בהוצאת מודן הופיע בימים אלה “פלאפל עם חריף”, רומן גרפי חדש של הקומיקסאי, הקריקטוריסט ומאייר ספרי הילדים עטור הפרסים מישל קישקה. חמש שנים לאחר הופעת הרומן הגרפי הקודם שלו, “הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא”, שבו נתן ביטוי לטראומת השואה במשפחתו, הפעם הוא מציב בדרכו המצחיקה והמעודנת מעין מראה של החברה הישראלית על תהפוכותיה.

בספר החדש משרטט קישקה את מסעו האישי לארץ הקודש - מנעוריו ועד עלייתו ארצה ב־1974. הספר נפתח בגולה. "במטבח הקטן בבית הפועלים העלוב שבו גרנו בבלגיה, בעיירה ליד העיר התעשייתית לייז', הייתה תלויה על הקיר קופת קק"ל", הוא משחזר. "סבא שלי היה אחראי על ריכוז התרומות של הקהילה. כשפעם רציתי נורא לקנות קומיקס אך דמי הכיס שלי לא הספיקו, לקחתי מהקופסה מטבעות אחדים והרגשתי שאני גונב כסף מהעם היהודי".

קישקה הוא שמו”צניק מילדות. לעומת חבריו, שפנו לתנועת הצופים הנוצרית, שם כמרים נשאו הרצאות וכולם הצטלבו לפני כל ארוחה, העדיף את השומר הצעיר. כמיטב המסורת בתנועה, הוא בא ביולי 69’ למחנה קיץ בארץ, שאותה תר לאורכה ולרוחבה. עם כובע טמבל לראשו ולבוש בבגדי עבודה הרגיש כמו החלוצים של פעם כשיצא לקטיף אגסים. “ישראל הקסימה אותי והלכתי שבי אחריה”, הוא מסכם בביתו, במושבה הגרמנית בירושלים. “כשניל ארמסטרונג הטביע את סוליית נעלו על פני הירח, הטבעתי אני את סוליית סנדלי על אדמת הארץ”.

מישל קישקה. צלם : מירי צחימישל קישקה. צלם : מירי צחי

כעבור שבועיים שולחו הוא וחבריו לביקור אצל קרובי משפחתם בארץ. בדרכו לדודתו פולה, בתל אביב, הבחין בחיזיון מוזר. “אנשים הצטופפו ליד איזה דוכן, ומוכר הקפיץ להם מה שנראו לי כקציצות בשר אל תוך לחמנייה עגולה חלולה”, הוא נזכר. “הייתי רעב וזה עשה לי תיאבון. גם אני קניתי, וכמו כולם הוספתי משהו שעשה רושם של קטשופ. כבר בביס הראשון שנגסתי הרגשתי צריבה נוראה בפה. לא ידעתי מאיפה זה בא לי. זרקתי הכל לפח”.

טראומטי.
“לא בדיוק. כשסיפרתי לדודה פולה על מה שקרה לי עם הפלאפל בלחמנייה שלמעשה הייתה פיתה, היא צחקה ואמרה שעליי להתרגל לכך, כי בישראל מה שרואים זה לא תמיד מה שחושבים שזה. זה המוטו של הספר”.

והחריף?
(צוחק) “דרך הצריבה של הפלאפל התאהבתי ללא תקנה בארץ, וכל אותו מחנה קיץ היה חוויה מעצימה. החריף נהיה חלק ממני. אני נהנה מסחוג מכל סוג, אל תשאל”.

לא די בגרפיטי

גם 50 שנה אחרי הביקור ההוא, קישקה, 65, זוכר הכל היטב ומספר בספר על האירועים בסדר כרונולוגי, אבל מבעד למשקפיו הוא. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, קישקה, אז סטודנט לארכיטקטורה בלייז’, אבל מאוהב בישראל עד למעלה מהאוזניים, לא ידע את נפשו. הוא הבין שלא די בריסוס גרפיטי של תמיכה בארץ האבות, ובגיל 19 וחצי עזב הכל והמריא אל הבלתי נודע, כשברשותו כל רכושו עלי אדמות - קומיקסים, תקליטים, עפרונות, מכחולים וצבעים. מאז לא הביט לאחור. “המלחמה הכריעה את הכף לגבי עלייתי ארצה”, הוא מסביר. “אם חשבתי לעלות מתישהו עם תואר ביד, המחשבה הזאת התבטלה מאליה. הרגשתי שהגוף שלי אומנם עדיין בבלגיה, אבל הראש והלב לגמרי בישראל”.

