הבטחות שניתנו אין להקל בהן ראש, הייתה סבתא שלי אומרת, אם נמסרו באהבה גדולה, ואני לא הבנתי אז מי הוא המבטיח ומי המקיים. ועוד אמרה, חייבים לזכור תמיד להודות, אפילו על ענף שזיפים קטן.

המילים זורמות מפיה כמו דגיגים, והשביס המהודק לראשה נוטף. עד יום מותה לא הסירה אותו. בד אפור שחיפה על הקרקפת ועל האוזניים ולא התיר מוצא לשום קווצת שיער סוררת. עודני תוהה מה היה צבע שערה. הן גם בלילות לא הרפתה מן הכיסוי.

תנועות קטנות וצנועות, היא מצווה, בנחת ובמתינות, שלא יחשוב שבאת חלילה להשתרר עליו, או לכפות עליו את עצמך.

אני בוצעת את המים, חרדתי פורצת ממני. כפותיי מתוחות, ואני מסמיכה את הזרועות אל החזה, ואגב כך, נתקלות אצבעותיי בכפתורי החולצה, כמה קל לתלוש אותם.

תחת משטר עיניה, אני מתווה באי־רצון מעגלים. רגליי נטועות בין שברי אבנים בבוץ, ואולם איני מחליקה, שכן לפיתתה איתנה. מזהירה מפני השוניות, מטה את זרועותיי בתכליתיות, כאילו היו משוטים, דרוכה לקראת הגל המתקרב. אל תשכחי, אסור להיסחף ככלי חסר בינה, אלא להיענות לקול חשאי שרוחש מתחת.

נאוה סמל, כובעים של זכוכית. כריכת הספרנאוה סמל, כובעים של זכוכית. כריכת הספר

אנחנו מוקפות בנשים רוחצות. עדה צפופה מהדסת במים. הן מתיזות זו על זו, צוהלות כילדות שזכו במפתיע לחופשה מבית־הספר. אפילו בחוף הרגיל אין המולה שכזאת. ערב רב של שביסים וצעיפים וכובעים ומגבעות קש. ראשיהן ככדורים ססגוניים צפים על פני המים, כולן טובלות בבגדיהן, רכוסות עד צוואר.

אני מגניבה מבט לעבר סוכת המציל. גבר יחיד בחוף הזה. עיניו מוסתרות במשקפת, משרוקית גדולה וצהובה נחה על חזהו. מפאת הצניעות אף הוא עטה על עצמו חולצה. האם בהיחבא התענג על יפי האיברים מבעד למלבושים? ושמא גיחך לעצמו מאחורי המסווה, כמה משונות הנשים שצניעותן חשובה להן כל כך. ואולי, כמוני, היה פשוט טרוד בחיפושי הצלה.

אני אלמד אותך, הכריזה סבתי - יותר מאשר הבטיחה לי נדרה לעצמה - ונטלה אותי אל חוף הדתיות. שום גבר לא יחצה את יריעת הגבול. רק ילדים פעוטים שעוד לא חגגו את בר־המצווה. פיאותיהם טובלות בקצף, מסתלסלות עוד יותר. את הכיפות הם מהדקים לראשיהם בסיכות ראש, ומדי פעם מייבב זאטוט מפני שכיפתו נטרפה במים. כשהם בונים מגדלים וחופרים גומות, משתלשלות ציציותיהם ומתרבבות בחול.

מניין לסבתא שלי הבקיאות הזו בתורת השחייה? כבר ניסו ללמד אותי ובכל פעם נוחתת עלי אותה אימה משתקת ואיני מסוגלת לצלול. החצאית הארוכה והמגוחכת נדבקת לשוקיים, הולמת בעקבים בהסתער הגל וגוררת אותי כמשקולת לתוך העומק. ורק סבתא שלי קלה כקצף. הגלים מתפיחים את שמלתה, ואני מתאפקת מלפרוץ בצחוק, שכן היא נראית כמו פרח הפוך על פני המים, וזה הרי פירוש שמה בעברית - שושנה קטנה. ולמרות הבגדים הבולמים את תנועת הגוף דבר אינו מכשיל את מקצב החתירה האמיץ של רגליה, או את צלילות זיכרונה. סבתי מתקדמת ואילו אני תקועה במקום, כל כך מתאמצת להקשיב.

