בכל אחד מביקוריי בלונדון אני משתדל לפקוד את חנות הספרים בת ארבע הקומות בגוֹוֶר סטריט שעל יד האוניברסיטה, גם כדי להשביע את רעבוני לספרים וגם כבעל נס החוזר ועולה לרגל למקום שקרה לו שם מעשה שלמעלה מדרך הטבע. כי בקומת המרתף החנוקה והקלסטרופובית משהו של החנות הזאת קרה לי בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת אחד המקרים הכי מסעירים והכי לא מובנים שקרו לי בחיי. 

האמת היא שראשיתו של הסיפור כחמש עשרה שנים קודם לכן, אי אז בשנת 1964.

הייתי אז חייל בסדיר, שירַתּי כסמל דת ברבנות הצבאית הראשית ובפועל שימשתי חבר מערכת "מחניים", כתב עת לענייני יהדות, יהודים וארץ ישראל שהזכרתיו קודם, בעריכת הרב מנחם הכהן, לימים רב תנועת המושבים וחבר הכנסת הדתי הראשון שלא מטעם אחת המפלגות הדתיות. באופן רשמי היה מקום מושבה של המערכת בבסיס הרבנות הצבאית ביפו, בר"ץ 779 הזכור לרע, שהונצח, למגינת ליבם של רבים, ב"עת הזמיר", אבל בפועל ישבנו, כלומר ישבתי אני — עוזר העורך, המתקין, המגיה, המביא לבית הדפוס, האורז והסבּל — בבית "דבר" ברחוב שינקין 45 בתל אביב. דפוס "דבר", שזכה במכרז ההוצאה לאור של משרד הביטחון להדפסתם של פרסומים צבאיים אחדים, העמיד לרשות העורכים האורחים חדר לפנים מחדר בקומה השלישית. ובחדר הזה ראשיתו של הסיפור. 

אני יושב וטורח על הגהת אחד ממאמריהם של פרופ' דב סדן, פרופ' דוד פלוסר או פרופ' שמואל הוגו ברגמן, ולחדר נכנס גבר ממושקף כבן שלושים, בעל סבר פנים נעימות ומבטא אנגלו־סקסי קל ומציג את עצמו כאפרים הלוי, עורך סקירה חודשית, הירחון לקציני צה"ל בהוצאת קצין חינוך ראשי. אולי בזכות הרקע הדתי המשותף — סבו היה רב בלונדון וחתנו של הרב חיים ברלין — ואולי בזכות היותנו הצעירים היחידים בקומה, נקשרו בינינו שיחות נעימות, שיחות שנמשכו לסירוגין עד ליום שהופיע לפתע פתאום בחור ג'ינג'י ששמו יאיר אלוני והודיע שמהיום הוא עורך את הסקירה החודשית. "ואיפה אפרים?" שאלתי מאוכזב. "לך דע, בוודאי קיבל תפקיד אחר״ השיב אלוני, סתם ולא פירש. סוף פרק ראשון.

חלפו שנים, בשנת 1980, או שמא בשנת 1981, נסעתי ללונדון לשבועות אחדים. כמי שחנויות הספרים הן מחוז החפץ העיקרי שלו, הגעתי עד מהרה לחנות הגדולה בגוֹוֶר סטריט, שהייתה אז "ספינת הדגל" של רשת "דילונס" - אחרי ש"דילונס" שבקה חיים נושאת החנות את שמה של רשת "ווֹטֶרסטוֹן"- חנות יוקרתית, שהייתה לכל אוהבי הספר בלונדון רבתי כמין תלפיות, תל שכל הפיות פונים אליו.

חיים באר, מסע דילוגים. כריכת הספרחיים באר, מסע דילוגים. כריכת הספר

אחרי שסרקתי את המצאי בשלוש הקומות שמעל לקרקע ירדתי אל המרתף. שם, בגומחה המוקדשת לספרי אנתרופולוגיה, את מי רואות עיניי — את ידידי משכבר הימים, את אפרים הלוי. הוא עמד ובמבט מרוכז ובראש מורכן משהו הקשיב לגבר נמוך קומה, מוצק, רחב כתפיים, משופם, מה שמכונה אצלנו "גבר בעל חזות מזרחית". הדחף הראשון שלי היה למהר אליו, ליפול על צווארו ולחדש את שיחותינו שנפסקו לא בעיתן, אבל השכל הישר לחש לי, "הנח לו, אם ירצה, יפנה הוא אליך". עברתי על פניו, המהמתי את ה"סוֹרי" המלווה בני תרבות באשר ילכו והישרתי אליו מבט. זה אכן היה אפרים הלוי, אבל מבטו היה זגוגי וכיוסף במצרים גם הוא לא נתוודע אל אחיו. סוף פרק שני. 