באולפן נעשה פריק של השפה העברית. מעטים הצברים שמתנסחים בה כמוהו, וכך הוא נהיה במהירות אחד משלנו, שעה שהיה מטה אוזן לשיחות ברחוב וממלא פנקסים בהבלי שיח שקלט, קונה תקליטים ורושם את המילים של השירים. אבל כשהוצע לו לעברת את שמו הזר, נרתע. “הרגע החלפתי מדינה, לא רוצה להחליף גם שם”, אמר ונשאר מישל קישקה לנצח. למרות זאת, הוא משער, שאליעזר בן־יהודה, מחייה השפה, היה גאה בו.

“הפיכתי לישראלי הייתה תהליך הדרגתי”, הוא מספר. “עברתי למכנסיים קצרים, פתחתי כפתורים בחולצה, קיפלתי שרוולים, נעלתי סנדלים, למדתי להידחף לאוטובוס ולהזיע כמו כולם. ישראלי!”.

מהר מאוד נקלט בבצלאל, מוסד שהיה לביתו השני. פרופסור קישקה, קוראים לו שם, המרצה הוותיק לתקשורת חזותית, שמחוץ לקמפוס איננו מעז להתהדר בתוארו. בהיותו שם עדיין סטודנט אירע מהפך בחייו האישיים. “פגשתי את אהבת חיי, שעלתה מצרפת עם גרעין של ציונים אידיאליסטים”, הוא מספר בעיניים בורקות על אוליביה שלו, בת למשפחה סלוניקאית.

מישל קישקה, פלאפל עם חריף. צלם : מירי צחימישל קישקה, פלאפל עם חריף. צלם : מירי צחי

היא, תזונאית שהייתה לימים למנהלת האישית שלו, נעשתה פעילה נלהבת בשלום עכשיו, ואף פציעתה הקלה בהפגנה שבה קיפח את חייו אמיל גרינצווייג, לא מרתיעה אותה מכך. “אצלנו בבית יש חלוקה ברורה - בעוד שאוליביה מפגינה כלוחמת צדק למען השלום, אני מצייר למען השלום”, הוא מבהיר. “כשהיא הייתה יוצאת להפגנות, לי הייתה סיבה להישאר בבית כמי ששמר על הילדים. עם זאת, אני מרשה לעצמי לאמץ את דברי יהודה עמיחי: ‘אני פנאט של שלום’, שאותם הצבתי בפתח הספר”.

בספר מתאר קישקה את מלחמת לבנון הראשונה, שבה גויס. “צה”ל סיפח אותי ל’במחנה’, ונשלחתי לצייר עבורם את החיילים בפאתי ביירות”, הוא משחזר. “זאת הייתה טבילת האש הראשונה. הצלחתי איכשהו לשרבט כמה איורים, כשנחיל יתושים צמאי דם חגג עליי. כשנרדמתי בשק השינה, חלמתי שקוברים אותי בחלקה הצבאית בהר הרצל, ועל הקבר כתוב: ‘נפל בעת מילוי תפקידו כשהגן על המולדת כשעט בידו’”.

שלושת בניו התגייסו בזה אחר זה ליחידות קרביות, והוא, שהעביר שירות עם עיפרון ועם מכחול, מספר על תריסר שנים של גאווה “מלווה בחרדה מדפיקה בדלת באמצע הלילה”.

בספר מככבות גם התקופות הביטחוניות הקשות - שנים של אינתיפאדות, אוטובוסים מתפוצצים ו”קקופוניה של בומים וסירנות” – שבהן נותר קישקה בשלו. מצייר בכל מחיר, כדבריו. “כן, בצבעים שמחים”, הוא מודה. “אני מנסה להיאחז במכחולים”.

