרים. אמא שלי, בת היישוב הישן, התגרשה מבעלה הראשון ובאה כמעט עם כלום לנישואיה בשנית, עם אבא שלי. הוא היה מהגר שעלה בשנות ה־30 מפולין והגיע הנה כמעט בלי כל. הדלות ניכרה גם בהיעדר ספרים אצלנו. תאר לעצמך שאפילו לא היה לנו תנ”ך בבית. אבא שלי לקח בהשאלה מבית הכנסת כדי שהילד יוכל לעקוב אחרי פרקי היום בתנ”ך שקרא ברדיו שלמה ברטונוב. כשהוקל לנו כלכלית, אחד הדברים הראשונים שעשה אבא שלי היה לקחת אותי לחנות ספרים גדולה. הספרים שקנה לי אז היוו את היסוד לספרייה שלי, ואמא מיהרה לארגן חותמת שעליה היה כתוב ‘מספרי חיים רכלבסקי’. מאז מלווה אותי תשוקה גדולה לספרים, שכיום אני כבר מנסה להירגע ממנה”.
באר הוא אב לשלושה. הבכורה, ד”ר רוני באר מרקס, היא היסטוריונית; אברהם, ילד הסנדוויץ’, הוא פרופ’ לפיזיקה; וצביקה, הבן הצעיר, בעל תואר שני במינהל ציבורי. לבאר ולבתיה שמונה נכדים. “זאת ההנאה הכי גדולה שיש”, הוא מתמוגג. “אני סבא שממציא סיפורים לנכדיו ומספר אותם בהמשכים. לכולנו זה הכיף הכי נפלא”.
אין חולק שבאר הוא מהסופרים המצליחים והאהובים בארץ, אבל להצלחה שלו יש מגבלות. אם זכו אי אלה מחבריו הסופרים שיצירותיהם הועברו אל הבמה ואל המסך, רק הרומן השני שלו, “נוצות”, הפך למחזה, בתיווכו של שמואל הספרי. “מאז לא דחפתי יצירות שלי וגם לא חיזרו אחריי”, הוא מציג את העובדות כפי שהן. “לא רק זאת. בניגוד לרוב חבריי הסופרים, שזוכים להצלחה גם בחוץ לארץ עם ספריהם המתורגמים, רק מעטים מספריי הגיעו לכך”.
התרעות פיקוד העורף