אינטרמצו קצר. שנים חלפו ובדרך מקרה נודע לי שאפרים הלוי הוא מראשי קהילת המודיעין ומכהן כמשנה לראש המוסד, ואז הבנתי שבמרתף של "דילונס" תפסתי אותו "על חם" עם אחד המקורות שלו וצדקה עשה איתנו הקב"ה שמנע ממני לפנות אליו ולעולל איזו פדיחה שמאה חכמים ונבונים לא היו יכולים לתקנה. 

פרק שלישי. במחצית הראשונה של שנת 1994 קבענו רעייתי ואני פגישה עם זוג חברים בקפה "אפרופו", שמנוחתו כבוד בשערי הפארק הלאומי ברמת גן. בכניסתנו ראיתי ליד אחד השולחנות שני גברים מסתודדים — את איתן הבר, כתב "ידיעות אחרונות" הוותיק, שבימים ההם שימש ראש לשכתו של יצחק רבין, ואת אפרים הלוי. "עכשיו אתה רשאי לומר שלום", לחש לי השכל הישר. "שלום, איתן", אמרתי להבר ולאפרים הלוי הושטתי יד ושאלתי אם הוא זוכר אותי. 

אפרים הלוי חייך ושאל אם גם בביקוריי הנוכחיים בלונדון אני ממשיך לבקר בחנות הספרים שליד האוניברסיטה בגוֹוֶר סטריט. "המקרה ההוא זכור לך?" תמהתי תמיהה גדולה. "וכי אפשר לשכוח סיטואציה כזאת?" שאל אפרים והודה לי על שהחרש החרשתי לעת ההיא. דיברנו עוד דיבור או שניים ונפרדתי מהם לשלום כי הם נראו טרודים באיזה עניין חשוב. כשהגעתי אל רעייתי ואל חבריי, הרעים קולו של איתן הבר: "באר, קח איתך את היומן ותבוא לפה". 

ראש לשכתו של ראש הממשלה ביקש שאפתח את היומן ואשריין את 26 באוקטובר ולא אקבע לי שום פגישה לאותו היום. "זה עוד המון זמן", אמרתי, "משיח יכול לבוא בינתיים". "שמעת מה שאמרתי?" המשיך קולו של הבר לרעום, ואפרים הלוי הוסיף, שכשם ששמרתי על חשאיות אז, כך אנהג גם הפעם. "אף מילה לא לאשתך ולא לחברים שלך, אתה שומע אותי, באר?" חזר איתן לצווֹת. 

פרק רביעי. חודשים ספורים אחר כך התפרסם בקול תרועה רמה שהסכם השלום בין ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן ייחתם במעבר הגבול בערבה ב־26 באוקטובר. "זה הלוא התאריך שאיתן הבר ביקש שאשמור בשבילו", התחילו הדברים להתבהר קמעה, אבל מאיתן הבר או מאנשי לשכתו עדיין לא שמעתי כלום. בלילה שבין ה־24 ל־25 באוקטובר, בשתיים אחר חצות, עצר בחריקת בלמים, כמו שכתוב במותחנים, אופנוע של המשטרה הצבאית ליד הכניסה לביתנו, ורץ מיוחד, בלדר אישי, הביא לי מלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון מעטפה חתומה למכותב בלבד ובה הזמנה לטקס חתימת הסכם השלום בערבה. 

אפילוג. בערבה, בירכתי הבימה, קודם הטקס, הסתודדו אפרים הלוי וגבר נמוך קומה, משופם, מוצק, בעל חזות מזרחית. אותו אדם שראיתיו כחמש עשרה שנה קודם לכן במרתף של "דילונס" בלונדון. אלא שגבו שח מעט ושיבה זרקה בשערו. זה היה הנסיך חסן בן טלאל, אחיו של המלך חוסֵיין.

כשהתפנה אפרים הלוי, ניגשתי אליו ובירכתיו לשלום. הוא חייך ושאל מדוע, לדעתי, מצאו אותי הוא ואיתן ראוי להיות מוזמן לטקס המרגש הזה החותם אין ספור מגעים חשאיים שהתנהלו לאורך שנים. "מדוע?" עניתי בשאלה, כמנהג גוברין יהודאין. והלוי השיב במקומי, "כי באותו היום בלונדון היית עד לפגישה הראשונה שלי עם הנסיך חסן ובאותה שעת בין ערביים ב'אפרופו', בפארק הלאומי, פגשת אותי ברגע שחזרתי מעמאן מפגישה עם המלך ועם אחיו שסיכמנו בה את המועד לטקס חתימת ההסכם. מאחר שלא רציתי להודיע לראש הממשלה על התאריך בטלפון שמא תדלוף הידיעה, קבעתי עם איתן, שגר בסמוך לפארק, להיפגש ב'אפרופו' ולמסור לו אותו בארבע עיניים. אתה, שהיית מכוחה של איזו יד מכוונת גם בקו הזינוק וגם בקו הגמר, כך חשבנו שנינו, מן הראוי שתהיה היום גם כאן".

הספר "מסע דילוגים" יצא לאור בהוצאת עם עובד