***

בשנת אלף תשע מאות ותשע-עשרה, שנה לאחר שתמה מלחמת העולם הראשונה, שב זליג־חיים גוטמן מן השבי הרוסי אל הכפר הקטן בפלך מרמורש שבמורדות הקרפטים, על גדות הנהר טיסה, והחליט לשאת אישה. גם ממון לשדכן לא היה לו והוא נאלץ לשגר את דודו שמואל אל ביתו של סנדר הגבאי לבקש את יד בתו הבכורה רייזל.

בשנות היעדרו לא התחוללו בכפר תמורות רבות. בבית־המרזח עדיין רבצו השיכורים מעלות השחר, ממתינים בסבלנות שתיפתח הדלת והתחננו בפני מנדל, המוזג היהודי, שירשום להם בהקפה איזו כוסית יי"ש, וציצול הנפח היה מרטיב את גרונו בשלוש כוסיות בבת־אחת בטרם ניאות לפרזל ולו פרסה אחת של סוס. ליד הבאר היו הנשים מדשדשות עם דליי המים, ובעת שמשכו בחבל היו ממתיקות סודות אסורים מחדרי חדרים, ואחר כך שבו לקושש עצים להסקה, ולא נצרו את לשונן גם בעת שכיבסו בנהר. בבית־הכנסת לא התחלף סדר המסובים, וסנדר הגבאי, בעל מנסרת העץ הגדולה, ישב במקומו הקבוע ב"מזרח" וכל שבת שנייה נתכבד בהוצאת ספר התורה מארון הקודש. הבטלנים ואיצל'ה בראשם היו מחממים עצמם ליד התנור ונאנחים "אוי ויי, כמה קשים החיים", ואפילו מריאנה הפרוצה עדיין התגוררה בבית שליד בית־העלמין והייתה מכסה את חלונה בעת הלוויה, מפאת כבוד המת, אף כי לא פעם נמנה עם לקוחותיה.

זליג־חיים גוטמן ביקש מקום אחר. לא היה לו דבר בעולם זולת המדים שלבש בשובו הביתה. גרגור, שהיה מיידה בו אבנים בילדותו ומתעמר בו בגידופים "ז'יד, ז'יד, ז'יד, ישר לבור הסיד", ביקש רשות לגעת בכפתורים המוזהבים ואף הצדיע לו, ואולם גם נחת גמול זו לא הקלה על זליג־חיים את השיבה הכפויה, שכן לאחר שנפדה מן השבי נשאוהו רגליו בעל כורחו למקום שהכיר כל רגב מעפרו ואף־על־פי־כן סירב לכנותו "בית". צנום היה וקומתו נמוכה, עיניו בורקות בתוך קלסתר שדמה לאלפי פנים אחרות. נטול ייחוס או ממון גדל בבית דודו שמואל מאז מתה אמו בלידתה, ואת השם "חיים" הוסיף לו הדוד כשהיה בן שש וחלה בדיפתריה. משנעשה לו נס והחלים, נותר השם, ואולם בכפר לא חדלו לרנן על רפיונו ולגלגו שכל משב קל עתיד להעיפו חזרה אל מעבר לגבול. כאשר התגייס לצבא האוסטרי צחקו ואמרו, לגיון שזליג־חיים הוא אחד מחייליו יובס מיד. זליג־חיים היה היחיד שנענה לצו הגיוס. האחרים הסתתרו בעליות הגג, כילו את כל ממונם בשוחד ובקניית מסמכים מזויפים כדי להשתמט, ודודנו אף גדע את אצבעו, מטיל בעצמו מום לעד, ובלבד שיחמוק מחובת השירות. כאשר נודע כי זליג־חיים גוטמן נפל בשבי, היה מי שאמר, זה סופו, חלוש כזה לא יחזיק מעמד.

ואולם זליג־חיים הפתיע את כולם ושב. בשלוש שנות שביו, תחת שמי הקוטב הלבנים, נדר לראות עוד פעם אחת את רייזל, בתו של סנדר הגבאי, ולהציע לה נישואין.

***

אני מתגעגעת לבגד הים שלי. זה שמתחבא מתחת לבגדים, ולמרות שהוא מרופט ודהוי רק אותו אני לובשת בחוף הרגיל, שנמצא קרוב כל כך ורחוק כל כך, ממש כאן מעבר ליריעה החוצצת. כתפיות דקות שמשאירות חותם לבן על הכתפיים המשחימות. הצריבה בגב מן השמש החודרת, הירכיים עטויות אבקת מלח. באוטובוס התכווצתי במושב האחורי, מסתתרת מאחורי כובע קש, שלא יבחין בי חלילה מישהו מוכר ויגלה כי פניי מועדות לחוף הדתיות. כעת כפות שערי בשתי צמות שסבתא קלעה לפני שיצאנו, והחולצה ארוכת השרוולים צונחת עד לברכיים. את הגרביים פשטתי מבלי שתרגיש. אני זוכרת ששאלתי, למה חייבים להתרחץ בים לבושות? האם אלוהים הוא גבר? וסבתא צחקה.