בנוסף, בספר מתוארים הסכמי השלום ורצח רבין, כשבנו דוד היה בין מאבטחי הלוויה. קישקה מצייר ומספר בספר כיצד בערב שישי אחד, בהיותם בדרכם לחברם ספי בן יוסף, הם חטפו אבן סמוך לבית ג’אלה. ממש כעבור שבוע, רגע לפני כניסת השבת, הם חטפו אבן במאה שערים. “עכשיו אנחנו תיקו”, הוא צוהל ורץ לדודו הפחח.

מותר בקריקטורות ובקומיקס לצחוק על הכל?
“בעולם אידיאלי - כן, לא בתקופה של הקריקטורות על מוחמד ושל הטבח ב’שרלי הבדו’. היום, בעולם גלובלי, כשהחשיפה לדברים שאתה עושה היא לא רק מקומית, אתה צריך להיות מספיק אינטליגנטי ורגיש כדי לא לדרוך על יבלות שלא לצורך”.

אתה נזהר?
“אין לי מה להיזהר. אני משתדל להיות אינטליגנטי ורגיש. למעשה, תמיד הייתי כך. זה חלק מטבע האדם. גם מי שלא כזה, עליו לזכור שבקריקטורות בנושאי דת ומדינה עלולים לפגוע בבת אחת בשני מיליארד אנשים בלי להתכוון. כלומר, בתחום שלי אם מישהו מותח ביקורת, עליו לכוון נכון את החצים שלו, לא לירות צרורות לכל הכיוונים, ומוטב שלא ישכח שבמה שהוא עושה, מוטלת עליו אחריות. קריקטורה פרובוקטיבית במיוחד עלולה להטיל צל על אין־ספור קריקטורות מצוינות שעשה היוצר שלה. יש צד שני למטבע. אם אתה נזהר יותר מדי על כל דבר, אתה פשוט מפסיק לעשות קריקטורות והופך לוועדת קישוט, כשאתה פוחד להביע את דעתך האמיתית. בסופו של דבר כך נהיה אמן לאדם מתוסכל”.

קול אחד

הספר החדש הופיע תחילה בצרפת ובמדינות דוברות צרפתית, ולאחר מכן בישראל. הוא טוען שהספר לא היה שונה אם היה מופיע תחילה בארץ: “יש לי רק קול אחד. לכן, כשאני יוצא החוצה, זה לא מכתיב לי להיות מגן של המולדת”.

יש דמויות שקשה לצייר אותן?
“יותר נכון לומר שיש דמויות שלא אכניס אותן לקריקטורה שאני מפנה לחו”ל, כשלא מכירים אותן שם. לדוגמה, שר החוץ ישראל כץ. הרי מחוץ לישראל לא יודעים מיהו כפי שלא יודעים מיהו דוד אמסלם. לעומת זאת, את נתניהו מכירים כולם, גם אם לא תמיד לטובה”.

אגב כך הוא מוסיף הערה: “אין תחרות בינינו, הקריקטוריסטים, לבין צלמי העיתונות, אלא אנחנו משלימים זה את זה. אם העיתונות הייתה צבא, אני לא גשש, גם לא מהסיירת, אלא נמצא בחפ”ק וניזון מהמידע שהלוחמים מעבירים. כדי להעביר את מה שאני מעביר, עליי לחשוב מחוץ לקופסה ולשלב במה שאני מעביר לפחות טיפה מהאני מאמין שלי”.

אתה חש סכנה לחופש הביטוי בארץ?
“יש כאן חופש ביטוי, אבל הוא בסכנה מתמדת. הרשתות החברתיות נותנות פתחון פה לאנשים שאין להם שום בקרה על מה שהם אומרים ועל מה שהם עושים. לנו, האמנים, אין הגנה מפניהם. ראו מה שקרה לחברים שלי מ’שרלי הבדו’, בפריז. הטרור עיוור ועלול לפגוע בכל מקום. אם נפעל רק לפי צו הקיצונים, לא יהיה יותר מידע, רק תעמולה”.

ובארץ?
“ממשלות ביבי פועלות כמו לגיון רומי של פעם במתקפה נגד הרשויות שהן שומרות הסף של הדמוקרטיה שלנו, כולל בית המשפט העליון, הפרקליטות, המשטרה והעיתונות. בעיניי הניסיון להחליף את מגילת העצמאות בחוק הלאום הוא התחלת הסוף של הציונות”.