דבר־מה חיצוני טרד את קריאתי המתמשכת ביצירה זאת, המתנהלת בקצב של מרכבת סוסים העושה את הדרך מווינה לעיירת גבול במזרח האימפריה האוסטרית. לפני שפתחתי את הספר צצה לעיני שאלה שהופנתה אל יועץ במדור כלשהו בעיתון. קוראת נבוכה שאלה את המומחה להתנהלות כלכלית אם כדאי לה “להתחיל בקריירה של סופרת". בינתיים, כתבה האישה, היא מתפרנסת כפקידה ומתעבת את יום עבודתה. המומחה מיהר לכוון את הסופרת בפוטנציה לבצע את השלב הראשון בדרך אל “הקריירה כסופרת": התפטרות לאלתר ממשרת הפקידות. המרירות שאת צוברת ביום עבודה מאוס, כתב לה, תגרום לך לסרטן, ובאשר למקצוע הסופרת, ציין, יש עכשיו הרבה אנשים שמתפרנסים מכתיבה.

צדק המומחה, יש אנשים שמתפרנסים היום מכתיבה. אולי לא הרבה אנשים, ואולי גם לא ממש מתפרנסים, אבל הרבה אנשים עוסקים בכתיבה, ויש בהם גם מי שטורחים על מה שהם מגדירים ככתיבה ספרותית. קל לכתוב היום, המחשבים הניידים כבר אינם כה יקרים, השפה כבר אינה עשירה מדי או מחויבת לתקינות, והארץ מלאה בבתי דפוס שהפכו להוצאות ספרים לכל המרבה במחיר. וכך, גם אם פרנסה לא תצמח לסופרת העתידית מן הקריירה החדשה, הרי לפחות מובטח לה שלא תלקה בסרטן!

הרלוונטיות של שאלת הקוראת הציקה ולא חדלה במשך הקריאה ברומן של שטפן צווייג (1942־1881), הסופר היהודי־אוסטרי שגלה מארצו אחרי עליית הנאצים לשלטון. ככל ששקעתי בקריאת היצירה החוקרת את נפש האדם, שבה קוראת העיתון משלהי 2019 ללוות אותי בין דפי צווייג. קודם כל לכי לקרוא, רציתי לומר לה, לכי לקרוא ספרים רבים, ורצוי מן הקלאסיקה. אחר כך אולי תוותרי על קריירת הסופרת, כי אי אפשר לעשות הסבה מקצועית לכתיבת ספרות בלי לצמוח לתוך זה, עם כישרון ורקע והכרח. כשהמסך הריק ירצד מולך, קוראת עיתון יקרה, אף מומחה לכלכלה לא יוכל לעזור לך. ודאי לא בכתיבה עצמה, שהיא מלאכה של בדידות אינסוף, אף לא בפרנסה, שאינה באה בקלות גם לסופרים שזכו בהכרה ובפרסים.

"קוצר רוחו של הלב", בתרגום מוקפד ועדיין מעולה אחרי יותר מ־30 שנות עברית תזזיתית, מתאר את המלחמה כמוצא אחרון להימלטות אדם מעצמו ומגורלו. לכאורה, טוען הסיפור, אין כמו המלחמה לפטור גבר מהתמודדות עם תסבוכת אישית. צווייג ידע הרבה על החיים ועל המלחמה ועל מלאכת הכתיבה הספרותית ועל תפקידו של סופר בקהילתו. הוא היה ידידו של פרויד, ומאוחר יותר קשר ידידות אמיצה עם הסופר הצרפתי רומן רולאן. המילייה שלו היה תרבותי במובן הקלאסי. הוא נולד, בגר ולמד בווינה, שהייתה מרכז תרבותי מרכז־אירופי שוקק עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עד אז התנסה לראשונה בכתיבה, צרך תרבות בשפע, ונסע ברחבי אירופה ובצפון אמריקה. הוא קרא הרבה, ספג רשמים, הלך ונבנה כאישיות אינטלקטואלית הנמשכת אל הכתיבה הספרותית.