***

שפל־רוח יצא שמואל, דודו של זליג־חיים גוטמן, מביתו של סנדר הגבאי. איזו עזות־מצח היא לבקש את ידה של בתו הבכורה חריפת השכל, בקיאה בלימודי הקודש ומתפלפלת על דף גמרא כתלמיד חכם, וגם פורטת בפסנתר הלבן, אשר רכש במחיר מופקע בעיר המחוז, את כל הסונטות של שופן בלא שגיאה. רייזל ראויה לשידוך מוצלח יותר מאותו אביון כחוש ובן־בלי־בית שאין לו עבר וגם עתידו מפוקפק. הגבאי אמר, לא יקום ולא יהיה, וכבר חתן אחר יש לו לבתו, בן אמידים מן הכרך הגדול בודפשט וה"תנאים" כמעט שסוכמו. ואף בזוגתו לא נועץ סנדר הגבאי בטרם שילח את הדוד מן הבית. שמואל נשבע שלא יחליף עמו מילה עד יום הכיפורים הבא, אז יתבע ממנו מחילה.

כל אותה עת ניצבה רייזל מאחורי הדלת וצותתה, חמתה בוערת. אמת היא שזליג־חיים כמעט ונשכח ממנה במרוצת השנים, ואולם זכר פגישתם באקראי ליד אחד מיובלי נהר הטיסה, בהיותם ילדים, לא נשטף. זליג־חיים היה כה ביישן עד כי לעתים נדירות פצה את פיו. קול חשאי דחק בה לפנות אליו. האם יודע הוא שהנחל הקטן הזה מגיע בסופו של דבר אל ים גדול בקצה העולם, כך מספרים.

הנער הצנום צפה בבבואתו הנשקפת בזרם, מרבה לחלום על מקומות ואנשים אחרים. אף שהייתה ילדה, ניחנה רייזל בחושים חדים וזיהתה סערות המתרגשות בו. בדחף בלתי־מוסבר קטף זליג־חיים ענף מעץ השזיף, אחד מני־רבים שהיו נטועים במדרונות, פרשו בעדנה על פני המים והבטיח, כאשר יגיע למחוז חפצו גם את תהיי שם. וגם אחרי שנים זכרה את עיניו השחורות קודחות בשכנוע. לולא הן הייתה מסתפחת אל עדת הלגלגנים ופוטרת את מילותיו המבולבלות כשגיון ילדותי.

יומיים חיכתה ואז התייצבה בפני אביה ובישרה לו כי זליג־חיים - הוא ולא אחר - יהיה לה לבעל.

ממתי ההחלטה נתונה בידי אישה? נשא סנדר הגבאי את קולו. בת ממרה גידל. ואולם משעמדה בסרבנותה פנה אליה בחלקת לשון. כיצד יפרנסה אותו קבצן, הרי במו ידיו יגזור סנדר על בתו הבכורה חרפת רעב. תכלה ימיה כאחת הכפריות, ותזדקן בטרם עת. לבסוף גמלה בו מזימה ואמר, אם יוכיח זליג־חיים כי בכוחו לקנות בית, ייאות לתת לו את בתו, ובלבו צחק. הן לא יתרחש כדבר הזה לעולם. עוד בימי הקיסרית הצוררת מריה־תרזה נפל צו איסור רכישת קרקעות על היהודים, והיו חוכרים להם שדה או חלקה מידי הגויים, או מבקשים מן הערל לרכוש בעבורם בעורמה וממלאים כיסיו בשלמונים. לכברת ארץ משלו יזכה זליג־חיים רק בימות המשיח, וכך יפטור סנדר הגבאי את בתו מעונשו של אותו עלה חצוף נידף ברוח.

***

ואל תיפלי בפח המערבולות, הייתה סבתא מזהירה. מצבי רוחו המשתנים, הפכפך כזה. פעם יפתה אותך במתק האדווה, יביאך לידי שיכרון בצניפות הקלות של גליו, אך מפני זעפו עלייך להישמר, שכן אינו שומר אמונים כגבר האוהב באמת. 

הספר ראה אור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן. מופע ההשקה יתקיים ב־27 בדצמבר בתיאטרון הקאמרי