פרוץ המלחמה “הגדולה" מסמן את גבולו הכרונולוגי וההתפתחותי של הרומן. מפגש אקראי של המספר עם גיבור המלחמה שהסתיימה מספק את הכניסה לסיפור. הגיבור פורש את הנסיבות האמיתיות שדחפו אותו להיות ראשון מול האש בחזית, וכל סיפורו מתוח על פני השבועות שקדמו למלחמה. בעוד שאירועים אוניברסליים דרמטיים עומדים להתרחש, קצין הפרשים הצעיר טרוד בבעיה אישית שתעוקתה מחניקה אותו. הרומן אינו עוסק במלחמה עצמה ובמיליוני הרוגיה, הוא מתמקד בקורות קצין צעיר ממשפחה ענייה, שזוכה שלא בטובתו באהבתה של נערה נכה, בת לאיש העשיר ביותר בעיירת חיל המצב. “רחמים ארורים", הוא חוזר ואומר לעצמו כשפעם אחר פעם הנערה האומללה מטלטלת אותו בתובענות רגשותיה. כל ניסיונות ההימלטות שלו נדונים לכישלון, כשהאב האומלל, הרופא, האחיינית, המשרת, והמאוהבת עצמה, כולם סוגרים עליו עד אין מוצא. היענות תמימה להזמנה לארוחת ערב בבית האחוזה הופכת מבחינתו למסכת של רחמים וזעם ללא התרה.

צווייג משתהה באריכות על התפניות הרגשיות של הקצין המטולטל בחילופי התנהגות קיצוניים של הנערה המקרבנת את כל סביבתה. זהו רומן שנולד מתוך העיסוק התקופתי בפסיכולוגיה האנליטית פורצת הדרך. דרכו של הסופר לא אצה לו. הוא סוחף את הקורא פנימה, אל תוך מערבולת הרגשות האקסצנטריים המפורטים, בעודו כופה על הקורא להיות נוכח בתהליך התפרקותה של נפש מעונה, הגוררת את המטפלים בה לתהום רגשית. ההצלה מן התהום תהיה מבחינת הקצין - שילוחו אל המלחמה. אך משהו מן האפלה ייוותר בתוכו, למרות אות ההצטיינות שנאלץ לענוד עם בוא השלום. רק הוא וצווייג יידעו את העינוי שיוסיף לקנן בו ויגרום לו להתבייש במדליה. הטראומה הפרטית גדולה מן המלחמה “הגדולה", והיא תלווה את הבחור לנצח.

צווייג עצמו התקשה להתנער מן הטראומות שלו. הוא התאבד עם בת זוגו בגלות, בפטרופוליס שבברזיל, כשהידיעות על מעשי הנאצים במדינות אירופה הכבושה הגיעו אליו. עבודתו בארכיון הצבאי בתקופת מלחמת העולם הראשונה הפכה אותו לפציפיסט מושבע, שקרא לאיחוד אירופה. אחרי אותה מלחמה התיישב בווילה בזלצבורג ושם אירח אנשי רוח, סופרים, אמנים ומוזיקאים עד עלות הנאצים לשלטון. כשהיגר לברזיל נטש את העולם התרבותי העשיר, שבתוכו ומתוכו צמח. הרומן יצא לאור ב־1939. הוא נכתב בגלות, הרחק מפרוץ המלחמה העולמית השנייה. הספרות של צווייג, לא מיותר לומר, לא הייתה “קריירה", היא הייתה הכרח קיומי.

שטפן צווייג, "קוצר רוחו של הלב", מגרמנית: ניצה בן־ארי, זמורה־ביתן, 1986 , 364 עמ'

***

מציאוֹת

ספרו של שטפן צווייג נרכש באחד מבתי הקפה המציעים ספרים במחיר 20 שקל במסגרת מיזם “סיפור חוזר". עמותת אנוש מעסיקה את חבריה במפעל המיחזור המבורך, המבין ללבם של שותי הקפה, שעיניהם מבקשות אחר ספר שיונח לצד הספל המהביל. משמח במיוחד לגלות על מדף המציאות יצירות קלאסיות שלא הזדמנו לפני בצעירותי. ועוד: בפתחי בתי מגורים ותיקים ועל מפתני ספריות עירוניות נמצאות לעתים קופסאות קרטון גדושות בספרים שאנשים סילקו מבתיהם. בקופסה כזאת נמצא ספר מסדרת “תרמיל" האלמותית בעריכת ישראל הר. “שוקל הנשמות" ו"הבלתי צפוי קורה תמיד", שתי נובלות משל אנדריי מוֹרוּאַ, סופר יהודי־צרפתי (1967־1885). מצרפתית: ל. עמירם, 1976. סקרנות מדעית ויצר מציצנות הנלווה לסופרים כמכשיר עבודה מוליכים את הסיפור הראשון אל המחוזות המעורפלים שבין המדע לספיריטואליזם. בין שתי מלחמות העולם התעוררו אינטלקטואלים אירופים להרחיב את גבולות המחקר אל מרחבים שבהם הנפש מוסיפה לחיות כאנרגיה, כאור נסתר, אחרי מות האדם.

אנדריי מורוא, “שוקל הנשמות" ו"הבלתי צפוי קורה תמיד". כריכת הספראנדריי מורוא, “שוקל הנשמות" ו"הבלתי צפוי קורה תמיד". כריכת הספר